לפני: כב' השופטת קרן כהן

נציג ציבור (עובדים) מר מר אברהם בן גיגי

נציג ציבור (מעסיקים) מר בנימין אליהו

החלטה

1. האם אירע לתובע אירוע חריג ביום 1.9.2015 והאם האירוע החריג אירע תוך כדי ועקב עבודתו של התובע?

אלה הן השאלות הנדרשות להכרעה במסגרת החלטה זו.

1. תחילה נפרט את הרקע העובדתי על יסוד האמור בעדותו של התובע ובתצהירי העדים מטעמו, שלא נסתרו^[1], לאחר מכן נפרט את טענות הצדדים ונכריע בשאלה שבמחלוקת.

הרקע העובדתי

1. התובע עבד בתפקיד מנכ"ל הקרן לחיפה מיום 21.10.2007 ועד ליום 10.8.2015^[2] (להלן: הקרן). שכרו של התובע שולם בראשון לכל חודש בהעברה בנקאית^[3]. מכאן, שהשכר עבור חודש 8/2015 אמור היה להיות משולם לתובע ביום 1.9.2015, הוא היום בו אירע לו אירוע מוחי.
2. בחודש אוקטובר 2014 מונה מר יאיר ליפשיץ ליו"ר בפועל של הקרן, על אף שהתואר שניתן לו היה ממלא מקום יו"ר הקרן (להלן: מר ליפשיץ). מר ליפשיץ דרש עם כניסתו לתפקיד לפטר את התובע. בעקבות דרישתו נוהל בינו לבין התובע משא ומתן בנוגע לתנאי פרישתו של האחרון^[4].
3. ביום 21.12.2014, לאחר שסוכמו תנאי הפרישה בין התובע לבין מר ליפשיץ, התכנסה ישיבת הוועד המנהל של הקרן על מנת לאשר את ההסכמות. לאחר הישיבה שלח מר ליפשיץ טיוטת פרוטוקול לאישור חברי ההנהלה. התובע קיבל לידיו את טיוטת הפרוטוקול וגילה כי הוחלט לסיים את העסקתו ביום 20.3.2015 ללא תנאי הפרישה שסוכמו ושהיוו את הבסיס להסכמתו לפרוש. חברי הוועד הסתמכו בעת קבלת ההחלטה על דברי מר ליפשיץ שהיו מנוגדים לסיכום עם התובע^[5].
4. התובע שלח מכתב באמצעות בא כוחו בו שטח את טענותיו בנוגע להתנהלות הקרן בסוגיית סיום העסקתו. ראש עיריית חיפה דאז – מר יונה יהב, ששימש בתפקיד יו"ר הקרן ביקש להאריך את תקופת העסקתו של התובע. ואכן, תקופת ההעסקה הוארכה תחילה עד סוף חודש אפריל 2015 ולאחר מכן עד לתאריך 10.8.2015^[6].
5. ביום 28.6.2015 נחתם בין התובע לקרן "הסכם הפסקת העסקה" בו סוכם שהתובע יפסיק לעבוד בפועל בקרן ביום 10.7.2015. עוד סוכם כי עד לתאריך 10.8.2015 תשולם לתובע משכורת רגילה על כל מרכיביה^[7] (להלן: הסכם הפרישה).

בהתאם להסכם הפרישה במועד תשלום המשכורת האחרונה, קרי – התאריך 1.9.2015, ישולם אף פדיון של ימי החופשה הנותרים לפי חישוב רואה החשבון, ובכל מקרה עד 55 ימים הניתנים לצבירה בהתאם להסכם ההעסקה^[8].

