לפניי תובענה כספית על סך 16,917 ₪ שעניינה נזקי רכוש שנגרמו לרכב כתוצאה מתאונת דרכים שהתרחשה ביום 22.12.2016, וכן לעניין נזקים עקיפים הקשורים לכאורה עם התאונה.

להלן בקצרה טענות הצדדים;

לטענת התובעת- אשר הינה המחזיקה והנהגת ברכב בשעת התאונה, ביום 22.12.16, בשעה 7:30 עת נסעה בנתיב הימני ברחוב אבא חושי בחיפה, ביקשה לעבור לנתיב השמאלי , אותתה בכדי לבצע את המעבר, ורכב הנתבע אשר לא שמר מרחק מרכבה , פגע בה, והסב לרכב נזקים בחלקו השמאלי אחורי. בעקבות התאונה נגרמו לתובעת נזקים ישירים ועקיפים, בסך כולל של 16,917 ₪, לפי פירוט כדלקמן;

• נזק ישיר על פי דו"ח שמאי בסך של 8,466 ₪
• שכר טרחת שמאי בסך של 936 ₪
• ירידת ערך בסך של 4,515 ₪
• עגמת נפש בסך של 3,000 ₪

לטענת הנתבעים- דין התביעה להידחות וזאת שעה שבהתאם לנסיבות התאונה, האחריות מונחת לפתחה של התובעת. לדבריהם, התובעת סטתה מנתיב נסיעתה לנתיב נסיעת הנתבע 1 ובשל כך פגעה ברכב הנתבעים והסבה לו נזק.

דיון והכרעה;

לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים, נספחיהם , שמעתי את עדות הנהגים ועיינתי בתמונות הנזק של הרכבים ובדו"ח השמאי, מצאתי כי האחריות לתאונה מונחת לפתחה של התובעת, תוך שיש להשית על נהג הנתבעים אשם תורם בקרות התאונה בשיעור של 15%, והכל מהנימוקים שלהלן;

1. בהתאם לעדויות הצדדים נראה כי אזור התאונה נמצא בדרך מעוקלת, לאחר רמזור, ובסמוך למעבר חצייה. לפי עדות התובעת, המדובר בכביש מסוכן ומעוקל, כאשר מהנתיב הימני יוצאות מכוניות המסכנות את הנוסעים בנתיב זה, ומשכך בחרה לעבור לנתיב השמאלי וזאת כפי שהצהירה:

"עברתי נתיב כי בהמשך הרחוב זה רחוב מעוקל יש מכוניות שיוצאות בלי להסתכל ומאוד מסוכן לכן עדיף לנסוע בנתיב השמאלי. כל הרחוב מסוכן." (עמוד 3, שורה 11-12 לפרוטוקול). בהמשך העידה: "זה עיקול מאוד מסוכן לא רואים מה יש מעבר לעיקול, שאתה עובר שם רק בירוק. יש שדה ראיה לאחור רק את סיבוב שמאחור. 4-5 מטרים." (שם, שורה 15-17).

1. עדות הנתבע 1 מאשרת את תנאי הדרך כפי שהציגה אותם התובעת, וזאת כפי שהצהיר: "התאונה קרתה מהרמזור 150 200 מטר." (עמוד 4, שורה 27 לפרוטוקול). מעדויות הצדדים לעיל, מוצאת אני כי המדובר בכביש המצריך נהיגה ביתר זהירות, בפרט לאור העובדה כי המדובר בשעה 7:30 בבוקר, שעה ערה מבחינת תנועה והולכי רגל. זאת ועוד, התאונה ארעה בסמוך למעבר חציה ולרמזור, לאמור כי יש לנהוג במהירות נסיעה נמוכה, ולצפות התנהגות בלתי צפויה של נהגים והולכי רגל בסמוך לצומת.
2. לטענת התובעת, למעשה סיימה את מעבר הנתיב עוד בטרם הגיח רכב הנתבע 1, אשר אשם בתאונה שעה שלא נהג לאט ובזהירות המצופה מנהג בסמוך לרמזור ועיקול. ואולם, מתמונות הרכבים שצולמו במקום האירוע עולה כי רכב התובעת עומד בזווית לנתיב השמאלי וגלגל רכבה האחורי ימני אף נמצא בנתיב הימני, ובעצם התובעת לא סיימה את מעברה לנתיב השמאלי. עובדה זו מאשרת התובעת בעדותה;

"ש. רואים בתמונה שבהם רואים שהרכב שלך בסטיה בנתיב השמאלי והתאונה מתרחשת במעבר בין הנתיבים

ת. אני מאשרת שככה היתה התאונה, אבל היו עוד שני רכבים שלא צולמו

ש. אז הרכבים היו בעצירה ורצית לעקוף אותם

ת. לא. להחליף נתיב רציתי

ש. איזה אשמה יש לו שאת נכנס לו לנתיב ואת לא סיימת את המעבר

ת. שאתה נוסע בעיקול מסוכן , אתה לא מאיץ , אלא לאט ובזהירות." (עמוד 4, שורה 13-19 לפרוטוקול).

