התביעה שלפניי הוגשה בתביעה לפיצוי בגין מפגעים שונים שלטענת התובעת – מקורם במקרקעין שבהחזקת הנתבעים, ואשר לא תוקנו, לטענתה.

במסגרת דיון שהתקיים לפניי ביום 2.1.2018, הובהר כי במסגרת הליכי גישור שניהלו הצדדים, תוקנו חלק מן הליקויים, כאשר הנתבעים טענו כי הליקויים תוקנו במלואם, ואילו התובעת טענה כי התיקון היה חלקי ולא מספק.

על כן סוכם, כי המומחה מטעם התובעת יבחן את תיקון הליקויים, וכאשר יאשר כי התיקונים בוצעו לשביעות רצונו – יגישו הצדדים טיעונים לעניין ההוצאות.

לאחר סאגה של תיקונים, בקשות וארכות, הסכימו הצדדים (והמומחים מטעמם) כי הליקויים תוקנו, ועל כן – באה העת להידרש לשאלת ההוצאות.

ראשית, אין ספק כי במקרקעין של הנתבעים היו ליקויים אשר השפיעו על המקרקעין של התובעת, ועל כן – אין מדובר בתביעת סרק. עוד אין ספק, כי גם אם אניח שחלק מהליקויים תוקנו עוד בטרם הוגשה התביעה, ברור לגמרי שחלק אחר מן הליקויים תוקנו רק בעקבות הגשת התביעה והליך הגישור, כך שלא ניתן לומר שהגשת התביעה לא תרמה להשגת התכלית של תיקון הליקויים.

מכל הטעמים האמורים, אני סבור שהתובעת זכאית ולו לחלק מהוצאותיה.

עם זאת, בהינתן העובדה שההליך הסתיים ללא צורך בשמיעת ראיות ובהגשת תצהירים, כך שנחסכו עלויות רבות – הן של כסף והן של זמן – מהתובעת, בהתחשב בעובדה שתיקון הליקויים החל עוד בטרם הגיע התיק לדיון לפניי, ואני סבור כי המחלוקת ביחס למהות התיקון שבוצע הייתה מחלוקת מקצועית ובתום לב, לא ראיתי לפסוק לתובעת את מלוא ההוצאות שדרשה בטיעוניה.

על כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הוצאותיה בסך של 12,000 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך 7,000 ₪ (כל הסכומים כוללים מע"מ).

הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ו' אב תשע"ח, 18 יולי 2018, בהעדר הצדדים.