בפני תביעה ע"ס 15,000 ₪ שעילתה פיצויים בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובע.

התובע היה מעוניין לבצע הזמנת "טייק אווי" – קח ולך, מהנתבעת. ע"פ כתב התביעה, לאחר סיום ההזמנה יצר עימו קשר טלפוני עובד הנתבעת ועדכן אותו כי חלה טעות בחיוב בגין ההזמנה וכי עלות ההזמנה גבוהה מהסכום אותו נדרש לשלם. התובע סבר כי אין מקום לחיוב הנוסף ולאחר דין ודברים בינו לבין נציג הנתבעת, הגיע למסעדת הנתבעת כדי לסיים את ביצוע ההזמנה וכדי לקבל את פרטי העובדים עימם שוחח טלפונית. לפי עדותו של התובע, יחס העובד במקום היה גס רוח, מתחצף וגובל בגזענות כלפיו. השירות היה לקוי וממושך ובסופו של יום הזמין מנות קח ולך, וחרף הצעת מנהלת המסעדה שהגיעה למקום באקראי, שילם עבור הזמנתו. לדבריו, מנהל הנתבעת ייצר עימו קשר טלפוני מס' ימים לאחר האירוע, הציע לו פיצוי בשוברים במסעדה (אשר מעולם לא הגיעו אליו) ואשר התחמק מטיפול אמיתי בבעיה וטען כי הינה באחריות העובד.

לאחר כחודש יצר התובע עם מנהל הנתבעת קשר טלפוני, בו ביקש להתעניין מה נעשה באשר לטיפול בתלונתו. התובע השמיע השיחה באזני ביהמ"ש. בשיחה זו מציין נציג הנתבעת כי אם לתובע טענות ביחס לפעולות עובד הנתבעת באופן אישי, עליו לטפל בהן מולו.

התובע טוען כי חווה השפלה מצידו של עובד הנתבעת שהשתמש בשפה לא נאותה, הנפת ידיים, וזאת כשהמסעדה מלאת סועדים.

נציגי הנתבעת מצידם הודו בהגינותם כי הסיטואציה שנוצרה אגב הזמנת התובע היתה לא ראויה לרוח העסק. בכתב ההגנה נטען כי התובע היה זה שהתנהג בגסות רוח, תוך שהוא מאיים על עובדי הנתבעת. עם זאת, לטענתם, הציעו לתובע פיצוי לא ממוני במסגרת האפשרויות הקיימות במסעדה אך התובע סירב. מנהלת המסעדה העידה כי הגיעה באופן מיוחד למסעדה בשעת לילה מאוחרת לאחר שנקראה לטפל בתלונת התובע, הציעה לו לקבל את הזמנתו המקורית בחינם- הצעה לה סירב התובע. גם לאחר מכן שוחח מנהל הנתבעת עם התובע, הציע לו פיצוי בחוויה שירותית במסעדה- והתובע סירב לקבל ההצעה.

במהלך הדיון שב מנהל הנתבעת על הצעתו לפיצוי התובע אולם הוא סירב לכל הצעה. התובע הדגיש כי לא ספג השפלה כזו מימיו.

דיון ומסקנות-

במקרה שלפני הבהיר התובע כי בסיס התביעה בתחושותיו כאילו יחס נציגי הנתבעת נבע ממקום של זלזול ואף אבק גזענות דבק בם. למעשה, התובע מכיר בכך שלא נגרם לו כל נזק ממוני ולפיכך, ראש הנזק אליו מתייחסת תביעתו הינה של עוגמת נפש.

את ההתייחסות לנזק עוגמת הנפש, נזק שאינו ממוני מטבעו, סיכם ביהמ"ש במסגרת ת"ק 25234-11-14 כהן נ' פלאפון תקשורת בע"מ (פורסם בנבו)-

"סעיף 1 לפקודת הנזיקין כולל בהגדרת "נזק" ,בין היתר, " אובדן של נוחות, רווחה גופנית ..........או חיסור מהם וכל אובדן או חיסור כיוצא באלה".

השאלה שנשאלת היא , האם כל אי נוחות כי תיגרם , ראויה היא לפיצוי? מהו המבחן הקובע?

בחברה מתוקנת, כל אחד נדרש לפעול לפי התורה של הלל הזקן : " דעלך סני לחברך לא תעביד" ( תלמוד בבלי שבת לא/א, המהרש"א מפרש שם שהדבר נלמד ממצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט , יח) ) .

ברם, לפי שלא כולם נוהגים לפי כלל זה, נדרשת מידה לא מועטה של סבלנות וסלחנות הדדית בין יחידיה של חברה על מנת לשמור על המשך קיומה. הגוזל את מקום חברו בתור, הגורם ל"כמעט תאונה", המדבר ללא הפסקה ובקול בנסיעה ארוכה בתחבורה ציבורית, כל אלה גורמים לזולתם "אי נוחות" הכלולה בהגדרת "נזק" שבסעיף 1 לפקודת הנזיקין. למרות זאת , אם הניזוק במקרים כאלה יתבע פיצוי, הוא יידחה ,קרוב לוודאי, מהטעם כי מדובר בעניין של "מה בכך", אשר "אדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בתלונה על כך", כלשון סעיף 4 לפקודת הנזיקין שכותרתו " מעשה של מה בכך".