1. יצוין כי בהתאם לתלוש חודש 7/2015 היו צבורים לתובע בסוף אותו החודש 51.64 ימי חופשה ולכן הוא היה אמור לקבל פדיון של 53 או 54 ימי חופשה יחד עם משכורת חודש 8/2015. שווי יום עבודה של התובע היה 1,611 ₪ ברוטו שהם שווה ערך ל-1,060 ₪ נטו, ולכן ביום 1.9.2015 אמור היה לקבל תשלום העולה על 60,000 ₪^[9].
2. ביום 1.9.2015, יום תשלום המשכורת האחרונה, בשעה 8:00 לערך, צפה התובע באמצעות האינטרנט בחשבון הבנק על מנת לוודא שהקרן שילמה את מלוא התשלומים עליהם סוכם. להפתעתו, גילה התובע ששולם לו סכום של 7,000 ₪, דהיינו סכום המגלם את משכורת חודש 8/2015 בלבד, ללא פדיון ימי החופשה^[10].
3. התובע התרגז מאוד והחל לצעוק בבית ולקלל. התובע אף הרים את קולו על בת זוגו שהייתה עימו בבית, דבר שלא עשה בעבר. לתובע היה ברור שלא מדובר בטעות אלא בניסיון מכוון של ר ליפשיץ לקפח אותו ולגזול את הזכויות המגיעות לו על פי החוק ועל פי הסכם הפרישה. התובע היה נסער, כעוס, פגוע ומושפל ואף חש נבגד על ידי הקרן לה נתן את כל כולו במשך שנים ארוכות^[11].
4. בת הזוג של התובע נלחצה מהמצב ונבהלה ממצבו מכיוון שלא ראתה אותו מתנהל כך בעבר, ולכן ביקשה שינוח על מנת שיירגע. התובע נכנס לנוח בשעה 9:00 לערך למשך כשעתיים וחצי. כשהתעורר התובע הוא חש נימול בכל צד ימין של גופו. לתובע לא כאב דבר ולכן לא ייחס חשיבות לתחושת הנימול וסבר שהיא נגרמה מכיוון שישן בתנוחה לא טובה. התובע המשיך בשגרת יומו. בשעה 17:00 לערך לקח התובע את אמו לבדיקה אצל רופא וסיפר לו על הרדימות שהוא מרגיש מאז שהתעורר מהשינה. הרופא ביצע בדיקה קצרה ואיבחן שהתובע סובל מאירוע מוחי והורה לו להתפנות לבית חולים^[12].
5. ביום 1.9.2015 התובע אושפז בבית חולים "בני ציון" עד ליום 25.9.2015, זאת לאחר שאובחן שהוא לקה באירוע מוחי. לאחר מכן הועבר התובע לשיקום עד לתחילת חודש 1/2016. התובע איבד את כושר השתכרותו עד חודש 5/2016^[13].
6. התובע הגיש נגד הקרן תביעה לבית הדין לעבודה בגין הפרת "הסכם הפסקת ההעסקה". ביום 4.1.2016 אושר הסכם פשרה בין התובע והקרן^[14].

ההליכים המשפטיים

1. ביום 13.6.2018 התקיים דיון הוכחות בתביעת התובע להכיר באירוע שאירע לו ביום 1.9.2015 כפגיעה בעבודה.

וכך התנהל דיון ההוכחות:

• 1. בתחילת הדיון העיד התובע.
  2. לאחר שמיעת עדות התובע הודיע הנתבע שהוא מוותר על חקירת שני העדים הנוספים מטעמו של התובע: גב' טטיאנה בלוקוננקו - בת זוגו באותו תקופה (להלן: בת הזוג) ומר שמואל פרופר - סמנכ"ל הקרן (להלן: מר פרופר).

ב"כ הנתבע הסבירה את הוויתור על החקירה הנגדית של עדי התביעה בכך שהיא מקבלת את טענת התובע שבאותו היום (1.9.2015) התרגז לאחר שלא קיבל את השכר המלא בהתאם להסכם הפרישה^[15].

לפיכך, משעדי התובע לא נחקרו, האמור בתצהיריהם לא נסתר.

• 1. בהמשך נחקר עד הנתבע: מר ליפשיץ.
  2. בסיום הדיון ביקש הנתבע לשקול את עמדתו נוכח העדויות והמסמכים שהוצגו לפניו.

1. ביום 10.10.2018 הודיע הנתבע שאין שינוי בעמדתו מכיוון שבמועד האירוע (1.9.2015) התובע לא היה בגדר "עובד" שכיר של הקרן.
2. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

יצוין כי למרות שהנתבע השתכנע שהתובע התרגז ביום 1.9.2015, נטען בסיכומים כי לא אירע אירוע חריג אלא מדובר במתח מתמשך.

