השתלשלות ההליכים

כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום אשר מייחס לה עבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין. על פי הנטען, ביום 5/1/17, בסניף שופרסל דיל ברחוב המלאכה 32 בנתניה (להלן- הסופר), הנאשמת מילאה עגלת קניות במוצרים בסך 977.14 ₪, עברה את קו הקופות עם העגלה ויצאה את הסופר מבלי לשם על המוצרים, תוך שהיא מתכוונת לשלול את המוצרים מבעליהם שלילת קבע.

הנאשמת לא כפרה ביסוד העובדתי של כתב האישום, אלא שכפירתה התמצתה בטענה שלא היתה לה כוונה לשלילת קבע של המוצרים מבעליהם, וזאת באופן ששכחה לשלם את תמורתם.

בעקבות זאת נשמעו והוגשו ראיות. מטעם התביעה העיד מר ג'וואד חשב, וכן הוגשו מסמכים שונים ודיסק. מטעם ההגנה העידו הנאשמת ומר ודים איליגוייב, וכן הוגשו מסמכים נוספים.

סיכומי הצדדים נשמעו בעל פה.

פרשת התביעה

עיקר פרשת התביעה בעדותו של מר ג'וואד חשב. המדובר בקצין בטחון בסופר המדובר, אשר ביום האירוע עקב אחר הנאשמת מזמן שאספה את המוצרים לעגלתה עד יציאתה מהסופר מבלי לשלם, או אז פנה אליה והטיח בפניה את הטענה שגנבה את המוצרים, ועיכב אותה עד להגעת המשטרה.

ייאמר מיד, לא התרשמתי שעד זה בא להטות עדות במכוון כנגד הנאשמת. המדובר במי שביצע את תפקידו, באחד מיני פעמים רבות למדי שבהם נתקל בלקוחות של הסופר שיוצאים ממנו עם מוצרים מבלי לשלם. אין לו שום היכרות מוקדמת עם הנאשמת אשר עשויה היתה להשפיע על דעתו כלפיה. בסוף עדותו אף הציע מיוזמתו לאתר בסופר סרטונים נוספים, וכן המשך לסרטונים קיימים, כדי לסייע להגנה בבירור טענותיה שעלו בפניו, בהשלמה לסרטונים החלקיים שהוגשו, ובכך הראה שהוא מעוניין בבירור ענייני של מה שהיה. התרשמתי שמלכתחילה הסתפק בהעתקה חלקית של הסרטונים שכן בתום לב סבר בזמנו שדי היה בהם, כאשר יש לזכור שאין לו כל הכשרה של חוקר.

עם זאת עדיין יש להיזהר בבחינת דבריו של העד. העד מסר כי מלכתחילה הנאשמת עוררה את חשדו, באופן שהחל לעקוב אחריה, וזאת עשה משום שהבחין שהיא אורזת את המוצרים בשקיות לאחר איסופם לעגלתה, באופן שונה מהלקוחות שדרך כלל נוהגים לעשות כן רק לאחר התשלום בקופה. העד אף הבהיר שגם באופן החורג מהמקרה שבפנינו, אריזת המוצרים בשקיות (למעט מוצרים מסוימים כמו חלב, בשר) לאחר איסוף מהמדפים מהווה מבחינתו חשד לגניבה מתגבשת. במצב זה, יש לבחון בזהירות את דבריו, שמא הם כוללים פרשנויות של מעשי הנאשמת נוכח הנחת המוצא של חשדו האמור. הזהירות אף מתבקשת בשים לב לכך שמבחינת עבודת העד, לא דובר כאמור באירוע ייחודי, ועל כן, בשילוב עם הזמן שחלף מאז האירוע, עשוי להיקלע לפערי זיכרון.

בהתאם לעקרונות אלה, נבחן את דבריו של העד.

באשר לטיבן של השקיות שבהן ארזה הנאשמת את המוצרים. בתחילת החקירה הראשית ניתן היה להבין מדברי העד כי דובר בשקיות אשר מקבלים בקופות, כאשר הנאשמת הכניסה את השקיות איתה לאיזור מדפי המוצרים. אולם, בתחילת החקירה הנגדית הבהיר העד כי אינו יודע אם הביאה את השקיות מהבית או שלקחה אותן מאיזור מדפי המוצרים דווקא, שהרי העיקר מבחינתו הוא שארזה את המוצרים בשקיות לאחר שלקחה אותם מהמדפים.

