1. לפני תביעה כספית על סך של 367,637 ₪, אשר הוגשה על ידי מר אברש ניאזוב (להלן: "התובע" או "אברש"), נגד אחיינו, מר משה ניאזוב (להלן: "הנתבע" או "משה") ונגד הגב' יעל סבטלנה ניאזוב, כיום גב' סבטלנה בר (להלן: "הנתבעת" או "סבטלנה"), אימו של הנתבע, ואלמנתו של מר אנטולי ניאזוב ז"ל (להלן: "המנוח" או "אנטולי"), אחיו של התובע.
2. אנטולי נפטר ביום 5.11.2012.
3. התביעה עניינה חוב שהתובע טוען כי המנוח חייב לו, בשל סכום כסף שהתובע הפקיד בידיו, בסך של 70,000 $ (להלן, לשם הנוחות: "סכום החוב"). לטענתו, הוא לא רצה להחזיק סכום זה בביתו ומסר אותו לאחיו, אנטולי, שעסק בעסקי יהלומים, היה חבר בורסת היהלומים, ובעל משרד בבורסה, על מנת שישמור אצלו את הסכום עבור התובע. לטענת התובע, בעת מסירת סכום החוב נעשה "פתק" על הסכום, היינו פתק חוב, בכתב ידו של התובע, ובחתימתו של המנוח.
4. ברקע הסכסוך, לשיטת התובעים, או כחלק מהסכסוך, לשיטת הנתבעים, סכסוך הנוגע לבני משפחה נוספים מ"המשפחה המורחבת", היינו בני משפחת התובע, בני משפחת המנוח, אחים נוספים של התובע והמנוח וילדיהם, והליכים משפטיים שהתנהלו ביניהם.
5. שלושה הם הסכסוכים בגדר האמור לעיל (כולל הסכסוך שלפניי) אליהם התייחסו הצדדים בתובענה שלפניי: האחד – סכסוך על סך של 285,000 $ שבנו של התובע, מיכאל (מיקי) ניאזוב טען כי המנוח אנטולי חייב לו ; סכסוך על דירת המגורים של הוריהם המנוחים של התובע, אברש, המנוח אנטולי, ואחים נוספים של שניהם (וכן הילדים של אחד האחים אשר נפטר, איליה) ; והתביעה שלפניי, בגין סכום החוב.
6. אשר לסכסוך הראשון שלעיל - בנו של התובע, מיכאל (מיקי) ניאזוב (להלן: "מיכאל"), עבד עם המנוח בעסקי היהלומים. לאחר פטירתו של אנטולי, טען מיכאל כי הוא מסר למנוח סך של 285,000 $ כדי לעשות איתו עסקים משותפים, עבור רכישת סחורה (יהלומים), וכי המנוח, נותר חייב לו סכום זה. לאחר פטירת המנוח, מסר משה למיכאל בבורסה פתק חוב. בהמשך ניהלו מיכאל ומשה בוררות בבורסה (לגרסת התובע), או ישיבת פישור בבורסה (לגרסת הנתבע), והגיעו להסכם פשרה לפיו שילם הנתבע למיכאל סך של 263,000 $ (בשווה ערך ביהלומים), ונערך מסמך פשרה לפיו קיבל מיכאל ניאזוב את כל המגיע לו ממשה ומשפחת ניאזוב אנטולי ז"ל, סה"כ 263,000 $, וכי "כל הנושאים הכספיים העיסקיים והפרטיים בין מיכאל משה ומשפחת ניאזוב אנטולי ז"ל הסתיימו בזאת לשביעות רצון כולם ואין ולא יהיו עוד טענות משני הצדדים בעניין".
7. בעקבות הסדרת התשלום בהתאם לפשרה בין מיכאל לנתבע, נקרע פתק החוב בחתימת הנתבע שהיה בידי מיכאל.
8. אשר לסכסוך השני – התובע והמנוח הם שניים מחמישה אחים, ילדיהם של הגב' ריבה ניאזוב ז"ל אשר הלכה לבית עולמה ביום 30.4.2010, ומר מיכאל ניאזוב ז"ל שנפטר בשנת 1998.
9. ריבה ומיכאל ניאזוב ז"ל היו בעלים של דירה (להלן: "הדירה").
10. בן נוסף פרט לאנטולי, מר איליה ניאזוב ז"ל, נפטר ביום 14.12.2012.
11. בכתב תביעה שהגיש אברש יחד עם תמרה ייזרוב ושורמן פינחסוב נגד משה וסבטלנה, לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 27811-05-13) תבעו שני רכיבים: האחד – חלקם בדירת הוריהם המנוחים של האחים; השני – סכום החוב בסך של 70,000 $ נשוא התיבעה שלפניי.
12. נטען כי לאחר פטירת אביהם, מר מיכאל ניאזוב ז"ל, פנה ב"כ אנטולי אל אברש ותמרה וביקש יסתלקו יחד עימו מחלקם בדירה לטובת אמם הגב' ריבה ניאזוב ז"ל. אברש ותמרה הסכימו וחתמו על תצהיר הסתלקות, אנטולי אף הוא עשה כן. איליה היה חולה נפש ולא כשיר אולם כנראה אף הוא חתם על תצהיר הסתלקות, ושורמן פינחסוב שהייתה אזרחית ותושבת ארה"ב לא הייתה בארץ ולא חתמה על תצהיר הסתלקות. ביום 10.5.2009 ניתן צו ירושה לאבי הצדדים, למרות אי כשירותו של איליה והיעדר חתימה של שורמן פינחסוב, נמחק שמו של האב וחלקו בדירה עבר בשלמותו לגב' ריבה ניאזוב ז"ל.
13. עוד נטען בכתב התביעה בבית המשפט המחוזי כי סמוך לאחר רישום מלוא הזכויות בדירה על שם הגב' ריבה ניאזוב ז"ל בשנת 2009, החתים אותה אנטולי על הסכם לפיו נתנה לו את הדירה בשלמותה במתנה. נטען כי באותו מועד הייתה הגב' ריבה ניאזוב ז"ל כבת 95 שנים, ולא הייתה כשירה להתקשר בהסכם מתנה. ביום 30.4.2010 נפטרה הגב' ריבה ניאזוב ז"ל, וביום 3.11.2010 הועברה הדירה משמה על שם אנטולי. אנטולי נפטר ביום 5.11.2012, ביום 31.1.2013 הוצא לעיזבונו צו ירושה, וביום 3.4.2013 נרשמה הדירה על שם הנתבעים, משה וסבטלנה, יורשיו.
14. נטען בכתב התביעה בבית המשפט המחוזי כי קודם לכן, ביום 19.7.1999 כאשר הגב' ריבה ניאזוב ז"ל הייתה צלולה וכשירה היא חתמה על צוואה בה ציוותה את כל רכושה ל- 5 ילדיה בחלקים שווים ביניהם.
15. אין מחלוקת כי לאנטולי היו יורשים נוספים, אולם הם הסתלקו מהירושה, כך שמשה וסבטלנה הם יורשיו היחידים.
16. במסגרת דיון בצו מניעה זמני בתביעה בבית המשפט המחוזי הוסכם כי צו המניעה הזמני על הדירה יוסר, ויועבר לדירה אחרת בבעלות מי מהנתבעים, וכן שיימחק מכתב התביעה רכיב התביעה הכספי בגין החוב (בסך של 70,000 $), אשר מצוי בסמכותו של בית משפט השלום (ראו פרוטוקול דיון והחלטות כב' השופט ח' ברנר מיום 9.9.2013 נספח ב' לתצהיר הנתבע).
17. בהמשך נדונה התובענה בבית המשפט המחוזי לפני כב' השופט ר' לבהר שרון. במהלך שמיעת ההוכחות, ביום 18.10.2015, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, בין היתר כי "מבלי להודות בכל טענה של מי מהצדדים מוסכם כי תצהיר המתנה מיום 7.9.2009 בטל מעיקרו" וזכויות המנוחה בדירה שיירות בחלקים שווים ליורשי המנוחה על פי דין. הדירה תוצא למכירה, ועל אף האמור לעיל, ולצורכי פשרה מוסכם כי התמורה ממכירת הדירה, לאחר ניכוי כל ההוצאות תחולק בין היורשים – 30% ליורשי אנטולי ניאזוב (סבטלנה יעל ניאזוב ומשה ניאזוב), ו- 70% יחולקו בין יורשי איליה ניאזוב, תמרה יליזרוב, אברש ניאזוב ושורמן פנחסוב.
18. במסגרת התביעה בבית המשפט המחוזי הגישו הנתבעים בקשה לסילוק התובענה על הסף (מוצג ת/1), בטענה כי ההסדר מיום 13.10.2013 שנחתם על ידי מיכאל ומשה במסגרת הבורסה, נעשה על ידם כנציגי המשפחות משני הצדדים וסילק את כל הטענות והתביעות בין כל בני המשפחות משני הצדדים. בבקשה זו לא ניתנה החלטה, ודומה שאליה התייחס כב' השופט ח' ברנר בעמ' 2 ש' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 9.9.2013 בעניין צו המניעה כאשר קבע "טענת ב"כ המשיבים היא טענת הגנה לגופו של ענין ולא טענה שמצדיקה סילוק הבקשה על הסף. נזכיר כי במהות הבקשה ישנה טענה לפיה המנוחה כלל לא היתה כשירה לתת את המתנה בשים לב לגילה המתקדם באותה עת ולמצבה הבריאותי. טענה זו יש לברר במסגרת חקירת מצהירים בהליך הנוכחי, וגם בירור כאמור יהיה לכאורי בלבד מטבע הדברים ובשים לב לכך שעסקינן בהליך של צו מניעה זמני ולא בהליך העיקרי".
19. התביעה שלפני הוגשה ביום 9.4.2017, היינו כשנה וחמישה חודשים לאחר הסכם הפשרה בבית המשפט המחוזי בעניין הדירה.