טענות הצדדים

1. ואלה טענות התובע בתמצית:
   1. לתובע אירע אירוע חריג. גרסת התובע באשר לקרות האירוע החריג לא נסתרה. בין התובע לבין מר ליפשיץ לא שררה מתיחות או עוינות העולות כדי "מתח מתמשך".
   2. התובע לא דיווח בעת הפניה לטיפול רפואי על האירוע שהתרחש באותו בוקר מכיוון שסבר שמדובר בעניינים אישיים שאינם מעניינו של הצוות הרפואי ומכיוון שלא קישר בין התרגזותו והתפרצותו לבין האירוע המוחי שאירע לו מספר שעות לאחר מכן.
   3. האירוע החריג התרחש תוך כדי ועקב העבודה. תשלום המשכורת האחרונה הוא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהעבודה ולכן יש לראות את התובע כ"עובד שכיר" גם ביום 1.9.2015. יחסי העבודה באים לידי סיום לאחר תשלום השכר האחרון וביצוע גמר חשבון ולכן יש לראותו ביום קרות האירוע כ"עובד שכיר" של הקרן. חוקי העבודה לא מחייבים את המעסיק לשלם את השכר בתום יום העבודה אלא עד ליום התשיעי בחודש העוקב.
   4. הבדיקה באינטרנט אם הועברה המשכורת האחרונה היא ב"חזקת תאונת עבודה" לפי סעיף 80(5) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) ויש לראותה כפעולה האחרונה של התובע כעובד.
   5. בהתאם לפסיקה ניתן להכיר בפגיעות שאירעו לאחר סיום יחסי העבודה כאשר קיימת סמיכות זמנים קרובה בין מועד ניתוק יחסי העבודה לבין התאונה וכאשר הזיקה לעבודה ברורה. מדובר בפער זמנים של יום אחד בלבד אם מונים את הימים מסוף חודש 8/2015 אשר בגינו שולמו דמי ביטוח בתלוש השכר. גם אם מדובר בפער של 21 ימים, הרי שמדובר בסמיכות זמנים קרובה דיה על מנת להכיר בפגיעה כתאונת עבודה, אף אם התרחשה לאחר ניתוק יחסי העבודה.
   6. האירוע המוחי מיום 1.9.2015 מהווה תאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק, שכן אלמלא האירוע החריג לא היה מתרחש האירוע המוחי במועד בו התרחש.
   7. אין לתובע גורמי סיכון ללקות באירוע המוחי, פרט לעישון.
2. אלה טענות הנתבע בתמצית:
   1. לא אירע לתובע אירוע חריג. בין התובע לבין מר ליפשיץ הייתה מערכת יחסים עכורה מאז מינויו לתפקיד בקרן והתובע היה במתח מתמשך מאותו מועד. התובע חשש שמר ליפשיץ לא ישלם את כל הזכויות להן הוא זכאי ולכן ציפה לפגיעה בזכויותיו. מתח מתמשך אינו אירוע חריג.
   2. האנמנזה הרפואית לא תומכת בטענת התובע באשר לחריגות האירוע משום שבפנייה לבית החולים לא דיווח על הפגיעה בזכויותיו מצד מעסיקתו ועל התרגזותו וצעקותיו באותו בוקר. התובע דיווח לרופאים על היחסים העכורים בעבודה אולם לא הזכיר את הפגיעה בשכרו ביום 1.9.2015.
   3. האירוע לא התרחש תוך כדי ועקב העבודה. התובע לא היה בגדר "עובד" ביום האירוע הנטען מכיוון שיחסי העבודה הסתיימו ביום 10.8.2015. לכן באותו מועד לא היה התובע בגדר "מבוטח".
   4. אין סמיכות זמנים בין מועד הפסקת העבודה ביום 10.8.2015 לבין האירוע שאירע כ-21 יום לאחר מכן. תקופת ביטוחו של התובע בביטוח נפגעי עבודה הסתיימה עם תום תקופת עבודתו בקרן ולכן פגיעה שאירעה לאחר סיום יחסי העבודה אינה יכולה להתרחש "תוך כדי ועקב העבודה" כדרישת סעיף 79 לחוק.

דיון והכרעה

1. כאמור, עלינו להכריע בשתי שאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים: האחת, האם אירע לתובע אירוע חריג ביום 1.9.2015? השנייה, האם האירוע החריג מיום 1.9.2015 אירע תוך כדי ועקב עבודתו של התובע?

נדון ונכריע בשאלות אלה כסדרן.