להשלמת נקודה זו ייאמר כי בסרטונים שהוצגו ניתן לראות בעגלה עימה הולכת הנאשמת שקיות רבות, אך אף אחת מהן לא תואמת את התיאור של שקיות שמקבלים מהקופות, דהיינו שקיות עם ידיות נושאות לוגו כתום של הסופר, אלא נראות דווקא כשקיות פשוטות לאריזת מוצרים שנמצאות בסמוך לחלק מהמוצרים בתוך הסופר.

עוד מסר העד כי כאשר עקב אחר הנאשמת הבחין כי הלכה עם העגלה לכיוון השירותים, חצתה קו קופות, ובהמשך נכנסה למעין פרוזדור (במילותיו- "סלון") שממנו ניתן לפנות ימינה לשירותי הגברים ושמאלה לשירותי הנשים, אך הנאשמת לא נכנסה כלל לשירותים, אלא עשתה שם סיבוב ופנתה לכיוון היציאה. כך יצאה מהסופר והעד, שכל הזמן היה בעקבותיה, עיכב אותה והזדהה בתפקידו.

לצד התיאור של נתיב התנועה של הנאשמת אשר הינו בגדר עדות על עובדות, הרי שהעד הוסיף פרשנות משלו להתנהלותה בכך שלא התכוונה ללכת לשירותים מלכתחילה, אלא לעבור את קו הקופות מבלי לשלם אך לא ללכת מיד לכיוון פתח הסופר באופן שיעורר את חשד השומר שם, אלא בהמשך לחזור מאיזור השירותים כאילו באה מכיוון הקופות לאחר ששילמה. מעבר לכך שפרשנות זו הינה בבחינת עדות סברה, הרי יש בכך בכדי להצביע על המשך התגברות החשד של העד ביחס לנאשמת, דבר אשר מחזק את האמור קודם לכן בדבר הזהירות שבה יש לבחון את דברי העד.

הסרטונים שהוגשו מעגנים באופן מוחשי את דברי העד ביחס לנתיב תנועת הנאשמת. יצויין שמדובר בסרטונים ממספר מצלמות אבטחה. חלק צופות מכיוונים שונים על המקום שבו נכנסים לאיזור המדפים בסמוך לפתח הסופר. חלק צופות, מכיוונים שונים, על פתח הסופר. בנוסף מצלמה שנקראת "משחקיה" שצופה על הפרוזדור אליו פנתה הנאשמת בדרכה לשירותים. במאמר מוסגר יצויין כי בדיסק שהתקבל כראיה לא ניתן היה לצפות בסרטון זה באמצעות המחשב שברשות בית המשפט, ועל כן לבקשתי קיבלתי לידיי מחשב שברשות התביעה באמצעותו צפיתי בסרטון, כפי שנעשה אף קודם לכן במהלך הדיון.

קטעי הסרטונים לא מכסים באופן מלא את נתיב התנועה של הנאשמת. סרטון שצולם מאחת המצלמות באיזור המדפים מלמד על הגעתה מאיזור המדפים דרך קו הקופות, ובהמשך פניה ימינה לעבר הפרוזדור האמור, כאשר לאחר מכן מסתיים סרטון זה. סרטון מצלמת המשחקיה מלמד על פנייתה לפרוזדור, וצעידה בו, עד העלמותה מהתמונה, ובהמשך חזרה מאותו מקום אליו נעלמה וצעידתה בכוון ההפוך עד פנייתה מחדש למקום ממנו הגיעה בהתחלה. סרטוני מצלמות פתח הסופר מלמדים על הגעתה מתוך הסופר לפתחו, יציאתה החוצה, ועיכובה בחוץ על ידי העד. נוכח האמור, אין כל תיעוד של מעשיה באיזור השירותים. יוער כי למרות יוזמתו של העד לאתר סרטונים נוספים, הרי בדיעבד הסתבר שבשל חלוף הזמן לא ניתן היה לאתר כאלה.

