בפני תביעה שעניינה נזק שנגרם לרכב התובעת בהיקף של 3218 ₪ בתאונת דרכים שאירעה ביום 3.5.16.

התובעת הינה הבעלים של רכב נושא מ.ר. 8859279

הנתבע 1 הינו הנהג ברכב נושא מ.ר. 4695669

הנתבעת 2 הייתה מבטחת רכבו של הנתבע 1 במועדים הרלוונטיים.

בכתב התביעה נטען כי רכבו של הנתבע 1 סטה לכיוונו של רכב התובעת וגרם לו לנזקים.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי רכב התובעת הוא שסטה לנתיב נסיעתו של רכב התובעת ולפיכך האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג רכב התובעת.

בפני העידו הנהגים המעורבים בתאונה.

עד התובעת העיד כי עמד במסלול השמאלי ואילו הנתבע 1 עמד במסלול הימני- כאשר שני המסלולים פונים שמאלה. לדבריו נתיב נסיעתו היה פנוי יותר ולפיכך ביקש הנתבע 1 להשתלב במסלולו ואגב כך פגע ברכבו. לטענת עד התובעת נסע במהירות איטית מהנתבע ולכן נוצר מרווח בו ביקש הנתבע 1 להשתלב אולם אגב כך, פגע ברכב התובעת.

הנתבע טען מאידך כי עמד במסלול השמאלי ורכב התובעת עמד מאחוריו. כאשר פנה הנתבע שמאלה (וכאמור- רכב התובעת מאחוריו לטענתו) עוד טרם השלים את הפניה, ביקש רכב התובעת להשתחל לנתיבו שכן יתכן וחסם את נתיב הנסיעה הנגדי, ואגב תמרון זה פגע רכב התובעת בחלקו האחורי של רכבו.

דיון ומסקנות-

כלל נקוט במשפט האזרחי, כי "המוציא מחברו – עליו הראיה", כלומר: על התובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיה ממשית, כדי שיוכל לקבל סעד בבית המשפט.

כאשר מובאות לפני ביהמ"ש גרסאות סותרות, המכחישות זו את זו, בלא שהובאה כל ראיה חיצונית נוספת שיש בה כדי לתמוך ולחזק את גרסת התובע, ומבלי שהתובע הצליח לטעת ספק בגרסת הנתבעים, המשמעות היא שהתובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח את תביעתו.

השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות והאם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.

פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.

ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה.

הלכה למעשה, כדי לקבוע מי מן הנהגים הוא האחראי לקרות התאונה, יש להכריע בשאלה מי מן הנהגים ביקש להשתלב בנתיב השמאלי- האם היה זה נהג רכב התובעת שהיה מצוי מאחורי רכב הנתבע לגרסתו של הנתבע , או הנתבע שהיה מצוי במסלול הימני מעט לפני רכב התובעת לגרסת נהג רכב התובעת.

יש לתהות על גרסת הנתבע- באשר קבלת גרסתו, לפיה ביקש נהג רכב התובעת להדחק לפני רכבו בנתיב הנסיעה, משמעה כי נהג רכב התובעת ביקש להעלות רכבו ע"ג אי התנועה כדי להשתלב בנתיב.

המדובר בטענה אשר על פניה אינה מתיישבת עם השכל הישר והגיון הדברים.

מיקומי הנזק- בכנף ובמגן הימני הקדמי של רכב התובעת ושפשוף קל בחזית אחורית של המגן האחורי ברכב הנתבע - תומכים גם הם בגרסת נהג רכב התובעת, שכן מיקומו של הנזק בצידו של רכב התובעת ולא בחזיתו, למול נזק הנתבע המצוי בחזית האחורית, מייצר מצב לפניו ע"פ גרסת הנתבע היה רכב התובעת מצוי בזווית כמעט מאונכת לרכב הנתבע- אולם כך לא הודגמה התאונה על ידי מי מהצדדים. בהתאם לגרסת הנתבע, היה צפוי למצוא נזק לרכבו בצידו השמאלי ולא בחלקו האחורי של הרכב.

לפיכך, אני סבורה כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה, ההסתברות לנכונות גרסתו של הנתבע לאירוע נמוכה מההסתברות לנכונות גרסתו של נהג רכב התובעת ובהתאמה, עמדה התובעת בנטל הראיה המוטל עליה.

לעניין היקף הנזק, לאור העובדה כי בסמוך לאירוע התאונה ציין נהג רכב התובעת מפורשות את מיקום הנזק ברכבו ובהתחשב בעובדה כי הפרש הזמנים בין התאונה למועד הבדיקה עומד על חודש ימים בלבד, נראה כי לא נותק הקשר הסיבתי באופן המצדיק דחיית התביעה על בסיס זה. אין חולק כי העדיפות הינה כי הרכב ייבדק ימים מספר לאחר אירוע תאונתי, אולם תיאורו של מיקום הנזק בדו"ח שמולא בסמוך לאירוע כאמור, ומשך הזמן הרלוונטי מביאים אותי לקביעה כי לא נותק הקשר הסיבתי כאמור.

סיכומם של דברים- הנתבעים באמצעות הנתבעת 2 ישלמו לתובעת סך של 3218 ₪, בתוספת שכר העד כפי שנפסק, אגרת משפט בסך 374 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 1,800 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה עד למועד תשלומם בפועל.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תעביר עותק מפסה"ד לצדדים.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ח, 07 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.