1. האם אירע לתובע אירוע חריג ביום 1.9.2015?
2. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו לפנינו שוכנענו כי אירע לתובע אירוע חריג ביום 1.9.2015, מהנימוקים שיפורט להלן.
3. ראשית, עדות התובע שלפיה ביום 1.9.2015 התרגז לאחר שלא קיבל את מלוא זכויותיו עשתה רושם מהימן על ב"כ הנתבע^[16]. בסיום עדות התובע הודיעה ב"כ הנתבע כך: "לאחר ששמעתי את עדותו של התובע אני מוותרת על חקירת העדים מטעמו. שכן, אני מקבלת את טענתו שאכן באותו היום הוא התרגז לאחר שלא קיבל את השכר המלא שלו בהתאם למוסכם עם הקרן".

עם זאת, נציין כי ב"כ הנתבע לא הודיעה שהיא מקבלת את הטענה שמדובר בהתרגזות חריגה.

בכל מקרה, מדברי ב"כ הנתבע עולה כי אין מחלוקת שהתובע התרגז ביום 1.9.2015 לאחר שלא קיבל את מלוא שכרו בהתאם להסכם הפרישה.

1. שנית, עדותו של התובע בנוגע להתרגזותו החריגה ביום 1.9.2015 לאחר שהתברר לו שלא שולמו מלוא זכויותיו, בהתאם לחוק ולהסכם הפרישה, הייתה עקבית ועשתה רושם מהימן.

התובע הצהיר בתצהירו^[17] שבבוקר יום ה-1.9.2015 נכנס לחשבון הבנק באמצעות האינטרנט על מנת לבדוק אם הקרן עמדה בהסכם עימו שעוגן בהסכם הפרישה. כשהתובע ראה שהקרן שילמה רק כ-7,000 ₪ במקום כ-60,000 ₪, הוא נכנס ל"התקף של טירוף ועצבים" והתחיל "לצרוח ולהשתולל כמו מטורף, התחלתי לצעוק, לצרוח ולקלל כמו משוגע, צעקתי גם על זוגתי...., דפקתי על השולחן ולא הצלחתי להירגע". התובע היה כעוס ונסער והרגיש פגוע, מושפל ונבגד. לבקשת בת זוגו, נכנס התובע לנוח, וכשהתעורר הרגיש נימול בכל צד ימין.

גם בעדותו לפנינו חזר התובע על הדברים^[18]:

"קמתי בבוקר סביבות 8:00, בת הזוג שלי דאז הייתה איתי. מאחר וידעתי שאמורה להיכנס לי המשכורת + 53 ימי חופשה שנצברו לזכותי, ידעתי שזה צריך להכנס לבנק באותו היום. כפי שאמרתי היה לי חשש מסוים מ'תרגיל' שינסה לעשות מר ליפשיץ. ניגשתי למחשב כדי לבדוק את חשבון הבנק אונליין. זה היה כמו פיצוץ של שנייה. ראיתי את הסכום שמופיע שם מהקרן לחיפה, כ-7,000 ₪ ופשוט התפוצצתי. אין לי מילה אחרת לתאר את מה שהרגשתי באותו הרגע. זה היה מן תסכול וזעם וכאב, אני לא יודע להסביר את זה מספיק, שהביא אותי לרמות כעס עצומות. הייתי דיפלומט הרבה שנים, חייתי בארצות עוינות ולא קלות, עמדתי בלחצים וסכנות, העבודה עצמה הייתה פעמים מלחיצה, גם בקרן לחיפה העבודה הרבה פעמים הלחיצה כי הייתה התעסקות עם הרבה מאוד כספים ופרויקטים רבים, ועד היום אני ידוע כאדם מאוד שליו. באותו רגע שראיתי את חשבון הבנק שלי פשוט 'התפוצצתי' מכעס.

.........

לא, התגובה המיידית הייתה צעקות. צעקתי על בת הזוג שלי שהייתה לידי. היא נבהלה מהתגובה שלי, ואמרה לי ללכת לישון עוד קצת. קמתי בערך ב-12:00-11:30, הייתי די נסער, ומה שלא הטריד אותי מה שקרה לי, כי לא הבנתי מה זה. כל הצד הימני שלי היה רדום..." (ההדגשות הוספו – ק.כ).

גרסתו העקבית של התובע בדבר התרגזותו החריגה לא נסתרה ועשתה עלינו רושם מהימן.

1. שלישית, עדות התובע בנוגע להתרגזותו החריגה ביום 1.9.2015 נתמכה בעדותה של בת הזוג שנכחה בביתו באותו מועד, ונפרט.