עם זאת, ניתן להעריך במידה קרובה למדויק את זמן שהייתה באיזור השירותים, שכן לאיזור זה הגיעה בסמוך לאחר העלמותה ממצלמת המשחקיה בשעה 13:25:54, ושהתה בו עד הופעתה מחדש באותה מצלמה בשעה 13:26:17. ודוק, המדובר בזמנים מאותה מצלמה ממש, על פני סרטון רציף, ועל כן בעיית הסנכרון בין זמני המצלמות השונות שעלתה בדברי העד אינה רלבנטית. יוצא איפה ששהיית הנאשמת באיזור השירותים היתה כ-20 שניות.

באשר למעשיה של הנאשמת באיזור השירותים, הרי שברוב עדותו מסר העד כי רק ביצעה שם סיבוב, אולם בחקירתו החוזרת ציין כי בסיבוב עמדה קצת. בחקירתו הראשית נשאל האם ראה את הנאשמת משוחחת שם עם מנקה או מישהו אחר והשיב בשלילה. עוד ציין העד כי היה לו קשר עין רציף עימה. עם זאת הבהיר כי הצפיה עליה באיזור השירותים היתה שלא ממקום סמוך, אלא בעת שהעד עצמו נמצא מהצד השני של הקופות, כאשר מעיון בחלק מהסרטונים ניתן להיווכח שיש מרחק לא מבוטל בין קו הקופות, בוודאי מהצד השני שלהן, לבין אותו פרוזדור אליו נכנסה הנאשמת. יתר על כן, דומה כי אין חולק כי ממקום תצפיתו העד לא היה מסוגל להבחין בנעשה בתוך השירותים גם אם הדלת שלהם היתה פתוחה.

לדברי העד, לאחר שהזדהה בפני הנאשמת כאיש בטחון של הסופר, זו אמרה לו כי שילמה, ויש ברשותה קבלה, וחיפשה אותה בשקית, בארנק, אך לא הציגה לו כל קבלה, כאשר בהמשך מול השוטרים אמרה לו שרוצה לשלם. יצויין כי במהלך חקירתו הראשית תחילה העד עמד על כך שלא הציגה לו דבר, אך לאחר ריענון זיכרון שבוצע לו (מן הסתם על דרך הצגת הודעתו המשטרתית בפניו) מסר כי הציגה לו קבלה נחזית, ובסמוך מאד לאחר מכן אמר שמדובר במספר קבלות נחזות. אולם בסוף חקירתו הראשית שוב מסר כי לא זוכר מה הציגה לו, אלא שזה היה משהו שלא קשור לסופר. בחקירה הנגדית (עמוד 13 לפרוטוקול) מסר שדובר בהרבה ניירות, אך מנגד לא שלל את הטענה שדובר ברשימת קניות.

הנה כי כן, העד לא זכר תחילה כלל הצגת מסמך כזה או אחר על ידי הנאשמת במסווה של קבלה, וגם כאשר נדרש לכך לאחר ריענון זיכרון לא היה אחיד בתשובותיו לגבי כמות מסמכים אלה וזהותם. עיון בסרטונים לעניין זה מלמד על כך שכבר בעת הנאשמת יצאה מהסופר, עוד טרם הבחינה בעד, היא החזיקה ברשותה פתק כלשהו, ועמדה לשים פתק זה בין השקיות, אך משכה ידה עם הפתק משם כאשר העד פנה אליה. לאורך שיחתם החזיקה בפתק זה, כאשר בשלב מסוים העד התבונן עליו, כאשר מלבד פתק זה אין כל מסמך שהיה בידיה של הנאשמת, ובהמשך חיפשה דבר מה בתיק ובהמשך בין השקיות. במצב זה נראה שהעד, שכאמור חשד בנאשמת, לכל היותר פירש את הפתק האמור כקבלה נחזית, כך שאין לקבוע ממצא על סמך דבריו בעניין זה.