טענות הצדדים

טענות התובע

1. ביום 8.6.2010 מסר התובע את סכום החוב למנוח, לבקשת התובע, מאחר וחשש להחזיק את הסכום בביתו, ולכן ביקש מאחיו המנוח להחזיק אותו בכספת האישית שלו. כספי החוב ניתנו למנוח בבית התובע, ומתן הסכום תועד במועד נתינתו באמצעות רישום על גבי פתקית שנכתבה בכתב ידו של התובע, בנוכחות המנוח, ובחתימתו של המנוח. על פי הסכמת התובע והמנוח בעל פה, היה על המנוח להחזיר את הכסף לתובע עם דרישתו על ידו.
2. במועד מאוחר יותר מסר התובע למנוח סכום נוסף של 10,000 $, ולאחר מכן סך נוסף של 15,000 $ על מנת שהמנוח ירכוש עבור התובע רכב. סכומים אלו נרשמו אף הם על גבי פתק החוב ונמחקו לאחר רכישת הרכב על ידי המנוח עבור התובע, באופן של רישום קו מעל סכומים אלו.
3. מייד בתום 30 ימי האבלות לאחר פטירת המנוח הציע התובע לנתבע למכור את הדירה ולחלק את תמורתה בחלקים שווים בין האחים (והנתבע סירב וטען שהדירה שייכת לו באופן בלעדי). באותה הזדמנות ביקש התובע מהנתבע כי ישיב לו את כספי החוב, בתור יורשו של המנוח וכמי שמצוי בסוד העניין מכוח עבודתו עם המנוח.
4. הנתבע לא התכחש לחובתו להשיב את כספי החוב לתובע והנתבע אף ציין כי המנוח הורה לו לפני פטירתו להשיב לו את סכום החוב, אולם, הנתבע טען כי יסדיר את התשלום בהמשך, לאחר שתוסדר סוגיית הדירה, ובכפוף להצגת פתק המאשש את דבר קיום החוב כלפי התובע מצד המנוח.
5. באותה עת בחר התובע לא להתעמת עם הנתבעים, הן מפאת כבוד המנוח, והן מתוך רצון לנסות ולהתנהל עם הנתבעים בדרכי נועם.
6. בהמשך הגישו התובע ואחיותיו תביעה נגד הנתבעים לבית המשפט המחוזי, שהתייחסה לדירה ולסכום החוב. הנתבע הציע לתובע כי במקום להשיב לו את כספי החוב בסך 70,000 $, הוא ישיב לו מחצית מכספי החוב בלבד, היינו סך של 35,000 $, ואת יתרת החוב יעביר הנתבע לתובע ולשתי אחיותיו הנוספות 60% מסך התמורה שתתקבל לאחר מכירת הדירה.
7. בסופו של יום במסגרת התביעה בבית המשפט המחוזי ביטל בית המשפט (כב' השופטת ר' לבהר שרון) את תצהיר המתנה, לאחר שקבע כי תצהיר המתנה בטל מעיקרו, ונקבע כי הזכויות בדירה יתחלקו בחלקים שווים. התובע טוען הנתבעים ניסו לבצע מעשה מרמה שלא צלח, ובית המשפט, הלכה למעשה, קיבל את התביעה וביטל את הסכם המתנה שנחתם אגב ניצול ציני של המנוחה.
8. בשיחה שנערכה בין התובע, מיכאל והנתבע, אשר הוקלטה ותמליל שלה הוגש במסגרת התובענה שלפניי, אישר הנתבע את החוב ואת הצעתו לשלם רק מחצית החוב.
9. אשר לסכום ששולם למיכאל, בשנת 2008 מסר התובע למנוח סך של 280,000 $ בחלקים, במסגרת הצטרפות בנו של התובע, מיכאל כשותף של המנוח בעסקו בתחום היהלומים. הסכום היה אמור לשמש את מיכאל והמנוח בעסקיהם המשותפים לצורך רכישת סחורה (יהלומים). "אף סכום זה תועד באמצעות רישום על גבי פתק והיה אמור להיפרע בבוא העת על ידי המנוח" (אקדים ואציין ביחס למשפט האחרון כי התובע דווקא העיד ודומה שאין חולק, כי בעת מתן הסכום לא נערך פתק חוב אלא לאחר פטירתו של המנוח, חתם הנתבע למיכאל פתק חוב בגין סכום זה, לטענתו כדי לשחרר מידי מיכאל יהלומים של המנוח שמיכאל נטל לאחר פטירת המנוח ללא רשות). לאחר שהמנוח נפטר, ביקשו מיכאל והתובע מהנתבע כי ישיב את הסכום האמור למיכאל, ללא כל קשר ומבלי לפגוע בכספי החוב אותם על הנתבעים להשיב לתובע. כשהנתבע סירב להחזיר את הסכום, פנו מיכאל והנתבע לפישור בסיוע של שניים מחברי הבורסה ליהלומים. במסגרת הפישור שהתקיים ביום 13.10.2013 סוכם בנוכחות שני עדים חברי הבורסה ליהלומים כי הנתבע ישיב למיכאל סך של 263,000 $ וסכום זה שולם. לאחר התשלום קרעו הצדדים את פתק החוב שהיה למיכאל. הפשרה לא עסקה בכספי החוב , והחוב עדיין עומד לחובת הנתבעים כלפי התובע.