בת הזוג של התובע הצהירה באופן הבא: "פתאום שמעתי וראיתי אותו צועק ומקלל ומשתולל, הוא דפק על השולחן ולא הפסיק לצעוק ולצרוח 'הם סידרו אותי', 'הם לא שילמו לי'. זה היה מלחיץ. הוא היה כל כך עצבני שהוא צעק אפילו עלי, מה שלא קרה מעולם לפני כן. הוא היה ממש עצבני וכעוס ולא הצליח להירגע אז אמרתי לו ללכת למיטה לישון קצת. הוא ישן כשעתיים וחצי בערך"^[19] (ההדגשה הוספה – ק.כ).

בת הזוג הוסיפה והסבירה בתצהיר שהתנהגותו של התובע והתפרצותו באותו היום הייתה חריגה, בזו הלשון: "אני מעולם לא ראיתי את קובי (התובע – ק.כ) במצב כזה. הוא מעולם לא התנהג בצורה כזאת. קובי הוא אדם מנומס ואדיב, ממש לא אדם שמתפרץ, צועק, משתולל ומקלל"^[20].

בת הזוג הוסיפה ותיארה את תחושת התובע כשהתעורר משנתו: "כאשר קובי התעורר, הוא אמר לי לאחר כמה דקות, כי ישן בתנוחה לא נוחה כי כל הצד של הגוף שלו רדום"^[21].

עדותה של בת הזוג בנוגע להתפרצותו החריגה של התובע לאחר שגילה כי הקרן לא שילמה את מלוא זכויותיו ובנוגע להרגשתו לאחר שהתעורר משנתו בפעם השנייה, לא נסתרה והיא מחזקת את גרסת התובע הן בנוגע להתרגזותו החריגה ביום 1.9.2015 והן בנוגע לכך שמדובר באירוע חריג.

1. רביעית, גם שני העדים הנוספים – מר פרופר ומר ליפשיץ חיזקו את גרסת התובע, ונסביר.

מר פרופר - העד מטעם התובע, הצהיר כי "על אף מערכת היחסים בין קובי למר ליפשיץ מעולם לא שמעתי את קובי מתרגז או מתעצבן בנוגע ליחסיו עם מר ליפשיץ, לא בפני ולא בכלל"^[22].

מר ליפשיץ - העד מטעם הנתבע, העיד בנוגע ליחסים בינו לבין התובע וטען ש"היחסים היו טובים, סה"כ קובי אדם אינטליגנטי ששימש גם תפקידים ציבוריים אחרים, שגריר ישראל בקנדה..." ושלל סכסוכים בינו לבין התובע או התרגזות של התובע במהלך תקופת עבודתם המשותפת בקרן^[23].

עדויות אלה מחזקות את גרסת התובע בדבר התפרצותו החריגה ביום 1.9.2015 לאחר שגילה שלא שולמו מלוא זכויותיו.

1. חמישית, לא הוכח שהתובע היה ב"מתח מתמשך" כטענת הנתבע. כאמור, התובע ובת זוגו העידו באופן מפורט על התנהגותו החריגה לאחר שהתברר שלא קיבל את מלוא זכויותיו מהקרן במועד תשלום השכר האחרון. כמו כן, העובדה שהתובע חשש מפני האפשרות שהסכם הפרישה לא יקוים אינה מצביעה על היותו ב"מתח מתמשך". נזכיר, שהתובע לא התייצב במקום העבודה מיום 10.7.2015 ולא שוכנענו שהוא היה ב"מתח מתמשך" מאותו מועד ועד ליום 1.9.2015 - מועד התרגזותו לאחר שלא קיבל את מלוא זכויותיו.
2. שישית, לא מצאנו כי יש במסמכים הרפואיים כדי לסתור את גרסתו העקבית של התובע ושל בת זוגו, ונסביר.
   1. ב"סיכום העברה" של המרכז הרפואי בני ציון נכתב כי "הבוקר התעורר עם הרגשת רדימות בלחי מימין וביד מימין עם חולשה ביד ימין, כעבור 4-5 שעות תלונותיו חלפו"^[24].

העובדה שהתובע לא סיפר לצוות הרפואי על התרגזותו בבוקרו של יום אשפוזו אינה רלוונטית, שכן הוכח שהוא התרגז באופן חריג לאחר שגילה שלא שולמו מלוא זכויותיו.