העד אף תיאר בהיבט נוסף את התנהלות הנאשמת לאחר שהציג עצמו בפניה. לטענתו, הנאשמת אמרה לו שיבוא עימה פנימה, ולאחר שפנו פנימה, ניסתה להתחמק באופן ש"נתנה שוונג לבחוץ". אולם עיון בסרטון הרלבנטי מלמד על כך שאכן השנים פנו אחורה חזרה לכיוון הפתח של הסופר, לאחר שהנאשמת הצביעה לשם והלכה לשם, אך בשלב מסוים נעצרו כאשר העד התעסק בטלפון שלו כשהנאשמת לידו. לאחר זמן מה, הנאשמת סימנה בידה לעבר העד, ופנתה ללכת לכיוון השני, בקצב זהה לקצב הליכתה הקודם, אך מיד העד עצר אותה והפנה אותה חזרה עימו לכיוון הפתח, לשם צעדו כאשר העד משוחח בטלפון. גם כאן יש להידרש לעובדות כהווייתן, כאשר דברי העד בדבר התחמקות הינן מסקנה שלו, כאשר דבריו על תנועה מהירה ("שוונג") אינם תואמים את הנראה לעין; נראה ששוב מדובר בפרשנות לאור החשד, מה עוד שהעד היה ממוקד יותר בטלפון שלו מאשר בנאשמת.

לאחר שנבררו מעדות העד דבריו שהינם בגדר פרשנויות ומסקנות, ונותרנו עם העובדות עליהן העיד, לצד שילוב הצפיה בסרטונים, יש לבחון את אשר עלה בפרשת ההגנה.

פרשת ההגנה

לב פרשת הגנה הינו עדות הנאשמת. מסתבר כי ככלל הנאשמת לא פעלה לסתור חזיתית את דברי העד חשב, ככל שהמדובר בעובדות (להבדיל מפרשנויות ומסקנות כאמור), אלא למסור הסברים משלה לאשר ראה ולאשר נראה בסרטונים, תוך פירוט לגבי עניינים שלא ניתן היה להתייחס אליהם בראיות התביעה. כל זאת לביסוס גרסתה האמורה לפיה לא התכוונה לגנוב המוצרים, אלא שלא שילמה עליהן בשל שכחה.

באשר למה שעורר את חשדו של העד חשב, היינו אריזת המוצרים בשקיות, מסרה הנאשמת כי דובר בשקיות שנמצאות ליד דוכנים ומדפים שונים בסופר, אשר מחולקות בחינם והינן שונות מהשקיות שנמצאות בקופות. לדבריה, ארזה באמצעות שקיות אלה את כל המוצרים, כי כך נוהגת בשגרה; עם זאת בהמשך דבריה ציינה כי מוצרים גדולים מידי לא אורזת בשקיות. לדבריה, בקופות המוצרים (שבשקיות) נבדקים על ידי הקופאית לצורך החשבון, כאשר במידת הצורך הקופאית פותחת שקיות. הנאשמת אף ציינה כי תמונת התקריב של המוצרים (שהוצגה בפניה במהלך הדיון אך לא הוגשה לתיק בית המשפט) צולמה לאחר שבסופר ארזו את כלל המוצרים מחדש אחרי בדיקת מחיריהם (בדיקה שהתבטאה במוצג ת/5), ולכן המוצרים ארוזים שם בשקיות של הקופות, ולא בשקיות בהן ארזה בעצמה.

באשר להליכתה לשירותים והחזרה מהם, מסרה הנאשמת כי עשתה כן כיוון שהיה תור ארוך בקופות, וחשבה שבזמן שזה יתקדם היא תספיק ללכת לשירותים. לכן שאלה מי אחרון בתור, והלכה לשירותים עם העגלה. עברה דרך הכניסה לאזור המדפים כיוון שרק משם היה ניתן להגיע לשירותים בשים לב לתור בקופות. כאשר ניסתה לפתוח את הדלת של השירותים, הבחינה במנקה שעבדה בפנים וזו אמרה לה שאסור להיכנס לשירותים עם העגלה. הנאשמת חששה להיכנס בלי העגלה שכן כבר היו מקרים שהשאירה עגלה עם מוצרים והעגלה נלקחה על ידי אחר, אולי בטעות. על כן חזרה לתוך הסופר, בהיותה מאחורי קו קופות, תוך שהיתה בטוחה שכבר שילמה, ועל כן פנתה לעבר פתח הסופר.