טענות הנתבעים

1. מעת שהמנוח נפטר, במשך כחמש שנים, שמו להם התובעים למטרה לחלץ עוד ועוד כספים מעיזבונו של המנוח ולא הססו להשתמש לשם כך בכל תכסיס.
2. כבר מספר פעמים במהלך התקופה האמורה הסכימו הנתבעים להתפשר עם התובע ומשפחתו על טענותיהם, לרבות בנוגע לחוב, ואף שילמו בפועל לטובת זאת, רק כדי לגלות בכל פעם מחדש שהתובע ומשפחתו אינם יודעים שובע וממשיכים ברדיפתם של הנתבעים.
3. כל התביעה מבוססת על ראיה לכאורית אחת ויחידה – פתקית – אשר רב הנסתר בה על הגלוי, ואשר אינה מאפשרת להסיק ממנה דבר לגבי מהימנותה או הנסיבות בהן נוצרה ואף לא את זהות החייב והזכאי מכוחה, והכל עת שמדובר בתובענה נגד עיזבון המחייבת מידת הוכחה גבוהה יותר מהליך אזרחי רגיל.
4. המנוח עסק במשך שנים רבות בענף היהלומים והיה ידוע בקר אנשי הענף כאיש ישר והגון שמעולם לא היה צד לסכסוך עסקי כלשהו לרבות הליך משפטי או בוררות.
5. בתקופה שלפני מותו של המנוח, הנתבע עבד עם המנוח בעסקי היהלומים של המנוח, שימש כיד ימינו והכיר באופן שוטף את מצבת חובותיו של המנוח. לאור גילו המבוגר של המנוח ומחשבה על "היום שאחרי" המנוח הקפיד מעת לעת לעדכן את הנתבע באופן קונקרטי לגבי חובותיו.
6. הנתבע מעולם לא שמע מהמנוח על החוב הנטען בתובענה.
7. כן הדעת נותנת שהמנוח היה מעדכן את רעייתו אודות החוב הנטען, אולם גם היא לא שמעה דבר אודותיו.
8. מותו של המנוח הותיר את הנתבע במשב אישי עמוק והוא התקשה להמשיך בחייו. כבר בימים ובשבועות הראשונים לאחר מותו של המנוח החלו התובע ובנו להעלות טענות בדבר חובות והתחייבויות של המנוח כלפיהם, בין היתר, חוב כספי בגין עבודתו של מיכאל אצל המנוח, החוב נשוא התובענה, וטענות ביחס לדירה שהמנוח קיבל במתנה מאמו ונכללה כחלק מעיזבונו של המנוח "טענות שלגביהן לא הייתה בידי הנתבעים כל ידיעה או יכולת לאמת". התובעים הפעילו לחץ על הנתבעים, לרבות שליחת שליחים שהטרידו את הנתבעים באופן יומיומי, בין היתר באמצעות המתנה פיסית בפתח בתיהם, ואף הטרדתו של הנתבע בעת שהייתו בבית הכנסת, כדי לשבור את רוחם ולאלץ אותם להשלים עם דרישות התובע ובנו.
9. התובע ומיכאל רקחו מזימה כנגד הנתבעים, כאשר מיד בסמוך לאחר מותו של המנוח העבירו לחזקתם במרמה אבני יהלומים בשווי של מאות אלפי דולרים, שהיו בבעלותו של המנוח ושל הנתבע, ואילצו את הנתבע להתחייב לתשלום עבור כל טענותיהם כתנאי להשבת היהלומים לנתבע.
10. הנתבע שהיה שרוי בצער רב בשל מות אביו, היה נכון להתפשר עם התובע ובנו על מלוא טענותיהם, לרבות טענות שלגביהן לא הייתה לנתבע כל ידיעה בדבר מהימנותן או יכולת לאמת אותן. עיקר מעייניו של הנתבע היה לנסות להתקדם בחייו ובכך היה כדי להצדיק תשלום משמעותי מתוך עיזבונו של המנוח עבור כל דרישותיהם של התובע ומיכאל, בתמורה לכך שיעזבו אותו ואת אימו לנפשם.
11. במסגרת מאמצי פשרה אלו התקיימה גם ככל הנראה השיחה שהוקלטה, מתוך שיחות שניהלו הצדדים ואשר עסקו בנוסחה כזו או אחרת לסיום כל טענותיהם של התובע ומיכאל.
12. הנתבעים מעולם לא הודו בנכונות העובדות הנטענות ביחס לחוב נשוא התובענה, מאחר ולא הייתה להם כל מעורבות אישית או ידיעה אישית ביחס לטענות אלו, ולכן גם לא הייתה להם יכולת להודות בהן או לאשרן. ההיפך הוא הנכון, העובדה שהנתבעים מעולם לא שמעו מהמנוח אודות החוב רק חזקה אצלם את המסקנה כי לא היו דברים מעולם.
13. העובדה שיורשיו של אדם מוכנים בנקודת זמן מסוימת לאחר מותו להתפשר לשם סילוקה של טענת חוב כנגד המוריש, כשלעצמה, אינה מהווה ראיה בנוגע למהימנות הטענה, ובוודאי שאינה מורידה מנטלי הראייה וההוכחה המוטלים על כתפי התובע בגין אותה טענה.
14. התובעים הגישו את התביעה בשיהוי וחוסר תום לב קיצונים, 6 שנים ו- 10 חודשים לאחר היווצרות עילת התביעה, ביום 8.6.2010, חודשים ספורים בלבד בטרם התיישנותה.
15. את התביעה לבית המשפט המחוזי הגישו התובע ובני משפחתו כחצי שנה לאחר פטירת המנוח. בדיון שהתקיים ביום 9.9.2013 התקבלה החלטה בהסכמת הצדדים בדבר מחיקת הסעד הכספי של החוב נשוא התביעה שבכותרת, בהיותו בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. במקביל, החל פישור פנימי בין כתלי הבורסה – מצד אחד הנתבע בשמו ובשם אימו, ומצד שני בנו של התובע, מיכאל, – בשם כל בני משפחת התובע – במטרה להגיע להסדר "סולחה" כולל וסופי בנוגע לכלל הטענות המשפחתיות של הצדדים בקשר עם עיזבונו של המנוח. לאור העובדה ששני נציגי הצדדים היו עובדי הענף, התקיים ההליך במסגרת הבורסה ולפי כללי הבורסה, מתבצע הדבר ללא ייצוג משפטי. ההליך הוביל לסיום כל המחלוקות בין משפחות הצדדים, והסכם הפשרה בוצע בפועל ושולם למיכאל.
16. 'מבחינתו' של הנתבע, ההליך בבורסה עסק בכל הטענות מצד משפחתו של התובע, לרבות טענת החוב נשוא התובענה, תוך הבנה ברורה שבנו של התובע משמש בהליך זה כנציגו של התובע.
17. הנתבע נדהם לגלות כי חרף האמור, המשיכו התובע ומשפחתו בהליך בבית המשפט המחוזי וכי "נוסח הצהרת סיום התביעות עליהם חתמו בוצע באופן לקוי אשר לא הגן על הנתבעים מפני המשך קיום ההליך".
18. לאחר כשנתיים נוספות של התדיינות בתביעה בבית המשפט המחוזי הסכימו הנתבעים להתפשר בשנית עם התובע ומשפחתו והגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 18.10.2015 במסגרתו ויתרו הנתבעים על 70% מהבעלות בדירה.
19. בניגוד לטענות התובעים, בפסק הדין בתביעה בבית המשפט המחוזי לא נקבע דבר נגד הנתבעים, ואפילו לא נגד המנוח. זאת ועוד בפסק הדין ציינה כב' השופטת לבהר שרון "אני תקווה שאכן הסכם פשרה זה יביא לסיום הסכסוך המשפחתי הממושך בין הצדדים".
20. 18 חודשים לאחר מכן, הוגשה התביעה נשוא התובענה.
21. משכך טוען התובע בסעיף 43 לכתב ההגנה:
    1. התובע כלל את טענת החוב בתביעה המקורית (בבית המשפט המחוזי) והסכים למחיקתה ומאז מילא פיו מים לגביה במשך כמעט 4 שנים תמימות.
    2. התובע שלח את בנו לייצגו בהליך הגישור ולחתום בשמו על הצהרת סיום כל התביעות המשפחתיות לרבות החוב כנגד תשלום בסך 263,000 $.
    3. התובע סיים את התביעה המקורית (בבית המשפט המחוזי) בהסכם פשרה עם הנתבעים במסגרתו ויתרו הנתבעים על 70% מבעלותם בדירה, הסכם שלפי התרשמות בית המשפט עצמו היה אמור להביא לסיום הסכסוך המשפחתי הממושך בין הצדדים.
22. ביחס לפתק החוב העלו הנתבעים את טענותיהם בסעיף 25 לכתב ההגנה כדלקמן:
    1. לא ניתן להסיק דבר לגבי מהימנותו או מהימנות תוכנו או הנסיבות שבהן נוצר.
    2. לא ניתן להבין מהפתק מי החייב ומי הזכאי וניתן פרשו לשני הכיוונים
    3. הפתק כולל נתונים וסכומים נוספים שרק מערפלים עוד יותר את האפשרות לפענח את הפתק, בבחינת רב הנסתר על הגלוי.
    4. הפתק אינו עומד בתנאים המינימליים הנדרשים על פי דיני השטרות או החוזים.
23. האמור מקבל משנה תוקף נוכח העובדה שמדובר בתובענה נגד עיזבון המחייבת נטל הוכחה מוגבר.

