לפניי בקשת הנתבע לסלק על הסף את התביעה בתא"מ 67822-03-17 (תביעה שמאחדת את שלוש התביעות שבכותרת- החלטת כב' השופט אשכול מיום 10 ביולי 2017), מחמת היעדר זכות דיונית להגשת תביעות חדשות, מכוח תקנות 44 ו - 45 לתקנות סדר הדין האזרחי-תשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות").

בקשת הסילוק

על פי הנטען בבקשת המבקש (להלן: "בקשת הסילוק"), בשנת 1990 פנה המבקש למשיב, שהינו עורך דין במקצועו, על מנת שייצג אותו בהליכי הוצל"פ שונים ובגביית חובות כספיים, שעה שהפעיל עסק למכירת מוצרי מזון.

בשנת 2016, הגיש המשיב תביעה כספית כנגד המבקש בבית משפט השלום בראשון לציון, לחיוב המבקש בתשלום שכר טרחה והוצאות בסך של 148,707.64 ₪ בקשר עם הטיפול באותם תיקי הוצל"פ, וזאת במסגרת ת.א. 25227-10-16 (להלן: "התביעה הראשונה"). אבהיר כבר עתה, כי התביעה הראשונה עודנה מתבררת והיא טרם הוכרעה.

דא עקא, שבשנת 2017, הגיש המשיב עוד 4 תביעות כספיות נוספות כנגד המבקש (שלוש מהן נדונות בתיק זה), ואחת מהן הוגשה בבית משפט השלום בהרצליה, כאשר גם בהן עותר המשיב לפיצוי בגין תשלום שכר טרחה.

לטענת המבקש היה על המשיב למצות את תביעותיו ואת סעדיו בתביעה אחת.

לטענת המבקש, תביעה אמורה לכלול את מלוא הסעד, וכי במקרה דנן לא הוגשה על ידי התובע בקשה לפיצול סעדים ומשכך יש להורות על דחיית התביעה מכוח תקנה 101 (3) לתקנות.

עוד הלין המבקש בבקשתו, כי המשיב הינו עורך דין שבחר במכוון לפצל את תביעותיו כנגד המבקש בבתי משפט שונים, כדי להכביד ולהקשות עליו, והכל בשל תלונה שהמבקש הגיש כנגדו בפני וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין.

תגובת המשיב

לטענת המשיב התביעות שהוגשו על ידו הן תביעות שונות, שהוגשו בגין עילות תביעה שונות ונפרדות.

המשיב מאשר, כי בשנת 1990 העביר המבקש לטיפולו מספר תיקי הוצאה לפועל ותיקים אזרחיים שונים.

על אף שהמבקש לא יצר קשר עם המשיב החל משנת 2002 למשך 15 שנה, המשיך המשיב לטפל בתיקים במסירות ובנאמנות.

לדבריו, התביעה הראשונה שהוגשה על ידו בבית משפט השלום בראשון לציון היא תביעה מכוח סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"), ואילו עילת התביעה בתביעות שהוגשו בבית משפט זה (שלוש תביעות שאחודו להליך אחד), מתייחסות לדרישה לשכר טרחה ראוי בגין עבודה רבת שנים שהשקיע המשיב. לטענתו עילות התביעה הן שונות אפוא (האחת תביעה מכח ס' 88 לחוק לשכת עורכי הדין והשנייה עילה לתשלום שכ"ט ראוי).

לטענת המשיב, המבקש חתם בשנת 1990 על כתב התחייבות שבו קיים תנאי מכללא, לפיו ככל שהליכי הגבייה יארכו זמן רב מהצפוי, הרי שהמבקש מחויב לשלם שכר טרחה ראוי בגין עבודתו. משכך הוגשו התביעות הנוספות.

הכרעה

תקנה 44 לתקנות קובעת כהאי לישנא:

"(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט.
(ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה".

תקנה 45 מוסיפה וקובעת, כי:

"מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו".

בע"א 329/73 מלון סטפניה נ' עזבון המנוחה ליזה מירר ואח', פ"ד כח (1) 19 נקבע, כי: "הדרישה הגלומה בתקנה זו היא שלא...להציק לנתבע פעמים רבות בשל עילה אחת (זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שלישית, עמ' 116, סעיף 132).