באשר לפתק שהחזיקה, מסרה הנאשמת כי דובר ברשימת קניות שעימה הגיעה לסופר. לדבריה, רשימה זו כל הזמן היתה אצלה ביד, אך לא היתה צריכה להביט בה מעת לעת במהלך הקניה, כיוון שדי זכרה מה לקנות, שכן הקניה דומה מעת לעת, והיא זו שעורכת את הרשימה, כאשר זו משמשת לוידוא שלא תשכח דברים. לדבריה, היא לא הציגה את הרשימה לעד חשב, אלא לאחר שפנה אליה חיפשה בתיק שלה את הקבלה של הקניה, כאשר היא היתה בטוחה ששילמה.

באשר להמשך התנהלותה, מסרה כי היא יזמה שייכנסו לסופר, לבדוק שאולי הקבלה נפלה ליד הקופה. בשלב זה העד כל הזמן התקשר, שאלה אותו למי, לא השיב לה, אך בהמשך הבינה מדבריו שהתקשר למשטרה. בעקבות זאת התעצבנה, ומתוך עצבים עברה קדימה ואחורה, ונופפה את ידה, תוך שאמרה שאין צורך להתקשר למשטרה כי עוד לא נעשה חיפוש בקופה אחר הקבלה.

לדברי הנאשמת, לאחר שהובאה על ידי העד חשב לחדר שלו, נתבקשה למסור תעודת זהות. חיפשה אחריה בתיק שלה, ואז ראתה סכום של אלף שקלים במזומן שהיה בו. בשלב זה הבינה לראשונה שלא שילמה עבור המוצרים, שכן לכך נועד סכום זה. על כן הציעה לעד חשב שתשלם עבור המוצרים, אך זה אמר שכבר קרא למשטרה. עוד יצויין כי במהלך גביית הודעתה המשטרתית ציין גובה ההודעה שהראתה לו 1000 ₪ כדי להמחיש שהיה לה כסף לשלם על המוצרים.

הנאשמת אף הסבירה נסיבות רקע, אשר להבנתה בדיעבד הן אלה שהביאו לכך ששכחה לשלם על המוצרים. לדבריה, באותו יום החבר שלה ואבי בתה הקטנה, ודים, הודיע לה שהוא סובל ממחלה ממארת, כך שנותרו לו כחודשיים לחיות. הדבר נעשה על ידו במקרה, לאחר שסיפר לה שעומד לעשות ניתוח, אחרי שניסתה לברר את שלומו, כאשר קודם לכן הסתיר ממנה את המחלה למרות שידע עליה. בשל ההלם מהבשורה, חשה שהיא צריכה לצאת מהבית כדי להתאוורר ולהתרכז במחשבות על מה ששמעה. מכיוון שממילא הגיעה שמרטפית לילדתה הקטנה, יכלה להשאיר את הילדה בבית, וכך יצאה מהבית לבדה, ובחרה לצאת לקניות בסופר, שזוהי פעילות מונוטונית שתאפשר לה לחשוב. לשם כך לקחה את הרשימה של החוסרים שנהגה להכין במהלך השבוע והיתה על השולחן. כך הגיעה לסופר, שם פעלה באופן אוטומטי ומונוטוני, תוך ש"יצאה מהמציאות" כיוון שחשבה על ודים.

לדבריה של הנאשמת בסוף חקירתה הנגדית, בהודעתה במשטרה כלל לא הזכירה את הרקע האמור כיוון שלא רצתה להתרגש מכך ולבכות על כך מחדש, מה עוד שדובר בעניין משפחתי שלא רצתה לשתף בו אחרים. כשעומתה עם כך שסיפרה במשטרה על הבעיות של בתה הגדולה, ענתה שנשאלה על משפחתה ועל בעיות, ועל כך ענתה בהקשר של הבת, אך לא מצאה לנכון לספר על ודים. אף כאשר עומתה עם כך שבמשטרה אמרה שלא ידעה למה לא שילמה ובכתה על כך, כך שמתבקש לספר את הרקע, מסרה כי קישרה בין הרקע לבין האירוע רק לאחר שעברה עם הסניגור על כל מה שהיה.