דיון והכרעה

1. במסגרת שמיעת הראיות הגיש התובע תצהירים של בנו, מיכאל (מיקי) נאזיוב, של עו"ד ישראל ליבוביץ שערך עבור הצדדים טיוטת הסכם פשרה אשר לא התגבשה לכלל הסכם, ושל התובע עצמו. כל אחד מהנתבעים הגיש תצהיר. כל אלה, למעט עו"ד ליבוביץ, נחקרו בחקירה נגדית. הנתבע ויתר על חקירתו הנגדית של עו"ד ליבוביץ לאור האמור בתצהיר.
2. השאלות העיקריות העומדות לדיון הן:
   1. עצם קיומו של חוב ולרבות מהימנות פתק החוב.
   2. האם החוב נכלל במסגרת הפשרה שהושגה במסגרת ההליך בבורסה ביום 13.10.2013 ואשר נחתמה על ידי מיכאל ועל ידי הנתבע.
   3. האם החוב נכלל במסגרת הפשרה שהושגה בתביעה בבית המשפט המחוזי.
   4. האם התנהלות התובע בהתחשב בהסכמי הפשרה (בבורסה ובתביעה בבית המשפט המחוזי) והשיהוי עד להגשת התביעה שלפני משתלבים לכדי חוסר תום לב ושיהוי קיצוני המצדיקים דחיית התביעה.