היקף תחולת הגדרת "עילה" הורחב מעבר למשמעות הלשונית הרגילה, כאשר השיקול הקובע הינו שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה (ראה, למשל, ע"א 527/80 שטורך-רגב מפעלי בנייה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 51).

עוד נקבע, כי "אין צורך שתהיה חפיפה מוחלטת בין העניינים הנדונים בשתי התביעות, כל עוד השאלה המהותית בשתיהן זהה, על מנת שתיקבע זהות העילות" (ע"א 259/83 אריה חב' לביטוח נ' סקום בע"מ, לט(4) 141).

מן הכלל אל הפרט –

בחודש אוקטובר 2016, הגיש המשיב תביעה כספית כנגד המבקש בבית משפט השלום בראשון לציון על סך 148,707.64 ₪. זוהי התביעה הראשונה (ת.א. 25227-10-16).

בהתאם לאמור בתביעה הראשונה שהוגשה בשנת 2016, חתם המבקש בשנת 1990 על כתב התחייבות לתשלום שכ"ט (להלן: "הסכם שכר הטרחה"), ואולם שכר הטרחה המגיע למשיב לא שולם על פי הנטען במלואו וגם לא שולמו הוצאות במלואן, לאמור:

"4. הנתבע חתם בתאריך 2.12.90 על כתב התחייבות לתשלום שכ"ט התובע והוצאותיו.

רצ"ב כתב התחייבות מסומנת "א" המהווה חלק בלתי נפרד מהתביעה.

5. התובע נקט בכל הפעולות כחוק ופתח תיקי הוצל"פ נגד חייבים שונים.

6. התובע פעל בכל ההליכים החוקיים העומדים לרשותו בכל תיקי ההוצל"פ.

7. מבדיקת מצב חשבונות של הנתבע בספרי התובע עולה כי הנתבע חייב לתובע סכום של 148,707.64 ₪, בגין שכ"ט והוצאות".

הנה כי כן – בחלוף עשרים ושש שנים מאז נחתם הסכם שכר הטרחה הנטען, הגיש המשיב תביעה כספית בבית משפט השלום בראשון לציון כנגד המבקש, שעילתה הסכם שכר הטרחה שבין הצדדים, וחוב כספי נטען בגין שכר טרחה ובגין הוצאות. זוהי אם כן עילת התביעה הראשונה.

אלא שבחלוף שנה (קרי בחלוף עשרים ושבע שנים מאז נחתם הסכם שכר הטרחה), הוגשו בשנת 2017 שלוש תביעות כספיות נוספות והפעם בבית משפט זה (שאוחדו לתביעה אחת), אשר מתייחסות לאותו הסכם שכר טרחה בדיוק, ולאותה מסגרת התקשרות בין הצדדים. רק שבמסגרת התביעה דכאן מבוקש תשלום שכר טרחה נוסף שמוגדר כשכר טרחה ראוי בגין הימשכות ההליכים המשפטיים (הוגשה גם תביעה נוספת בבית משפט השלום בהרצליה, ואולם החלטה זו אינה מתייחסת אליה שכן היא אינה נדונה בפניי).

כך למשל בתא"מ 67855-03-17 (אחד התיקים שאוחדו להליך דנן), הובהרה עילת התביעה:

"7. התובע יטען כי לאור הזמן הרב שחלף והמשך הטיפול בתיק גם כיום יש לחייב הנתבע לשלם לתובע שכר ראוי כי ההליכים נמשכו מעבר לזמן סביר ו – 25 שנים זה מעבר לזמן סביר, מחוייב הנתבע לשלם לתובע לפי שכר ראוי".

היינו – שתי התביעה נסמכות על אותו הסכם שכ"ט משנת 1990, ושתיהן תביעות לתשלום שכ"ט. בתביעה הראשונה מועלית דרישה כללית לתשלום חוב שכ"ט והוצאות ואילו בתביעה השנייה מבוקש תשלום שכ"ט ראוי מכוח אותו הסכם.

