1. לפני בית המשפט תביעה על סך 72,213 ₪.

2. התובעת 1 הינה הבעלים ברכב מסוג ב.מ.וו, מ.ר. 5669316, שנת ייצור 2004 (להלן: "רכב התובעת"). התובע 2 הינו אביה של התובעת 1, והיה נהג ברכב בעת התאונה הנטענת.

טענות התביעה

3. ביום 28.3.16 התובע נהג ברכב התובעת בכביש מגדל העמק/רמת ישי, בשעה 21:00 לערך. לפתע רכב מסוג סיטרואן ברלינגו (להלן: "רכב הנתבעים"), שבבעלות הנתבע 1, שהיה נהוג על ידי הנתבע 2, פגע ברכב התובעת מאחור והדף אותו על רכב שנסע לפניו.

4. הנתבע 2 אחראי לגרימת התאונה. לפיכך עליו ועל הנתבע 1 בתור הבעלים של הרכב, וכן על הנתבעת 3 בתור המבטחת של הרכב, לפצות את התובעים על הנזקים שנגרמו להם.

5. כתוצאה מהתאונה נגרם לרכב התובעת נזק של אבדן כללי בסך 69,713 ₪, וכן הוצאה של עלות שמאי רכב בסך 2,500 ₪.

טענות הנתבעים 1 ו-2:

6. הנתבעים מודים בהתרחשות התאונה, כפי שנטענה על ידי התובעים. הנתבעים מודים בגובה הנזק כפי שנטען על ידי התובעים. כמו כן הנתבעים מודים באחריותם לפצות את התובעים על הנזקים שנגרמו להם. מאחר ורכב הנתבעים היה מבוטח על ידי הנתבעת 3, על זו האחרונה לשאת בתשלום לתובעים.

טענות הנתבעת 3

7. הנתבעת מכחישה את התרחשות התאונה. לטענתה התאונה, אם התרחשה, ארעה בנסיבות שונות מאלו המתוארות בכתב התביעה. מאחר והתאונה לא התרחשה, אין עליה חובה לפצות את התובעים, הגם שביטחה את רכב הנתבעים. לחילופין הנתבעת מכחישה את גובה הנזק.

דיון

8. שמעתי עדות מפורטת של התובע 2 ושל הנתבע 2, דהיינו של 2 הנהגים. כמו כן שמעתי עדות חוקר הנתבעת 3.

9. עדויות שני הנהגים בדבר התרחשות התאונה לא היתה מספיק אמינה בעיניי, כפי שיוסבר להלן.

10. לטענת התובע 2 תנאי הראות היו קשים מאוד, שכן היה חושך, מזג האויר היה סוער והגשם ניתך בחוזקה. לטענתו נסע במהירות של בין 5-10 קמ"ש. לעומת זאת הנתבע 2 טען שהוא נסע במהירות של 70-80 קמ"ש. העדויות בנקודה זו אינן משכנעות. מדובר בכלי רכב שנסעו בשיירה . לא סביר שכלי רכב אחד נסע במהירות איטית מאוד מבחינת זחילה של עד 10 קמ"ש, ואילו כלי רכב אחר ייסע במהירות גבוהה יחסית של כ-70-80 קמ"ש. הניסיון מלמד שכאשר יש תנאי ראות ומזג אויר קשים, כאשר מדובר בשיירת כלי רכב, הנהגים פחות או יותר מתאימים את מהירות הנסיעה זה לזה, שאם לא כן אין אפשרות להתנהל בשיירה.

11. התובע 2 טען שהפגיעה ברכבו הייתה קשה מאוד, וכתוצאה מכך אף נפתחה כרית האוויר של הנהג. עם זאת טען שהוא כלל לא נפגע בתאונה (בהיותו בן כ-64), ושלא נזקק לטיפול רפואי כלשהו. טענה זו של התובע 2 איננה משכנעת. מצד אחד הוא טוען שרכבו ספג פגיעה קשה מאוד והוא נהדף לרכב לפניו, עד כדי אובדן גמור של הרכב, ואף כרית האוויר נפתחה. מצד שני הוא טוען שיצא ללא כל פגע מהתאונה ולא נזקק לכל טיפול רפואי. מדובר בטענות שאינן עולות בקנה אחד באופן סביר. יש בכך להחליש את גרסת התביעה.

12. לטענת התובע 2 הוא הצליח לנסוע ברכב ממקום התאונה עד למוסך, לאחר שתיאם זאת עם בעל המוסך. למחרת הגיע למוסך שמאי שבדק את הרכב. לאחר מספר ימים השמאי הגיע שוב למוסך ובדק בשנית את הרכב, הפעם בנוכחותו, שקבע אבדן גמור. לעומת זאת מדו"ח השמאות עולה שרכב התובעת נבדק שמונה ימים לאחר התאונה ביום 5.4.16, ולא במוסך כי אם במגרש. יש בסתירה זו בעדות התובע, לעומת דוח השמאות, להחליש את גרסת התביעה.

13. התובעים לא זימנו לעדות את נהג הרכב שנמצא לפני רכבם, שעליו התובע 2 נהדף. מדובר בעד רלוונטי שהיה יכול לחזק את גרסת התביעה. אי זימונו פועל לחובת התובעים ומחליש את גרסתם.

14. הנתבע 2 טען שהתאונה היתה קשה והוא התנגש בחוזקה ברכב התובעת מאחור. לעומת זאת הוא טען שלא נפגע כלל בתאונה, והוא לא נזקק לכל טיפול רפואי. הוא אף טען שיתכן שהלך למחרת התאונה לעבודה כרגיל. זאת למרות שהיה בן כ-56 בעת התאונה וחולה סכרת. טענות אלה של הנתבע אינן עולות בקנה אחד זה עם זה, ומחלישות את טענתו שאכן התרחשה התאונה.