עצם קיומו של החוב ומהימנות פתק החוב

1. שאלת עצם קיומו של החוב, ומהימנות החוב המגולם בו היא למעשה השאלה המרכזית העומדת לפניי בתובענה זו.
2. התובע בתצהירו חזר על גרסתו שהועלתה בכתב התביעה, והעיד כי מסר למנוח את סכום החוב, בביתו של התובע, וכי באותו מועד נערך פתק החוב בכתב ידו של התובע ובחתימתו של הנתבע.
3. הנתבעים פירטו את סימני השאלה לגבי פתק החוב בסעיף 25 לכתב ההגנה כפי שפורט להלן.
4. במסגרת הסיכומים העלו הצדדים זה כנגד זה טענות שונות, כאשר טענות הנתבעים כלפי התובע היו שהוא לא מסר בתצהירו או בתצהיר בנו, מיכאל, פרטים שונים המתייחסים לטענות הצדדים ביחס לחוב למיכאל ולהליך שבין מיכאל לנתבע בבורסה, והתובע טען כנגד הנתבעים כי לא העלו גרסה כלשהי ביחס לחוב וכי הם מרחיבים שלא כדין את חזית המחלוקת בסיכומים ביחס לפתק החוב, וכי אילו העלו טענות אלו בכתב ההגנה, היה בידי התובע להתייחס לטענות אלו ולהביא ראיות ביחס אליהן.
5. יש לקחת בחשבון ביחס לראיות שהביאו הצדדים את הטענות שהועלו בכתבי הטענות, וכן כי ישנן טענות שיש להעלות במפורש, כגון טענות המתייחסות קונקרטית לחתימה על מסמך שהוא נשוא המחלוקת. כן יש לקחת בחשבון כי סביר כי בנסיבות העניין לא היה בידי הנתבעים להעלות גרסה פוזיטיבית ביחס לפתק החוב, אלא בעיקר להעלות ביחס אליו ספיקות ותהיות שכן התביעה נגדם הוגשה אך ורק מכוח היותם יורשיו של המנוח. אין מחלוקת כי אף אחד מהם לא נכח בעת עריכת פתק החוב, והתביעה, כאמור, הוגשה לאחר שהמנוח נפטר ולא ניתן לקבל את גרסתו.
6. בהקשר זה לא למיותר לציין כי משהוגשה התביעה נגד עיזבונו של מי שנפטר, על התובע לעמוד ברף ראייתי גבוה מהנטל המוטל עליו בתביעה שלא נגד עיזבון, כמי שמוציא מחברו, וזאת בשל האפשרות שיש לקחת בחשבון, שאילו הייתה התביעה מוגשת בעוד המנוח היה בחיים, הייתה בידו גרסת הגנה טובה להעלות כנגד התביעה, ואולי אף ראיות (ראו ע"א 843/87 שושנה כוכב נ' עיזבון המנוח חיטרוש שמעון ז"ל ואח', שם קבע בית המשפט העליון (מפי כב' הנשיא שמגר, ובהסכמת השופטים ד' לוין ו- ג' בך), תוך הפנייה להלכה הפסוקה כי "אדם הבא להוציא מעזבון נדרשות ממנו ראיות חזקות יתר על המידה הרגילה וסיוע לעדותו שלו". כן ראו ע"א 6002/92 דוד מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, פ"ד נא(5) 1, 10 (1997); וכן ע"א 2556/05 שרה זלוטי נ' אליהו אינדיבי (8.2.2009) מפי השופטת נאור ובהסכמת השופטים א' חיות ו-י' אלון שם נקבע כי "כאשר מדובר בתביעה כנגד עיזבון, רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל" (פיסקה 11 לפסק הדין).
7. כאמור, בנסיבות העניין רשאים הנתבעים שלא להעלות גרסה פוזיטיבית ביחס לפתק החוב, מאחר ולכאורה הוא נעשה בין שניים בלבד, התובע והמנוח, והם רשאים להעלות ביחס אליו תהיות וספיקות, וככל שכתוצאה מתהיות אלו לא יעלה בידי התובע לעמוד בנטל הראיה המוגבר המוטל עליו, תידחה התביעה.
8. עם זאת, תהיות אלו על הנתבעים להעלות באופן ברור בכתב ההגנה, למצער באופן ברור דיו על מנת שהתובע ידע עם איזו טענה עליו להתמודד, ובאיזה עניין עליו להביא ראיות. במיוחד כך כאשר יורשים מבקשים לטעון לעניין החתימה של המנוח, עליהם להעלות טענה זו במפורש ובאופן ברור, ולא די לשם כך בטענה הכללי בדבר 'מהימנות' המסמך.
9. בנוסף, על הנתבע בנסיבות כאלו, לערער ככל שיוכל את מהימנות גרסתו של התובע בדבר נסיבות עריכת פתק החוב במסגרת חקירתו הנגדית, ואין הוא רשאי שלא להעלות תהיות כאלה ואחרות במסגרת החקירה הנגדית, ולאפשר בתוך כך לתובע להתייחס לתהיות אלו ואולי לתת להן הסבר מספק, ואז להעלותן בסיכומיו. אי חקירתו של התובע על נסיבות עריכת פתק החוב, החתימה, וכל הקשור בכך, מובילה למסקנה כי הנתבעים סברו שבידי התובע יהיו תשובות טובות לתהיות שיועלו בפניו במסגרת חקירתו הנגדית.

חתימת המנוח על פתק החוב

1. התובע בתצהירו חזר על גרסתו שהועלתה בכתב התביעה, והעיד כי מסר למנוח את הסך של 70,000 $ בביתו של התובע, וכי באותו מועד נערך פתק החוב בכתב ידו של התובע ובחתימתו של הנתבע.
2. הנתבעים טענו בסעיף 25.1 לכתב ההגנה כי לא ניתן להסיק דבר לגבי מהימנותו של פתק החוב או מהימנות תוכנו או הנסיבות בהן נוצר.
3. אשר להעלאת טענות קונקרטיות בכתב ההגנה, וכמפורט לעיל, הנתבעים לא העלו בכתב ההגנה מטעמם טענה כלשהי ביחס לחתימתו של המנוח. בעיקר לא העלו את הטענה כי רישום שמו בעברית במרכז חלקו התחתון של הפתק אינה מהווה חתימתו של המנוח, אלא רק החתימה שבצד הימני התחתון, וכי מיקומה של החתימה כשהיא דחוקה בקצה הימני חשודה מסיבה כזו או אחרת. טענה כזו, גם כאשר היורשים לא היו נוכחים בעת עריכת הפתק, ובהתחשב בכך ששני היורשים אמורים להכיר היטב את חתימת המנוח, וודאי שבנו אשר עבד איתו בעסק (הנתבע) אמור להכיר את החתימה היטב, על הנתבעים – היורשים להעלות בכתב ההגנה.
4. כמפורט לעיל, טענה כזו לא הועלתה בכתב ההגנה.
5. אם בכך לא די, במסגרת חקירתו הנגדית של התובע הוא נחקר בנושאים הבאים: בדבר טענת החוב בסך 280,000 $ של הבן מיכאל ; בדבר הסכומים הנוספים שבפתק החוב שנמחקו (ה- 10,000 $ ו- 15,000 $ וסכימתם בסך 25,000 $) ; היעדרו של פתק בדבר ה- 280,000 $ בעת מסירת הסכומים (אין מחלוקת שמאוחר יותר מסר הנתבע פתק חוב בדבר סכום זה) ; סכומי הפשרה בתביעה בבית המשפט המחוזי ; והרישום בגב פתק החוב).
6. התובע לא נשאל דבר וחצי דבר על חתימתו של המנוח על גבי פתק החוב, על השימוש בשם בעברית, או על החתימה בצד הימני.
7. משכך, ולאור עדותו של התובע, אני קובעת כעובדה שהמנוח חתם על פתק החוב, עליו נרשם הסכום של 70,000 $.

מי החייב ומי הזכאי על פי פתק החוב

1. כנגד טענת התובע כי הוא קיבל פתק חוב ביחס לחוב שהיה למנוח כלפיו, טוענים הנתבעים כי לא ניתן להבין מנוסח הפתק מי הוא הזכאי ומי החייב, וכי ניתן לפרש עניין זה לשני הכיוונים. היינו, שאפשר ובכלל מדובר בפתק חוב של התובע למנוח.
2. אינני מקבלת טענה זו.
3. נוסח פתק החוב אשר הוגש עם תרגום נוטריוני על ידי התובע, מתחיל במילים

"חייב

70,000 $

ניאזוב ארקדיי"

1. דהיינו לכאורה חסרה "ל" השיוך "לניאזוב ארקדיי" אולם מדובר בצורת השימוש הלשונית השונה של השפה העברית.
2. למעלה מזאת, אין כל ספק מי החייב ומי הזוכה על פי פתק החוב, הן משום שהחייב, היינו המנוח, הוא זה שחתם על פתק החוב, כפי שצריך להיות, והפתק נותר בידיו של התובע ולא נמסר למנוח ולא נקרע לנגד עיניו, כפי שצריך להיות על פי כל היגיון של עריכת פתקי חוב (וביתר שאת כפי שמקובל אצל יהלומנים, ובענייננו המנוח היה יהלומן חבר בורסת היהלומים, בנו של התובע אף הוא כך, והתובע לא היה חבר בורסה אך כעולה מעדותו של הנתבע אף הוא היה בעסקי יהלומים על אף שלא היה חבר בורסה). בנוסף, אין מחלוקת כי הצדדים קרעו פתקי חוב אחרים כאשר החוב שולם. כך בין היתר לגבי הפתק שמסר הנתבע לבנו של התובע, מיכאל, על סך של 280,000 $.
3. אילו היה מדובר בחוב של התובע כלפי המנוח, הפתק היה בידי המנוח, והחתימה הייתה נעשית על ידי התובע.
4. לפיכך אני קובעת כי הזוכה על פי פתק החוב היה תובע, והמנוח היה החייב על פיו.