לכך יש להוסיף כי הלכה היא שאנמנזה שלא הוזכר בה אירוע חריג בעבודה אינה אנמנזה הסותרת את גרסת העובד אלא מדובר באנמנזה "שותקת" שאין בה כדי להשליך על מהימנות הגרסה לגבי עצם קיומו של אירוע חריג^[25].

• 1. בכרטיס הרפואי של המרכז הרפואי בני ציון מיום 2.9.2015 נכתב "אתמול בקם בבוקר, הרגיש רדום מימין ויד ימנית רדומים..... נמצא בלחצים בעבודה, סיים עבודה לפני חודש, ורב עם המנהל, כעט (כך במקור – ק.כ) מחפש עבודה אחרת"^[26].

לא מצאנו כי יש באמור בכרטיס הרפואי כדי לסתור את גרסתו של התובע. העובדה שהתובע לא סיפר לצוות הרפואי בפרוטרוט שהתרגז לאחר שלא שולמו לו מלוא זכויותיו, אלא באופן כללי שהוא נמצא בלחצים שקשורים לעבודה, מחזקת לטעמנו את גרסתו שלפיה התרגז באופן חריג בשל אי תשלום מלוא השכר. שהרי אם התובע לא היה מתרגז באופן חריג בשל אי תשלום מלוא השכר הוא כלל לא היה מזכיר את עבודתו, שכן הוא סיים לעבוד בפועל במשרדי הקרן עוד ביום 10.7.2015 ורק השכר המשיך להשתלם עד ל-10.8.2015. העובדה שהתרגזותו של התובע קשורה לעבודה, מחזקת לטעמנו את גרסתו העקבית והמהימנה שנתמכה אף בעדות בת הזוג שלפיה התרגז לאחר שלא שולם מלוא שכרו ביום 1.9.2015.

1. בנסיבות אלה, שוכנענו כי התרגזותו החריגה של התובע ביום 1.9.2015 לאחר שגילה שלא שולמו מלוא זכויותיו היא בבחינת "אירוע חריג".
2. כעת נפנה לבחון אם האירוע החריג הוא בגדר "פגיעה בעבודה" כהגדרתה בסעיף 79 לחוק.
3. האם האירוע החריג מיום 1.9.2015 אירע תוך כדי ועקב עבודתו של התובע?

התשתית המשפטית

1. "תאונת עבודה" מוגדרת בסעיף 79 לחוק, באופן הבא: "תאונה שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".
2. לעניין המבחנים "תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו" נפסק כי לא מדובר בשני מבחנים אלא במבחן אחד המורכב מהשניים^[27]. עוד נפסק שכאשר אירוע התאונה לא היה "תוך כדי העבודה" או העיסוק אולם הוכח שהיה "עקב העיסוק", ייקבע כי מדובר בתאונת עבודה שכן היסוד העיקרי בתאונת עבודה הוא הגורם הסיבתי (עקב) וגורם הזמן (תוך כדי) הוא טפל ומשני^[28].
3. כמו כן, הלכה היא שהדיבור "תוך כדי ועקב העבודה" יפורש תוך היזקקות למבחן הקשר לעבודה ושהמבחן הרלוונטי הוא מבחן ה"אלמלא". נפסק ש"לפי מבחן זה יש, במקרים הראויים, לראות תאונה כ'תאונת עבודה', אם ניתן לקבוע כי לולא העבודה לא הייתה התאונה קורית במקום ובזמן שקרתה"^[29]. עם זאת נדגיש כי לא כל קשר רפה, מרוחק ועקיף לעבודה יש בו כדי לענות על מבחן ה"אלמלא"^[30].
4. הלכה נוספת הרלוונטית לענייננו היא שהביטוי "עקב העבודה" אינו מצומצם לגורמים הקשורים באופייה המיוחד של העבודה, אלא גם לגורמים שיש להם קשר לתנאי העבודה ולנסיבותיה, אם כי לא לעבודה עצמה.
5. כעת נפנה לבחון אם התובע הוכיח כי האירוע החריג מיום 1.9.2015 הוא בגדר תאונה עבודה.

הכרעה

1. כאמור השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים היא האם התובע הוכיח כי האירוע החריג אירע תוך כדי ועקב עבודתו בקרן? לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, העדויות והראיות שהוצגו לפנינו, מצאנו שיש להשיב על השאלה בחיוב, כפי שיפורט להלן.
2. ראשית, שוכנענו כי האירוע החריג אירע "עקב העבודה", ונסביר.