העד ודים איליגוייב אישר ככלל את סיפור הרקע. לדבריו סיפר לה טלפונית ביום האירוע על מחלתו הקשה, כאשר לא התכוון לדבר על כך מפורשות אלא לספרבאופן כללי שבריאותו לא טובה, אך הדבר התגלה לאחר שהקריא לה את פרטי האבחנה, אותה ידעה הנאשמת לפענח לאור השכלה רפואית מסוימת שהיתה לה. עם זאת לא זכר אם דבר איתה על ניתוח שצפוי היה לעבור, ולא ברור מדבריו אם דיבר איתה מיד לאחר שנודע לו על המחלה. בנוסף ציין כי באותה עת הרופאים העריכו שיחיה עוד כששה חודשים. כן הציג מסמך רפואי המלמד על גילוי המחלה אשר נראה כי הודפס כשבועיים טרם האירוע. בד בבד העד ציין כי זכרונו נפגע בעקבות הטיפול במחלתו.

הנאשמת אף ציינה כי דרך קבע קנתה באותו סופר, בתדירות של פעם עד פעמים בשבוע. לדבריה, שילמה על הקניות במזומן ובאמצעות כרטיס אשראי של הסופר. היא אף הציגה פירוט של עשרות עסקאות שביצעה בכרטיס אשראי זה במשך תקופה של כשנה טרם האירוע, אם כי כמעט תמיד בסכומים נמוכים משמעותית מהסכום המהווה את שווי כלל המוצרים באירוע בו עסקינן. לעניין זה הנאשמת ציינה כי בשגרה קנתה בכאלף שקלים בשבוע, כאשר הפער בין סכום מקורב זה לבין פירוטי העסקאות בכרטיס האשראי מוסבר בכך שדרך כלל נהגה לשלם במזומן, ובמידת הצורך להשלים בכרטיס אשראי. לדבריה, זה ההרגל שלה עוד מארץ הולדתה (רוסיה) לשלם במזומן כשאפשר.

הבירור העובדתי

לאחר בחינת כלל הראיות, סברתי כי ברוב רובן של הנקודות שהיו במחלוקת, יש לקבל את גרסת הנאשמת, באופן המציע הסבר למעשיה אשר שונה מהפרשנויות העובדתיות של העד חשב שהובילו אותו למסקנה כי פעלה במכוון לגנוב את המוצרים.

באשר לאריזת המוצרים בשקיות, הרי שהנאשמת הסבירה את מנהגה לעשות כן, למעט מוצרים שבלתי אפשרי לארוז כך. גם אם מדובר במנהג שלא מאפיין לקוחות אחרים, וגם אם הוא מצריך הוצאת חלק מהמוצרים בקופה לצורך סריקתם, הרי אינו בלתי אפשרי. גרסתה כי השתמשה לשם כך בשקיות הפשוטות מתוך הסופר, תואמת את כל הסרטונים שתיעדו את העגלה, ובאלה לא נראות כל שקיות מהקופות. זאת כאשר העד חשב לא מסר גרסה אחידה באשר לטיב השקיות, והתמקד בעצם האריזה. באשר לתמונת התקריב, הרי שהנאשמת נתנה הסבר הגיוני לנראה בה.

באשר למעשיה באיזור השירותים, הרי שלצד דבריו הלא אחידים של העד חשב לגבי זמן שהייתה הקצר שם, בא סרטון המשחקיה והצביע על זמן המתיישב בהחלט עם גרסת הנאשמת לפיה התעכבה במקום בניסיונה להיכנס לשירותים שנמנע על ידי המנקה. בנוסף, העד חשב לא היה מסוגל ממקום תצפיתו לראות שיחה שכזו, שהרי המנקה היתה בתוך השירותים, ועל כן אין באפשרותו להזים גרסתה, מעבר לטענתו שנדחתה בדבר זמן שהיה קצר במקום.

התביעה טענה כי אי הבאת המנקה לעדות שתתמוך בגרסת הנאשמת פועלת לחובת גרסת הנאשמת. על כך יש לומר כי ספק אם הנאשמת היתה מצליחה לאתר את המנקה לצורך עדות כשנתיים אחרי האירוע, ואף אם כן, סביר כי הדבר לא היה מועיל לבירור העניין, שכן לא הגיוני שהמנקה היתה זוכרת לאחר זמן כה רב סיטואציה כה בנאלית מבחינת עבודתה. מנגד, אי איתור בזמן אמת של סרטון ממצלמה הצופה לעבר אזור הכניסה לשירותים, כך שבעת המשפט כבר לא ניתן היה להשלים זאת, הינו בבחינת מחדל חקירה אשר יש לזקוף אותו לחובת גרסת התביעה.