הסכומים הנוספים בפתק החוב

1. אין מחלוקת כי על פתק החוב, מתחת לרישום "70,000 $ ניאזוב ארקדיי" ולפני החתימה "ניאזוב אליק" נרשם: 15,000 $ (ומעל זה נרשם קו מוחק), 10,000 + (ומעל זה קו מוחק), 25.000 (שגם עליו הועבר קו מוחק).
2. התובע העיד כי הוא העביר לאחיו המנוח שני סכומים אלו לאחר שמסר לו את סכום החוב של 70,000 $, והם נרשמו באותו פתק חוב. לאחר מכן המנוח קנה עבור התובע את הרכב בסכומים האמורים, וסכומים אלו נמחקו מפתק החוב.
3. בכתב ההגנה לא פירטו הנתבעים מה הן התהיות הקונקרטיות שמעלים הסכומים הנוספים שהיו רשומים בפתק החוב ונמחקו ממנו.
4. בחקירתו הנגדית של התובע הוא נשאל מדוע לא נעשה פתק חוב חדש לאחר ששולמו הסכומים הנוספים באמצעות רכישת הרכב והשיב כי המנוח אמר לו שזה בסדר שהרי הפתק נשאר בידי התובע.
5. אני מקבלת הסבר זה כסביר והגיוני בנסיבות, במיוחד כאשר מדובר באחים אשר העבירו ביניהם סכומים כאלה ואחרים, ובמיוחד כאשר, כאמור, הפתק נותר בידי התובע כאשר סכום החוב בסך 70,000 $ לא נמחק ממנו.
6. בסיכומים מעלים הנתבעים תהייה מדוע לא צורף סכום החוב בסך 70,000 $ לפתק של החוב הנטען על ידי מיכאל בסך 280,000 $. בחקירתו הנגדית שב התובע והעיד נחרצות כי אין קשר בין שני החובות, וכי כל אחד משני החובות הללו הינו לזכות זכאי אחר: הסך של 70,000 $ ניתן על ידי התובע בנסיבות אישיות, בביתו של התובע, והחוב היה של המנוח לתובע. הסך של 280,000 $ ניתן על ידי התובע למנוח בבורסה, בנוכחות בנו של התובע, שכן הסכום ניתן על ידי התובע, אך עבור בנו, מיכאל, לצורך עסקים משותפים שמיכאל והמנוח רצו לעשות, ולצורך רכישת סחורה (יהלומים). הזכאי לסכום זה הוא מיכאל, ולא התובע, הסכום היה במסגרת עסקי יהלומים בבורסה, ומאוחר יותר הנתבע מסר בגינו בבורסה פתק למיכאל, ובגין כך התדיינו הצדדים במסגרת הבורסה לפני שני חברי בורסה.
7. גרסתו של התובע בעניין זה נתמכת בכך שהנתבע אישר שמסר למיכאל בבורסה פתק בגין הסך של 280,000 $ וכי העניין נדון בפני שני חברי בורסה. אילו היה מדובר בחוב פרטי או בחוב של מי שאינו חבר בורסה, כמו התובע, לא היה הדבר נדון בפני חברי הבורסה במסגרת הבורסה, והתובע לא היה נותן פתק בבורסה.

טענות נוספות ביחס לפתק החוב

1. בכתב ההגנה (סעיף 25.4) טענו הנתבעים כי פתק החוב לא עומד בתנאים הנדרשים על פי דיני השטרות או דיני החוזים. דומה כי טענה זו נזנחה. מכל מקום, כאמור, דרך זו של עיגון חוב על ידי התובע, מיכאל, המנוח והנתבע, הייתה מקובלת על ידם, כמו גם על ידי אחרים בתחום עיסוק זה של יהלומים. הפתקים היו נרשמים ונחתמים, ולאחר מכן, סכומים שהושבו היו נמחקים, ולבסוף, כאשר כל החוב שולם, היה הפתק נקרע.
2. הסכמה על מסירת פיקדון ויצירת חוב בדרך זו אינה מחייבת כתב על פי הדין, וממילא אין לומר כי הפתק אינו עומד בדרישות הדין. הפתק הוא ראייה לחוב שיצרו הצדדים מרצונם החופשי, בדרך שהייתה מקובלת ביניהם, ואף מקובלת בסביבתם המשפחתית והעסקית.

סיכום ביניים

1. לאור האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי בעת פטירתו של המנוח היה קיים חוב של המנוח לתובע בסך של 70,000 $ מיום 8.6.2010, וכי התובע עמד בנטל המוטל עליו למרות שמדובר בתביעה כנגד עיזבון.