כאמור, סוכם בין התובע והקרן שיחסי העבודה יסתיימו ביום 10.8.2015, כאשר עד לאותו מועד התובע יהיה זכאי לשכר מלא. עוד סוכם שבמועד תשלום השכר עבור חודש 8/2015, קרי – ביום 1.9.2015, ישולם לתובע גם פדיון של כל ימי החופשה שנצברו לזכותו (כ-53 ימים).

ביום 1.9.2015, היום בו שולם שכרו של התובע כפי שהיה נהוג בין הצדדים במהלך כל תקופת עבודתו, אירע האירוע החריג זאת לאחר שהתברר לתובע שלא שולמו מלוא זכויותיו בהתאם להסכם הפרישה.

כלומר, הוכח שהאירוע החריג קשור קשר ישיר לעבודת התובע ולתגמול החלקי בעדה ולכן הוא אירע "עקב העבודה".

1. שנית, אנו סבורים כי יש לראות באירוע החריג כאירוע שהתרחש "תוך כדי" עבודתו של התובע ולכל הפחות בסמיכות זמנים שאינה מנתקת את יחסי העבודה, ונסביר.
   1. ביום 1.9.2015 היה אמור התובע לקבל תשלום עבור שכר בעד עשרה ימים בחודש 8/2015 ולפדיון חופשה. התשלום אמור היה להיות משולם בהתאם לנוהג במקום העבודה באמצעות העברה בנקאית.

לפיכך, אנו סבורים שבנסיבות אלה - בהן אירע לתובע אירוע חריג במועד תשלום השכר והזכויות אשר הקשור קשר הדוק לתשלום החלקי ששולם - יש לראות את יחסי העבודה כנמשכים עד למועד תשלום המשכורת האחרונה על ידי הקרן בהתאם לנוהג.

• 1. טענת הנתבע שלפיה אין לראות באירוע החריג כאירוע שהתרחש תוך כדי העבודה משום שיחסי העבודה הסתיימו ביום 10.8.2015 אינה יכולה להתקבל. משתי סיבות:

האחת, מדובר באירוע הקשור קשר הדוק לתשלום השכר האחרון ואשר התרחש במועד בו הוא שולם השכר בהתאם לנוהג ששרר בין הצדדים בכל תקופת העבודה.

השנייה, דין התובע צריך להיות זהה לעובד שסיים לעבוד בסוף חודש אוגוסט 2015 ואין לעשות הבחנה ביניהם בשל העובדה שהוא סיים לעבוד במהלך החודש, שכן שניהם זכאים לתשלום השכר עבור חודש 8/2015 באותו מועד, קרי – בתאריך 1.9.2015. אין חולק שאם יחסי העבודה בין התובע לבין הקרן היו מסתיימים ביום 31.8.2015, לא הייתה מועלית כל טענה בנוגע לכך שהאירוע לא התרחש "תוך כדי העבודה" בשל סיומם של יחסי עובד ומעסיק יום קודם. לפיכך, אין בעובדה שיחסי העבודה הסתיימו במהלך חודש העבודה ולא בסיומו כדי להחריג את עניינו של התובע, מקום בו השכר משולם בשני המקרים באותו מועד. אנו סבורים כי דינו של התובע, אשר סיים לעבוד ביום 10.8.2015, זהה לדינו של עובד שסיים את עבודתו בסוף חודש אוגוסט 2015 ואירע לו אירוע חריג בגין אי תשלום מלוא זכויותיו במועד הקבוע לתשלום השכר, קרי – התאריך 1.9.2015.

אי לכך, במקרה שלפנינו בו התרחש אירוע חריג הקשור לעבודה ביום תשלום שכר חודש אוגוסט 2015 ואשר קשור לאי תשלום מלוא הזכויות, יש לראות ביחסי העבודה בין התובע והקרן כנמשכים קונסטרוקטיבית גם במועד תשלום שכר חודש 8/2015, קרי - 1.9.2015.