ודוק – גם בתגובה שהגיש המשיב במענה לבקשה דנן, מיקד המשיב את עילת תביעתו בהסכם שכר הטרחה אשר נחתם בין הצדדים בשנת 1990 ובתנאי מכללא שבהסכם זה, לאמור:

"4. בשנת 1990 חתם המבקש על כתב התחייבות המסדיר, בין היתר, את שכר הטרחה וההוצאות שישולמו למשיב הקובע, בין היתר, אחוז קבוע מסכום הגבייה (כתב ההתחייבות). העבודה בתיקים השונים ארכה זמן רב מהצפוי, כך שהמשיב וצוות משרדו פעלו בתיקים במשך מעל ל- 20 שנה.

5. על כן על אף כתב ההתחייבות הקובע את אופן תשלום שכר הטרחה, לטענת המשיב קיים בכתב ההתחייבות תנאי מכללא, לפי ככל והליכי הגבייה והפעולות בתיקים יארכו זמן רב מהצפוי, ויסכים כל אדם בר דעת כי עבודה למשך תקופה של 20 שנה ומעלה זו תקופה ארוכה הרבה מעבר לזמן סביר, הרי שהמבקש מחויב לשלם למבקש [שגגה במקור-הח"מ] שכר ראוי בגין עבודתו".

אלא שכאמור לעיל, ניסה המשיב לטעון, כי מדובר בעילות תביעה שונות. לטענתו, התביעה הראשונה היא בכלל תביעה המוגשת מכוח סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין ולכן עילתה שונה כביכול מהעילה שבתיק זה.

סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין שכותרתו: "זכות עיכוב", קובע כהאי לישנא:

"להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאשה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידיו עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור".

דין טענה זו של המשיב להידחות.

עצם העובדה, כי התביעה הראשונה הוגשה מכוח סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, אינה מעלה ואינה מורידה מהוראות הדין ואינה פוטרת את המשיב מקיום הוראותיו. תביעה כספית יכולה להיות מוגשת מכוח חוקים שונים והזכאות הכספית יכולה לקום ממקורות שונים – דא עקא שהכלל הקבוע בדין ביחס להכללת מלוא הסעדים בתביעה אחת, חל לגבי כלל התביעות, ללא יוצא מן הכלל.

כך או כך, התביעה הראשונה היא תביעה כספית לכל דבר ועניין ועניינה חוב בגין שכר טרחה והוצאות שלא שולמו. מעת שכך הוא הדבר, היה על המשיב לכלול בתביעה הראשונה את מלוא סעדיו מכוח אותה עילה- קרי חוב כספי נטען של המבקש ולחלופין להגיש בקשה לפיצול סעדים.

גם בתביעה לפי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין על עורך הדין לתבוע את מלוא הסעדים ולמצות את העילה. לא ניתן לפצל ללא היתר את התביעה לשיעורין ולתבוע את הסעדים בתביעות שונות ונפרדות.

אם יש חוב כספי נטען, יש לתבוע אותו במלואו או לחלופין לבקש לפצל סעדים ככל שיש הצדקה לדבר. זאת לא נעשה כאן.

בענייננו, העילה בתביעה הראשונה וגם בתביעה דכאן היא אותה עילה - חוב כספי נטען מכוח טיפול משפטי שהינו פועל יוצא של הסכם שכר הטרחה אשר נחתם.

לטעמי, בפנינו דוגמא מובהקת לפיצול שאיננו מותר של אותה עילת תביעה לסעדים שונים בתביעות שונות. ר' לעניין זה את שנפסק בבש"א (ת"א) 174744/07 דגם עוף (94) בע"מ נ' קיבוץ שובל אגודה שיתופית (פורסם בנבו):

"ז) כאשר מדובר בעילה זהה, לגביה נתבעו רק חלק מהסעדים, להבדיל מעילות נפרדות, הרי שתחול תקנה 45 הקובעת כי הזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת ותובע רק אחד או אחדים מהם, אינו יכול לאחר מכן להגיש תביעה נפרדת בשל הסעד או הסעדים אשר אותם טרם תבע אלא לאחר שקיבל לכך רשות מביהמ"ש.