ודוק: אין פירוש הדבר כי מעשיהם של ה"מזיקים" בדוגמאות דלעיל הם התנהגות שיש להשלים עמה. הם מוגדרים כ -"מעשה של מה בכך" אך בדין הנזיקין , אך לא בדין המוסר. הטעם לכך הוא שהמשפט אינו יכול ואינו מתיימר לתקן את כל הטעון תיקון בחברה. קיימות מערכות נוספות בזירה שחשיבותן ופועלן אינם נופלים מזה של מערכת המשפט.

יתרה מזו, והיא עיקר : פיצוי במקרים אלה יביא לתוצאה שלילית שכן הוא ידחק הצידה את ערך הסלחנות והסבלנות ההדדית שהוא ערך חברתי חשוב ביותר.

הנה כי כן, נמצאנו למדים כי ההחלטה אם עוגמת נפש מסוימת היא ברת פיצוי, טומנת בחובה שיקולים ערכיים. הדברים אמורים במיוחד באותם מקרים בהם היא הנזק היחידי שנגרם בגין מעשה העוולה ואינה נלווית לנזק מוחשי אחר כגון נזק לרכוש.

ניתן להגדיר, אפוא, "עוגמת נפש" ברת פיצוי על דרך השלילה, כסבל או אי נוחות שאין בסיס מוסרי – חינוכי בנסיבות העניין לדרוש מהניזוק לסלוח בגינם במסגרת חובת הסבלנות ההדדית ."

ומן הכלל אל הפרט-

גם נציגי הנתבעת שנכחו בדיון הכירו בכך שמהלך הדברים בערב האירוע בעסקה של הנתבעת הותיר אצל התובע צער ותחושת התקוממות. עם זאת, לאור הכרתם זו הציעו לתובע כבר במועד האירוע, וגם לאחר מכן, פיצוי בחווית שירות. התובע, מטעמיו שלו, בחר שלא לקבל הצעות אלה.

משכך, הגם שנראה שאין חולק כי עוגמת נפש אכן נגרמה לתובע, סירובו לאפשר לנתבעת לפצותו בגין עוגמת נפש זו, הינה בניגוד לכלל שעניינו הקטנת הנזק.

זאת ועוד, המדובר, גם לפי התובע, באירוע חד פעמי שאירע לאחר פעמים רבות שהתובע בחר לפנות אל הנתבעת בהזמנת מזון. אין חולק כי חוויה חד פעמית עלולה להעיב על חווית השירות באופן כללי, אולם מאידך, אין בה כדי להצביע על דפוס קבוע או על זלזול העולה כדי התעמרות בלקוח.

כאמור לעיל, עוגמת נפש הינה אמצעי אשר יכול לאפשר לביהמ"ש להביע מורת רוחו מתופעות חברתיות הראויות לגינוי ואשר אין מקום בעניינם לסלחנות על בסיס חובת הסבלנות ההדדית. מאידך אין לאפשר פסיקת פיצוי במקרה בו אין בסיס לתחושות אי הנוחות וכאשר עולה כי מטרתה האמיתית של התביעה הינה עשיית רווח על בסיס טעות שנפלה בהתנהגות מי מהצדדים.

בענייננו, לאור הודאת נציג הנתבעת כי "מבחינתי הייתה תקלה שלנו" (עמ' 2 לפרוטוקול) אני סבורה כי יש מקום לפיצוי התובע.

עם זאת, מצאתי את עדותה של מנהלת המסעדה כאמינה ובעוד התובע מתבסס על תחושותיו והשערותיו באשר לנסיבות הגעתה למקום, אני סבורה כי אכן הוזעקה ע"מ לנסות וליישב את התקרית בדרכי נועם. לצער כל הנוגעים בדבר, לאור סירובו של התובע לקבל את התנצלות מנהלת המסעדה לא ניתן היה לפתור הסכסוך אלא במתן פס"ד זה.

בנסיבות העניין ולאור התרשמותי מהעדויות שנשמעו בביהמ"ש ומכתבי הטענות, אני מוצאת שעל הנתבעת לפצות את התובע בסך של 750 ₪, כאשר סכום זה כולל את הוצאות הדיון דהיום וזאת לאור ההפרש בין סכום התביעה לסכום שנפסק בסופו של יום.

הסכום ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסה"ד שאם לא כן יישא שהפרשי ריבית והצמדה כדין עד למועד התשלום בפועל.

על פסה"ד ניתן להגיש בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום לבית משפט המחוזי- מרכז שבלוד.

ניתן היום, כ"ד אב תשע"ז, 16 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.