15. הנתבע 2 טען שרכב הנתבעים הינו בבעלות הנתבע 1 חברו מהכפר, אשר השאיל לו אותו לצורך סידורים. לטענתו לאחר התאונה התקשר לבנו. זה האחרון הגיע עם חבר נוסף ברכב אחר, אשר פינה אותו לביתו. בנו נשאר עם רכב הנתבעים וככל הנראה דאג לפנותו מהזירה. הנתבע 2 טען שמעולם לא דיבר עם הנתבע (בעל הרכב) בדבר התאונה, וכי הוא לא יודע אם זה האחרון קיבל פיצוי על הנזק ברכבו. הוא טען שבנו טיפל בענין והוא לא יודע מה עלה בגורל טיפול זה. טענה זו של הנתבע 2 איננה משכנעת. מצד אחד הוא טוען שהוא עובד בצמוד עם בנו בתחנת דלק וכי הם משפחה מאוד קרובה ומעורבת. מצד שני הוא משאיל מחברו רכב, וטוען שאיננו יודע כיצד הוא טופל לאחר התאונה, וכיצד הנושא יושב לאחר שהרכב שהשאיל נפגע. מתקבל הרושם שהנתבע 2 לא נותן את מלוא הפרטים שהיו אמורים להיות בידיעתו אילו התאונה התרחשה באמת. מדובר בארוע משמעותי. לא סביר שהנתבע 2 לא ידע פרטים ביחס לטיפול ברכב אותו השאיל מחברו. יש בכך להחליש את גרסתו לענין התרחשות התאונה.

16. בעדות שהנתבע 2 מסר לחוקר מטעם הנתבעת 3, הוא טען שהוא איננו זוכר אם התאונה התרחשה בבוקר, בצהרים או בערב וכי הוא מבולבל. הוא גם טען שאיננו זוכר באיזה יום התאונה התרחשה. ניתן לקבל את טענת הנתבע 2 שהוא לא זוכר את יום התאונה. עם זאת לא ניתן לקבל את טענתו שהוא לא זוכר את שעת התאונה, לפחות לא בחלוקה בין בוקר, צהרים וערב. יתרה מזו, בהמשך הודעתו בפני החוקר, הוא טען שהתאונה לא התרחשה בלילה כי היה אור. אם התאונה אכן היתה מתרחשת בשעות הערב בתנאי ראות ומזג אויר קשים (כפי שטענו התובעים), מדובר בפרט משמעותי שהנתבע היה זוכר. יש בכך להחליש את גרסתו לענין התרחשות התאונה.

17. החוקר מטעם הנתבעת 3 ביקש מהנתבע 2 למסור לו את מספר הטלפון של בנו, על מנת שיוכלו לקבל גם ממנו עדות ביחס לתאונה. הנתבע 2 התחמק מלעשות זאת ולא ענה לפניות רבות בענין זה. יש בכך להחליש את גרסתו לענין התרחשות התאונה.

18. הנתבע 1 בחר שלא להעיד. אומנם לא היה עד ראיה לתאונה, אך הוא יכול להעיד על ההתרחשויות לאחר התאונה, במיוחד בקשר לנזק לרכבו. עדותו היתה יכולה לחזק באופן כללי את גרסת הנתבעים לתאונה. המנעותו מעדות מחלישה את גרסתם.

19. כפי שצויין בהתחלה, יש סתירות בגרסאות שני הנהגים. הנסיבות הכלליות של העדויות מצביעות על אי אמינות לענין התרחשות התאונה. מעבר לכך לרכב התובעים לא היה ביטוח נזקי רכוש למרות שמדובר ברכב יקר יחסית. גם עובדה זו מעלה ספק בדבר התרחשות התאונה.

20. הנתבעים 1 ו-2 קיבלו על עצמם באופן מיידי אחריות לתאונה, ואף לא חלקו על גובה הנזק. הנסיון מלמד שנהגים המעורבים בתאונה אינם ממהרים לקבל על עצמם אחריות לגרימתה, והם מטילים על הצד השני את האחריות, או לפחות אשם תורם משמעותי. כמו כן נתבעים בדרך כלל חולקים על גובה הנזק. הסיטואציה שהנתבעים מסכימים לכל טענות התביעה ללא עוררין, בצירוף כל הנסיבות האחרות, מעלה ספק לעצם התרחשות התאונה.

סיכום

21. אינני מאמין שהתאונה התרחשה כפי שנטען על ידי התובעים. הן בעדויות מטעם התביעה והן בעדויות מטעם הנתבעים 1 ו-2, נמצאו פערים ואי התאמות. התרשמות היא שלא ניתן לסמוך על דבריהם. אני מקבל את טענת הנתבעת 3, שאין עליה חובה לפצות את התובעים, שכן התאונה לא הוכחה.

22. מאחר והתאונה לא הוכחה התביעה תדחה. לאור עמדת הנתבעים 1 ו-2 לא יעשה צו להוצאות ביחס אליהם, אלא רק ביחס לנתבעת 3.

תוצאה

23. התביעה נדחית נגד הנתבעים 1 ו-2 ללא צו להוצאות.

24. התביעה נגד הנתבעת 3 נדחית. התובעים ישלמו לנתבעת 3 הוצאות משפט בסך 1,800 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בלבד.

התשלום יעשה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ז' ניסן תשע"ט, 12 אפריל 2019

צ.