ח) תקנה 44 לתקסד"א דנה באיסור פיצול סעד אחד לחלקים וקובעת כי תובענה תכיל את מלוא הסעד ואם התובע אינו ממצה את זכותו למלוא הסעד, רואים אותו כמוותר על החלק שלא כלל בתביעתו והוא מנוע מלתבוע חלק זה, לאחר מכן, בתובענה נפרדת.

בעניין זה יפים דבריו של א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, סיגא-הוצאה לאור בע"מ בעמ' 117:"כשם שנאסר לפצל סעדים שונים לתביעות נפרדות- כך גם אין לפצל סעד אחד לסעדי משנה אחדים (בתביעות נפרדות). אם נניח שנגרם לתובע נזק כספי,הנובע מעילה אחת, אין התובע יכול לתבוע חלק מהסכום בתביעה אחת ואת יתרת הנזק – בתביעה שנייה, נוספת".

ט) בענייננו, שתי התביעות נובעות מעילה אחת והתביעה שבפני הינה לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעת מיום הגשת התביעה הראשונה ואילך. מדובר בפיצול הסעד הכספי לסעדי משנה וכפי שנקבע בבר"ע 235/72 "טאנרי קרה פיס ושות", מפעל עיבוד עורות נ' שנלר, פ"ד כז (1) 156: "מקום שהתובע תבע רק מקצת סכום הפיצוי בשל עילתו, חלות תקנות 44 ו- 45, ועם מיצוי זכות התביעה משתיקים תביעה נוספת. בית המשפט אף אינו מוסמך לשחרר את התובע מן ההשתק".

יוער, כי המשיב אף לא ניסה לטעון, כי נזקיו התגבשו במועד מאוחר יותר אלא רק טען, כי מדובר בעילות תביעה שונות. ודוק- אף אם הייתה מועלית טענה שכזו, הרי שלא היה לה מקום. ר' רע"א (ת"א) 17926-11-16 דב קולירן נ' אהרון איינשטיין (פורסם בנבו), שם נקבע, כי: "העובדה שביום הגשת התביעה הראשונה עדיין לא התגבש מלוא הנזק אין בה כדי לשנות מסקנתי זו. ניתן היה לבקש לתקן כתב תביעה כך שיכלול את כל הנזק, אשר נכון למועד פסק הדין כבר התגבש" – הדברים יפים ונכונים גם למקרה דכאן, שבו ההליך התביעה הראשונה עדיין מוסיף ומתנהל.

תוצאת האמור הינה אם כן, כי ההליך דנן הינו הליך שהוגש מכוח אותה עילת תביעה של התביעה הראשונה (תביעה כספית לתשלום שכ"ט מכוח הסכם שכ"ט שנחתם בשנת 1990), תוך התעלמות מהוראות תקנה 44 לתקנות הקובעת, כי יש לכלול את מלוא הסעדים באותה התביעה ומבלי שהתבקש כלל פיצול סעדים.

עילת התביעה- הינה אותה עילה הן בתביעה הראשונה והן בתביעה דכאן – תביעה בדבר חוב כספי שלא שולם מכוח הסכם שכר הטרחה. היה על המשיב לכלול בתביעה הראשונה את מלוא סעדיו ומשלא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו. לכל הפחות, היה על המשיב להגיש במסגרת התביעה הראשונה בקשה לפיצול סעדים, אך גם זאת לא נעשה.

ברי, כי אם יתאפשר למשיב להוסיף ולנהל את ההליך דכאן, מבלי שקיבל היתר לפיצול סעדיו, יהיה בכך, כדי לסכל את הוראות התקנות בעניין זה. יפים לעניין זה דבריה של המלומדת נינה זלצמן, בספרה מעשה בית-דין בהליך אזרחי, פרסומי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, בעמ' 107:

"אין ספק כי תקנה 45 תשמש טענה בפי הנתבע כדי למנוע קיום ההליכים בתובענה השנייה, בין שנאמר כי היא עצמה טענה שכוחה עימה כדי למחוק את התביעה השנייה ובין שנאמר כי היא תשמש נימוק רב משקל לעיכוב ההליכים בתובענה השנייה בטענת "הליך תלוי ועומד". כך או כך, אם יותר לתובע להמשיך ולנהל תובענה שנייה בלא שקיבל רשות לכך מאת בית המשפט המוסמך (הוא בית- המשפט שלפניו הוגשה התובענה הראשונה), נמצא כי הצליח לסכל את תכלית התקנה".

הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שההליך בתביעה הראשונה עדיין מוסיף ומתנהל ולא ייגרם למשיב כל נזק, אם יעתור לבית המשפט שבו מתנהלת תביעתו ויבקש לפצל את סעדיו.

ודוק – מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט השלום בראשון לציון ביום 2 באפריל 2017 הובאה התייחסות להליכים הנוספים המתנהלים בתיק זה, לאמור:

"התובע: בקשר לשלושת התיקים הנוספים שהגשתי נגד הנתבע, אני מסכים לעיכוב ההליכים בהם עד שיתברר כיצד מתקדם התיק הנוכחי".

....

"החלטה –

4. לעניין התיקים הנוספים, מכיוון שהם הוגשו בתל אביב, יפנו הצדדים בבקשה מתאימה לעיכוב ההליך בהתאם להסכמת הצדדים כאן".

אינני יודע מה עלה בגורלן של ההסכמות דלעיל, ולצורך העניין אצא מנקודת הנחה, כי ההסכמה לעיכוב ההליכים לא בשלה, ואולם האמור לעיל מחזק את המסקנה, כי מדובר בסכסוך שיש לבררו במקום אחד או לבקש היתר לפצל על סעדיו.

לנוכח האמור לעיל, סברתי, כי יש לסלק את התביעה דנן על הסף, מעת שלא קיבל המשיב היתר לפיצול סעדיו.

למען הסדר אציין, כי לא נעלם מעיניי, כי סילוק על הסף, ייעשה בזהירות רבה ובמקרים חריגים בלבד, תוך מתן עדיפות לזכות הגישה לערכאות.

ר' למשל ע"א 696/83 שמש נ' רשם המקרקעין פ"ד מ(2) 668, 1986: "מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי, על כן, שבית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני פורמאליסטי, אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק הקונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות סביב אותו עניין".

מאידך גיסא, כאשר התחוור שאין הצדקה להמשך הדיון בתובענה, הכיר בית המשפט באפשרות לסלק תביעות על הסף. ר' לעניין זה רע"א 1383/07 חברת שמעון צרפתי בע"מ נ' שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (14/04/2010): "כאשר אנו בוחנים בקשה לסילוק תביעה על הסף עלינו 'לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת' (פרשת צוקית הכרמל)".

אלא שהמקרה דנן הוא מקרה שבו יש למנוע הליכי סרק, כפל התדיינות, הכרעות סותרות והתנהלות שלא בהתאם לדין, מעת שנמצא שהעילה זהה.

חשוב להבהיר, כי סילוק התביעה על הסף במקרה דנן, לא שם בהכרח סוף פסוק לטענות המשיב. הוא יוכל להגיש בקשה למתן היתר לפיצול סעדים בתביעה הראשונה ואם יידחה, הוא יוכל גם להגיש בקשה לתיקון התביעה הראשונה. ר' לעניין זה בעמ' 104 לספרה של המלומדת נינה זלצמן: "לכל היותר, משנדחתה בקשתו, יוכל התובע לבקש לתקן את כתב התביעה על ידי הוספת עתירה לסעד האחר הנובע מאותה עילה, שלא תבע מלכתחילה".

אלא שגם אם בקשותיו לא יתקבלו, הרי שאין לו אלא להלין על עצמו.

סוף דבר

דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף להתקבל.

מאחר ומדובר בשלוש תביעות נפרדות שאוחדו יחדיו ולנוכח דחיית טענותיו, יישא המשיב בהוצאות המבקש ובשכר טרחת עורך דין בסך של 8,500 ₪.

הסכום ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן הוא יישא הפרשי ריבית והצמדה על פי דין.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים בדואר רשום, תסגור את התיק ותבטל את הדיון הקבוע.

ניתנה היום, כ"ו אלול תשע"ז, 17 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.