1. מכל האמור, יוצא אפוא כי האחריות לתאונה מונחת לפתחה של התובעת, שכן אף בהתאם לעדותה, ככל והמדובר בכביש המצריך יתר זהירות במהירות הנסיעה, מוצאת אני כי במעבר בין נתיבים, מיד לאחר עיקול, ובסמוך לרמזור ולמעבר חצייה - יש לנקוט בזהירות המרבית ואף להימנע ממעבר נתיבים בתנאי דרך שכאלו. מכאן, שלא שמרה התובעת על הזהירות הנדרשת מנהג סביר בכביש והאחריות לתאונה מונחת לפתחה כאמור.
2. לא זו אף זו, התובעת אף ביצעה עבירה בניגוד לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, אשר קובעות בלשון תקנה 47(ה)(3) להלן:

"47. (ה) נוהג רכב לא יעקוף, לא ינסה לעקוף ולא יסיט את רכבו שמאלה או ימינה כדי לעקוף רכב או בעל-חיים באחד מאלה:

(3) הוא מתקרב אל מעבר חציה להולכי רגל המסומן על פני הכביש או על ידי תמרור המציין מקום מעבר חציה להולכי רגל, ועד שעבר את מקום מעבר החציה;"

מעיון בתמונות עולה כי ישנו מעבר חציה כאמור, אשר נמצא בסמוך למקום התאונה, וזאת בהתאם לתמונות שהוצגו לפניי. התובעת טוענת כי "החליפה נתיב", וזאת כפי שהצהירה:

"ש. אז הרכבים היו בעצירה ורצית לעקוף אותם

ת. לא. להחליף נתיב רציתי" (עמוד 4, שורה 16-17)

דברי התובעת, אשר מדגישה כי רצתה "להחליף נתיב", הינם בגדר סמנטיקה ותו לא, כאשר בפועל בבחינה מהותית של פעולותיה וטיעוניה עולה כי בעקבות 2 רכבים, אשר לטענתה (בעמוד 4, שורה 15) היו במקום, עברה נתיב. פעולה אשר בבחינה מהותית נעשית בסמוך למעבר חצייה, והעולה לכדי "עקיפה" אסורה כלשון החוק.

1. מבלי לפגוע באמור לעיל, מצאתי כי יש לייחס לנתבע אשם תורם בקרות התאונה בשיעור של 15% וזאת שעה שאף לגרסתו, לא שמר מרחק סביר בנסיבות התאונה, ולא עלה בידו לפעול לעצירה מוחלטת של רכבו בטרם התרחשה התאונה. (ראה עמוד 5, שורה 4 לפרוטוקול). חרף זאת , מצאתי כי אשם תורם זה אינו מקים עילת תביעה; הנתבע חוזר ומדגיש כי מהירות נסיעתו שהייתה לטענתו כ- 25 קמ"ש לערך, ובכל מקרה הבחין בתובעת ברמזור בו עמדו הצדדים, ועל כן עשה כל שביכולתו להימנע מהתאונה אבל לא הספיק לעשות כן. בנסיבות התנהלות התובעת כאמור לעיל, מקובל עליי כי בנסיבות התאונה, עם העיקול שמיד לאחר הרמזור, ועם פנייתה החדה של התובעת לנתיב השמאלי שעה שבנתיבה עמדו שני רכבים (ראה עמוד 4, שורה 15-17 לפרוטוקול), לא עמדו לרשות הנתבע אמצעים רבים למניעת התאונה, למעט שמירה מרחק גדולה יותר ומהירות נסיעה נמוכה אף מ25 קמ"ש. מכאן, כאמור, בנסיבות התאונה איני מוצאת כי אשמתו התורמת של הנתבע 1 מקימה עילת תביעה לתובעת.

סוף דבר;

על יסוד כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לתאונה מונחת לפתחה של התובעת, תוך שיש להשית על הנתבע 1 אשם תורם, אשר אינו מקים עילת תביעה, בשיעור של 15% .

בהתאמה, דין התביעה להידחות וכך הנני מורה .

נוכח טיבה של ההכרעה, מצאתי שלא לעשות צו להוצאות .

ניתן היום, כ"ב טבת תשע"ח, 09 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.