לפני בקשה להארכת מועד להישפט המתייחסת ל- 33 הודעות קנס שנשלחו למבקש. כפי שעולה מן הבקשה, הודעות קנס אלה התקבלו אצל המבקש.

המבקש טוען כי בעת שקיבל את הודעות הקנס היה שרוי במצב כלכלי קשה ולפני הליך פשיטת רגל. כיום המבקש מעוניין להסדיר את ענייניו בתחום זה ומכאן הבקשה.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה מכוח חלוף הזמן יש לראות במבקש כמי שהורשע בכלל העבירות נשוא הודעות הקנס. בקשת המבקש היא להתחשב במצבו עקב נסיבותיו אולם בקשה זו היא עניין למרכז לגביית קנסות – ולא לבית המשפט – לענות בו.

דיון והכרעה

דין הבקשות להידחות. משעה שהמבקש מודה בקבלת הודעות הקנס שנשלחו אליו יש למנות 90 יום מאותו מועד על מנת להגיש הודעה על רצון להישפט. המבקש לא עשה כן. מחדלו נומק במצב כלכלי קשה ובכך שהוא ניצב בפני הליך פשיטת רגל. סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי קובע על בית המשפט הדן בבקשה שהוגשה באיחור להשתכנע כי האיחור נובע מסיבות שאינן תלויות במבקש. במקרה זה הסיבה לאיחור תלויה כל כולה במבקש. מצב כלכלי, קשה ככל שיהיה, לא מונע ולא סביר שימנע מהמבקש להודיע על רצונו להישפט על הודעות הקנס שנרשמו לו וזאת במקביל לניהול ענייניו בתחום פשיטת הרגל. המבקש זנח למעשה את הטיפול בהודעות הקנס מתוך מחשבה – מוטעית בעליל – כי הוא יכול לשוב בכל עת ולנסות להסדיר את הטיפול בהן. המקור לאיחור בהגשת הבקשה נובע מתיעדוף שערך המבקש בטיפול בענייניו. משכך אין למבקש להלין אלא על עצמו. יתר על כן, המבקש אינו חולק על צדקת הודעות הקנס שהפכו להרשעות מכוח חלוף הזמן. במצב דברים זה נראה כי צודקת המשיבה בטענה כי המקום ההולם להסדרת ענייני תשלום הודעות הקנס הוא במסגרת הליכים לפני המרכז לגביית קנסות ולא בבית המשפט.

הבקשה נדחית

ניתנה היום, ד' אייר תשע"ז, 30 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.