האם החוב נכלל בהסדר הפשרה שהושג במסגרת הבורסה

1. התובע טוען כי הסדר הפשרה במסגרת הבורסה לא כלל את החוב מעצם העובדה שהחוב שהוסדר בבורסה היה אך ורק בין שני חברי בורסה: מיכאל והנתבע. כן מדובר בחוב עסקי ואילו החוב נשוא תביעה זו הוא חוב אישי.
2. הנתבע טוען כי מיכאל ייצג בהסדר שהושג בבורסה את כל בני משפחתו, בעוד שהנתבע ייצג את בני משפחת המנוח אנטולי. לפיכך, לטענתו, כלל ההסדר כל טענה שיש למי מבני משפחת התובע ומיכאל כנגד כל מי מבני משפחת המנוח והנתבעים.
3. התובע העיד באופן הברור על גרסתו לעניין סכום החוב שנטען על ידי מיכאל בסך 280,000 $ כפי שהובאה עוד בכתב התביעה.
4. בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי מיכאל, אשר עבד באותה תקופה אצל המנוח, השתמש במפתח שהיה בידיו כדי להיכנס למשרדי המנוח לאחר פטירתו, ונטל ללא רשות סחורה (יהלומים) בשווי של 280,000 $. הנתבע שאך זה עתה התייתם מאביו, היה זקוק ליהלומים שכן לא היה בידו סכום זה. כתוצאה מכך, לטענתו, נאלץ לתת למיכאל פתק על חוב כביכול בסך של 280,000 $ כדי להשיב לידיו את היהלומים של המנוח.
5. התובע הגיש בנוסף לתצהירו תצהיר קצר של מיכאל בו העיד כי היה מעורב בניסיון להגיע להסכמות בין התובע לבין הנתבעים על החוב נשוא התביעה, כי נכח במספר פגישות שנערכו בין התובע לנתבע שבהן הודה הנתבע בפניו ובפני התובע בחוב וכי הנתבע היה מוכן לשלם מחצית החוב בסך 35,000 $ שישולמו לאחר מכירת הדירה.
6. הנתבעים טוענים כי משנתן מיכאל תצהיר, היה עליו להתייחס גם לטענות הנתבעים בכתב ההגנה כי נטל יהלומים של המנוח לאחר פטירתו שלא ברשות, כי בשל כך נאלץ הנתבע לתת לו פתק חוב על 280,000 $ ובעיקר, על כך שלטענת הנתבעים, בהליך שבבורסה "ייצג" מיכאל את כל בני משפחתו כולל התובע ואת כל טענותיהם כנגד כל בני משפחת המנוח אותם ייצג הנתבע, ומשכך ההסדר היה לסילוק סופי ומוחלט של כל טענות בני משפחת התובע כלפי בני משפחת המנוח.
7. בטענה זו יש מידה מסוימת של צדק, והיה ראוי כי מיכאל יתייחס לטענות האמורות בתצהירו.
8. עם זאת, אין בהימנעות זו על ידו, כדי להביא לקבלת טענות הנתבעים בעניין זה, ובעיקר הטענה שהיא הרלוונטית לענייננו, לפיה מיכאל ייצג בהליך את כל בני משפחתו ומשפחת התובע, וביחס לכל הטענות שיש להם כנגד כל מי מבני משפחת המנוח, לרבות הנתבעים בכל עניין, עסקי או פרטי. היינו, שההליך בבורסה היה סילוק סופי ומוחלט של טענות שתי המשפחות זו כנגד זו בכל דבר ועניין. טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבעים, ונסתרה על ידי הראיות שהוגשו בהליך שלפניי.
9. השאלה של פתק החוב בסך 280,000 $ שמסר הנתבע למיכאל נדונה בהליך בבורסה (או בהליך הפישור בבורסה) לפני שני חברי בורסה. מן הסתם נדונה שם הטענה של הנתבע כי הנתבע נאלץ לתת את פתק החוב למיכאל לאחר שמיכאל לקח שלא ברשות יהלומים של המנוח, ומן הסתם נדונה גם הטענה שכנגד, של מיכאל, בדבר החוב של המנוח כלפיו בגין הכסף שמסר לו התובע בנוכחות מיכאל בבורסה עבור עסקים משותפים של מיכאל והמנוח.
10. בשורה התחתונה לפי הסכם הפשרה שהושג בין מיכאל לנתבע בבורסה ביום 13.10.2013, הוסכם כי הנתבע ישיב למיכאל את רובו של הסכום, סך של 263,000 $. מכאן עולה לכאורה כי טענתו של מיכאל התקבלה ברובה, ועיקר טענתו של הנתבע, נדחתה, וזאת בפשרה מוסכמת גם על הנתבע, שאחרת מן הסתם לא היה מסכים לשלם את הסכום למיכאל.
11. עוד עולה ממסמך הפשרה האמורה שהוכתר בכותרת "סיום" כי הוא חתום על ידי מיכאל ועל ידי הנתבע, וכי בו מצהיר מיכאל (ולא מיכאל ובני משפחתו או מיכאל ובני משפחת התובע) כי קיבל כל המגיע לו ממשה וממשפחת המנוח וכי כל הנושאים הכספיים העסקיים והפרטיים בין מיכאל לבין משה ומשפחת המנוח, הסתיימו לשביעות רצון כולם ולא יהיו עוד טענות משני הצדדים בעניין.
12. לשון מסמך הפשרה ברורה והיא מהווה סילוק סופי של טענות הצדדים: מיכאל מצד אחד, ומשה ומשפחת המנוח מצד שני. אין מדובר בכל משפחתו של מיכאל והתובע מהצד האחד.
13. הנתבעים לא הביאו לעדות מי מהמפשרים חברי הבורסה כדי שיעידו על מצב שונה מזה העולה ממסמך הפשרה.
14. על יסוד מסמך הפשרה הגישו הנתבעים בקשה לסילוק התביעה שהגישו התובע ואחיותיו נגד הנתבעים לבית המשפט המחוזי. מיכאל לא היה חלק מתביעה זו, והאחיות לא היו חלק ממסמך הפשרה בבורסה. בית המשפט המחוזי לא דן בבקשה זו לגופה בנפרד מהתובענה, וממילא לא נתן החלטה בבקשה. לאחר שהתקיים חלק משמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסדר פשרה שבו "ויתרו" הנתבעים על חלק מהדירה לטובת התובע ואחיותיו. לכאורה, אם הסכם הפשרה בבורסה חל על התביעה בגין הדירה, לא היו מסכימים להסדר כאמור. אולם, גם אם אקבל כי למרות שהנתבעים סברו שהסדר הפשרה בבורסה חל גם על עניין הדירה, החליטו הנתבעים להסכים להסדר הפשרה בעניין הדירה כדי להסיר את הטענות כנגד המנוח, ולשלם מתוך העיזבון, אין באמור כל תמיכה ראייתית בטענת הנתבעים כי הסדר הפשרה חל על סכום החוב בסך 70,000 $ נשוא תביעה זו אשר היה במקורו חלק מהתביעה בבית המשפט המחוזי (ונמחק מאותה תביעה בהסכמת הצדדים בשלב מוקדם בשל היותו בסמכות בית משפט השלום).
15. בעניין זה כאשר בעל דין טוען כי הסכום הנתבע היה חלק מהסדר פשרה, מדובר בטענה שעליו הנטל להוכיחה. זאת ועוד בעניין זה אין כל חשיבות להיותה של התביעה שלפניי נגד עיזבון שכן הסדר הפשרה נעשה על ידי הנתבעים עצמם ולא על ידי המנוח.
16. לפיכך אני קובעת כי מסמך הפשרה שנערך בבורסה ביום 13.10.2013 לא חל על החוב נשוא התביעה שלפניי.

האם החוב נכלל בהסדר הפשרה שהושגה בתביעה בבית המשפט המחוזי

1. התובעים טוענים כי החוב בסך 70,000 $ נשוא התביעה נכלל בהסדר הפשרה שהושג בתביעה בבית המשפט המחוזי.
2. טענה זו מעוגנת על ידם בכך שהתביעה במקורה כללה גם את סכום החוב, כי סכום החוב נמחק בתחילת ההליכים מהתביעה בבית המשפט המחוזי, וכי התובע לא הגיש בסמוך לכך תביעה נפרדת לבית משפט השלום אלא רק זמן רב לאחר מכן.
3. בנוסף מפנים הנתבעים ל"אמירתו" של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת לבהר שרון) כי היא תקווה שבזאת יגיע על סיומו הסכסוך הממושך בין שתי המשפחות.
4. בהבדל מטענתו של הנתבע ביחס לפשרה שהושגה בבורסה בינו לבין מיכאל, שם לא היו הצדדים מיוצגים על ידי עורכי דין, וזאת בהתאם לכללים הנוהגים בבורסה, בתביעה בבית המשפט המחוזי היו הנתבעים מיוצגים על ידי עו"ד. משכך, גם אם ניתן היה לחשוש שהנתבעים 'לא שמו לב' כי הסכם הפשרה אינו מתייחס לסכום החוב בסך 70,000 $ שנמחק מכתב התביעה בשל היותו בסמכות העניינית של בית משפט השלום (היינו, הפנייה של התובע להגיש את התביעה בבית משפט השלום), ואינני סבורה כי איש עסקים כמו הנתבע לא היה ער לכך שתביעה זו לא יושבה בין הצדדים, הרי שדבר זה לא יכול היה יכול להיעלם מעיניו של עורך דינו. משכך, כאשר הצדדים הודיעו כי הגיעו להסכמות אשר פורטו באופן דקדקני בפרוטוקול הדיון ואף קבעו בסעיף האחרון להסכמות (סעיף 13) "ככל שכונסי הנכסים יזדקקו לפסיקתא, היא תינתן אך ורק בנוסח הסכם זה", הרי שההסכם משקף את אומד דעתם המלא של הצדדים להגיע להסדר בתובענה ולא בדבר מעבר לכך, ובשלב זה התובענה לא כללה מזה זמן רב את סכום החוב בסך 70,000 $ נשוא התובענה שלפניי.
5. לאור האמור אני קובעת כי הסכם הפשרה בתובענה בבית המשפט המחוזי לא חל על סכום החוב בסך 70,000 $ נשוא תובענה זו.