באשר למעשיה של הנאשמת באינטרקציה עם העד חשב לאחר שפנה אליה. כאן דבריו הלא אחידים בשאלה מה הציגה לו (אם בכלל), עומדים אל מול גרסתה האחידה שלא הציגה לו דבר אלא אחזה, ללא קשר אליו, בפתק ששימש אותה בקניה, כאשר גרסתה זו נתמכת בסרטון הרלבנטי. באשר לטענה כי ניסתה להתחמק, גם כאן הסרטון תומך יותר בגרסתה כי צעדה בכעס קדימה ואחורה תוך הנפת ידיים, ואין יסוד להבנתו שהגבירה מהירותה כדי להתחמק ממנו.

יתר על כן, ניתן להתרשם מהסרטונים, הן באשר להתנהלותה טרם איתורה על ידו, וביתר שאת לאחר איתורה על ידו, שהנאשמת אינה מתנהגת כמי שביצעה גניבה ונזהרת לבל תיתפס, אלא בהתאם לגרסתה כמי שהיתה בטוחה ששילמה עבור המוצרים. זאת בכך שהיא צועדת באופן שגרתי עם העגלה, ולאחר שנוצר המגע עם העד, מנסה לאתר בעגלה ובתיק שלה את הקבלה החסרה, ולאחר מכן, בביטחון רב ודעתנות, מובילה את העד אחריה לתוך הסופר כדי לחפש שמא הקבלה נפלה בקופה.

באשר לשלב בו הבינה כי לא שילמה, הנאשמת הצביעה על איתור אלף השקלים בתיקה בעת שהיתה בחדר של העד. יש קשר הגיוני וברור בין איתור הכסף לבין ההבנה שרק אז מתגבשת שלא שילמה, ואף בין הבנה זו לכך שרק לאחר מכן ביקשה לשלם עבור המוצרים. כל זאת על רקע מנהגה לשלם בסופר במזומן ורק להשלים במידת הצורך בכרטיס אשראי. לעניין מנהג זה, גם אם לא מאפיין לקוחות בשיעור כזה או אחר, הרי שהוא אפשרי, מה עוד שמסביר מדוע ככלל חיובי כרטיס האשראי שלה בסופר היו בשיעור נמוך מאד יחסית לסל הקניות השגרתי עליו הצביעה.

הימצאות אלף השקלים מאושרת על ידי העד חשב ואף על ידי השוטר גובה הודעת הנאשמת. היותו של סכום כזה ברשותה, מצביע על כך שלא אמור להיות מניע מצידה לגנוב מוצרים באותו סכום. רושם זה מתעצם בשים לב לכך שבאופן שגרתי במשך לפחות שנה לפני כן ביצעה קניות בסופר, ואף שילמה באמצעות כרטיס אשראי של סופר זה, הכל כעולה מפירוט העסקאות שהגישה.

באשר לסיפור הרקע של מחלתו הקשה של ודים, עליה התבשרה באותו יום, כהסבר לכך שפעלה מונוטונית והיתה טרודה במחשבות, וכך שכחה לשלם לאחר שחזרה מהשירותים. הסבר כזה, גם אם אינו שגרתי, אינו בלתי אפשרי, מנקודת מבט של מי שטרוד במחשבות על אירוע קשה מבחינתו. בנוסף, קוויו הכלליים של סיפור רקע זה התבררו כנכונים באמצעות עדות ודים והמסמך הרפואי שהציג. אכן יש אי התאמות מסוימות בין דבריו לדבריה, אך אלה לא פוגמות בשלדו של סיפור הרקע, מה עוד שהוא העיד על עצמו כסובל מבעיות זיכרון בשל הטיפול הרפואי בו.

עם זאת, כבישתו לשלב המשפט של סיפור רקע זה וההסבר הקשור בו, כך שאין להם כל זכר בהודעתה המשטרתית של הנאשמת, למרות שחיפשה בה הסבר לשכחתה, תמוה. גם דבריה כי הבינה הקשר בין רקע זה לבין השכחה לאחר שבאה בדבריה עם סניגורה, אינם מסירים במלואם תמיהה זו.