עדויות העדים ועניינים נוספים

1. עדותו של התובע, על אף גילו המבוגר והעובדה שהעברית אינה שפת אימו, עשתה רושם מהימן. עדותו הייתה עקבית, והוא נתן תשובותיו ללא היסוס.
2. עדותו של בנו של התובע, מיכאל, לא הובאה על ידי התובע אלא לעניין השיחה שהוקלטה וטענתו כי הנתבע הודה בעצם החוב בפגישות שהתקיימו בין הצדדים וכן בשיחה שהולטה. מתמליל השיחה שהוגש לא עולה כי הנתבע הודה בחוב, אלא רק שהוא היה מוכן לשלם תמורתו, מחציתו, מתוך כספי הדירה שתימכר. אני מקבלת את טענת הנתבעים כי עצם העובדה שהם היו מוכנים להגיע להסדר פשרה על טענות שהועלו כנגד המנוח, ולשלם מתוך כספי העיזבון, אין בהם משום ראייה על הכרתם בנכונות החוב.
3. הנתבע העיד כי היה מצוי בעסקי אביו ובעיקר בחובותיו, וכי אביו אמר לו לשלם לבעלי חוב שיציגו פתקאות חוב. עוד העיד כי אביו לא החזיק מחברת (או מסמך אחר) המרכז את חובותיו לשיטתו. עריכת ריכוז כאמור מתבקשת במידת מה בהתחשב בעסקי המנוח, וכאשר לפי עדותו של הנתבע, המנוח נערך "ליום שאחרי". לנוכח עדות הנתבע כי אביו אמר לו לשלם לבעלי חוב שיציגו פתקאות חוב, ההסכמה מצדו של התובע לקבל מחצית החוב, היינו סך של 35,000 $ לאחר שתימכר הדירה, ולנוכח פתק החוב שישנו בידי התובע, לא הוברר מדוע הסכימו הנתבעים לשלם את מחצית החוב ומדוע לא התגבשה טיוטת ההסכם שערך עו"ד ליבוביץ לכלל הסכם.
4. אשר לעדותה של הנתבעת, מדובר בעדות שהנתבעים לא יכולים לבסס עליה דבר. עדותה בחקירתה הנגדית סתרה את עדותה בתצהיר, בין היתר בכך שבתצהיר העידה כי מן הסתם הייתה יודעת על החוב מפי בעלה המנוח בעוד שבעדותה בחקירתה הנגדית העידה כי היא איננה יודעת דבר על עסקיו וחובותיו. בנוסף, הנתבעת העידה וחזרה והשיבה כי היא אינה יודעת דבר ביחס לעניינים נשוא התובענה.
5. בשאלות ב"כ הנתבע בחקירה הנגדית של התובע עלתה לכאורה טענה כי בעוד שבטיוטות ההסכם שהכין עו"ד ליבוביץ ובשיחה המוקלטת קבעו הצדדים כי החלוקה ביניהם בתמורת הדירה תהיה 60/40 בתוספת 35,000 $ בגין פתק החוב (בסך 70,000 $), וכי הם העריכו כי הדירה תימכר בכ- 350,000 $, ובסופו של דבר בהסדר הפשרה בבית המשפט המחוזי הוסכם על חלוקה של כספי תמורת הדירה 70/30 ומכאן שסכום הפשרה בסך 35,000 $ נכלל בפשרה זו. מדובר בטענה עובדתית שהיה על הנתבעים לטעון במפורש בכתב ההגנה ולאחר כמכן בתצהירים מטעמם, דבר שהם לא עשו. טענה זו גם לא עולה בקנה אחד עם הנוסח המוקפד של הסכם הפשרה בבית המשפט המחוזי, ושעה שהנתבעים היו מיוצגים על ידי עו"ד כמפורט לעיל. בנוסף אעיר כי לכאורה לכל אחד מחמשת יורשי האם הגיעו 20% מהדירה, כך שלכאורה התובע ואחיותיו לא קיבלו תוספת הכוללת תוספת לתובע בגין פתק החוב נשוא תביעה זו, אלא הם ויתרו במידה מסוימת על החלק המגיע להם מהדירה, דבר המתבקש אולי מכך שהם היו בתביעה בבית המשפט המחוזי המוציא מחברו, כאשר היה תצהיר המתנה למנוח, הדירה הייתה רשומה על שם הנתבעים והפשרה באה לסיים את ההליכים המשפטיים באיבם ללא צורך בהמשך שמיעת ראיות, הגשת סיכומים ומתן פסק דין.
6. אין ממש בטענת הנתבעים כי התביעה הוגשה סמוך למועד התיישנותה שכן מניין הימים מהתגבשות עילת התביעה היא מעת העלאת הדרישה של התובע להשבת כספו, דרישה שהועלתה סמוך לאחר פטירת המנוח (ולא מהמועד בו נמסרו הכספים למשמורת בידי המנוח).
7. אשר לטענת השיהוי וחוסר תום הלב בכך שהתובעים לא הזדרזו להגיש את התביעה בגין סכום החוב לבית משפט השלום לאחר שרכיב תביעה זה נמחק בהסכמה מכתב התביעה בבית המשפט המחוזי, הרי שלמצער, לא הוכח כי הנתבעים שינו מצבם לרעה, ומשכך גם אם היה שיהוי, אין בו כדי להביא לדחיית התביעה מטעם זה.
8. לא מצאתי כי ברישום שנעשה בגב פתק החוב יש כדי לפגוע בפתק החוב שנמצא בצדו השני של המסמך. הרישום בגב הפתק, על פניו, אינו מהווה התחייבות, אין עליו חתימה ואין לו קשר ישיר לענייננו.
9. לא מצאתי בטיעוניהם האחרים של הצדדים או בשיקולים אחרים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של עניין.

ראו: ע"א 578/17 יבלינוביץ נ' פרטנר תקשורת בע"מ (18.11.2018); ע"א 2112/17 גרסט נ' נטוויז'ן בע"מ (2.9.2018); רע"א 1491/16 פלונית נ' פלוני (14.4.2016); רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים (25.3.2010); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (11.8.2008); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (15.6.1983).

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, מתקבלת התביעה במלואה.
2. הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 367,637 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (9.4.2017) ועד למועד התשלום בפועל, הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובע ועד למועד התשלום על ידי הנתבעים, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מסכום פסק הדין (לא כולל הוצאות אגרה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ח ניסן תשפ"א, 31 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.