תמיהות נוספות עולות נוכח מספר שאלות שנותרו פתוחות בהתנהלות הנאשמת. מדוע כאשר הבחינה בתור בקופות לא בחרה להשאיר העגלה בקופה תוך בקשה מקופאית שתשים לב שזה שלה וכך גם לשמור על תורה? מדוע לא ביקשה מהמנקה לשמור על העגלה, וכך היתה נכנסת לשירותים? והעיקר, כיצד עניין כה ברור של מעבר בקופות, שאורך זמן, נתפס בזיכרונה כהיה למרות שלא היה, אדרבא שהבחינה בקופות איך שיצאה מהפרוזדור המדובר, או אז טבעי היה שתיזכר שעליה לחזור לשם כדי לשלם.

מנגד, ובנוסף לסימני האמת הרבים שכבר צויינו לגבי גרסתה, חשוב להדגיש שרוב גרסתה במשפט הושמעה עוד בעת הודעתה במשטרה. עוד ייאמר כי ככלל הגרסה עמדה במבחן של חקירה נגדית ארוכה, אשר התארכה באופן ניכר נוכח הצורך בתרגום, וכן התנגדויות והערות (ולעיתים גם הפרעות) מצד הסניגור.

בנוסף, אין מחלוקת על כך שאין לנאשמת עבר פלילי- הרי הסניגור מסר זאת ובשלב זה פתוחה היתה הדרך בפני התביעה לחלוק על כך, אך לא עשתה כן. משכך, ובשים לב לטיב המוצרים שגנבה, שוויים, ותפיסתה בכף, הרי שבהתאם לנהוג בבתי המשפט בנסיבות כאלה, יכלה לסיים את המשפט אף בהודאה ללא הרשעה. משלא בחרה לעשות כן, הדבר מהווה אינדיקציה לקיום תחושה אמיתית של חפות.

לסיכום כל האמור, סברתי כי לצד התמיהות שצויינו, משקלם של סימני האמת בגרסתה של הנאשמת הינו רב בהרבה. על כן לא ניתן לקבוע כי היסוד הנפשי של כוונה לגנוב, שהוא זה שבמחלוקת, הוכח מעל לכל ספק סביר. זאת גם אם מביאים בחשבון שקיומה של כוונה לגנוב הוא הסבר אפשרי הגיוני למעשי הנאשמת, כך שכדי לא לקבלו עליה להציע הסבר אפשרי אחר שיעורר ספק סביר בדבר הפליליות שבמעשיה. בכך לטעמי הנאשמת צלחה, ועל כן התוצאה הינה שקיים לכל הפחות ספק סביר בדבר הכוונה לגנוב.

סוף דבר

בשים לב לכל האמור, הריני מורה על זיכוי הנאשמת מהמיוחס לה, ולו מחמת הספק.

לא ניתן לחתום את הדברים ללא התייחסות להתנהגותו של הסניגור במשפט. בחלקים רבים של המשפט, ובייחוד לקראת סוף הישיבה מיום 15/11/18, הסניגור התנהג באופן החורג באופן קיצוני מהמצופה מהתנהגות עורך דין כלפי בית המשפט וכלפי חברים למקצוע. משכך, שקלתי בכובד ראש להפנות את פרוטוקול הדיון למנהל בתי המשפט לצורך בחינת עירוב לשכת עורכי הדין בעניין. עם זאת, בסופו של יום, ולו לפנים משורת הדין, סברתי שאין מקום לכך, וזאת בשים לב לכך שבישיבה שלאחר אותה ישיבה, התנהג הסניגור באופן שונה לחלוטין, כך שהתעורר הרושם שהבין שהרחיק לכת, ופעל לתיקון דרכיו. תקווה אני שבנסיבות אלה, ההתנהגות החריגה שתוארה לא תחזור על עצמה בהתנהלותו העתידית של הסניגור בפני מותב זה, ובכלל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בלוד תוך 45 ימים.

ניתנה בלשכה שלא במעמד הצדדים. השמעה תבוצע במעמד הצדדים ביום 5/3/19.