• 1. נציין כי בעניין בעניין גזלה^[31] דן בית הדין הארצי בעניינו של מבוטח שאירע לו אירוע חריג ביום 18.10.1980, כאשר הגיע למחות כנגד פיטוריו שהתרחשו ביום 15.10.1980. גם באותו מקרה העלה הנתבע את הטענה שהתובע לא היה בגדר "עובד שכיר" ביום קרות האירוע. בית הדין הארצי דחה את טענות הנתבע וקבע כך:

"2. מצב משפטי כגון זה שנתהווה במקרה דנן – בו דנים במימוש זכות במסגרת ביטחון סוציאלי – הוא שמערכת יחסי עובד ומעביד נמשכת (באופן קונסטרוקטיבי) מעבר להודעת הפיטורים. ובלבד שהמקרה המביא לזכאות ארע סמוך להודעה האמור. לא כך יאמר, כמובן, אם התאונה קרתה בעיצומו של מאבק משפטי ממושך בקשר לזכויות הקשורות בעבודה. פרק ג' לחוק הביטוח הלאומי בא, ביסודו, להבטיח בפני סיכון עבודה "employment risk". לאור אותו יסוד יש לפרש את ההגדרה שבסעיף 35 לחוק (היום סעיף 79 לחוק – ק.כ), ובמקרה שלנו, כאמור, המשכיות קונסטרוקטיבית של יחסי העבודה.

3. כדי להמחיש את האמור בסעיף הקודם (המשכיות של יחסי עובד-מעביד) נביא מספר דוגמאות, כשבסופה של כל דוגמא ניתן לשאול, אם בתאונת עבודה מדובר, והתשובה – תעלה מסתמא, מאליה:

א) בין עובד ומעבידו נפל דין ודברים במהלך העבודה, העובד עזב את העבודה בחצי-היום, בין שהבין מדברי מעבידו שהוא מפוטר בעצמו ובין שהתבטא בעצמו שהוא חדל לעבוד. בדרך לביתו נפגע בתאונת דרכים (סעיף 36(1) לחוק);

ב) או: העובד עזב את מקום העבודה בנסיבות כמתואר לעיל (מפוטר/מתפטר?) וחוזר כעבור שעה או שעתיים ליטול את חפציו. הוא נפגע תוך כדי נסיעה למפעל (סעיף 36(1) לחוק), או בהיותו בין כותלי המפעל – מחליק, נופל ונפגע (סעיף 35);

ג) או: יום לאחר המריבה, בא העובד למקום העבודה על מנת לנסות ולהתפייס, או כדי לברר עניינים חשבוניים ונפגע כאמור דלעיל, בדרך או בין כותלי המפעל;

ד) או: המעביד קורא לעובד, למחרת היום, באמצעות שליחים, במטרה להחזירו לעבודה. העובד אינו נוטה להיעתר לפניה, אך בכל זאת ניגש למפעל ובדרך או במקום העבודה קורית תאונה.

4) על דוגמאות אלה אפשר להוסיף אין-ספור דוגמאות, שבכל אחת מהן אפשרי שיתברר, אחרי דיון משפטי מקיף, שיחסי עובד ומעביד כבר לא היו קיימים בעת קרות התאונה, ואף-על-פי-כן -עשייתו של המבוטח אותה עת, הייתה קשורה קשר אמיץ עם עבודתו ואין מקום להיחפז ולחרוץ דין לשלילה".

אנו סבורים שעובדות המקרה שלפנינו דומות לעובדות בעניין גזלה. בשני המקרים הסתיימו יחסי העבודה קודם לקרות האירוע החריג והאירוע החריג היה קשור קשר ישיר לעבודה. במקרה של גזלה דובר על מחאה בגין הפיטורים ובמקרה של התובע מדובר באי תשלום השכר והזכויות במלואן. כמו כן, בשני המקרים התרחש האירוע החריג בסמיכות זמנים למועד סיום יחסי העבודה. אמנם האירוע החריג בעניינו התרחש 21 ימים לאחר סיום יחסי העבודה ולא ימים ספורים לאחר סיומם, אולם משהוא אירע ביום תשלום השכר האחרון, הרי שיש לראותו כאירוע שהתרחש בסמיכות למועד סיום יחסי העבודה.

אי לכך, אנו סבורים שגם במקרה שלפנינו יש לדחות את טענת הנתבע שלפיה התובע לא היה "עובד שכיר" בעת קרות האירוע החריג.

לפיכך, בנסיבות המקרה שלפנינו יש לראות ביחסי העבודה כנמשכים קונסטרוקטיבית גם במועד תשלום השכר האחרון, קרי – התאריך 1.9.2015, ולכן יש לראות באירוע החריג שהתרחש באותו מועד כאירוע שהתרחש "תוך כדי העבודה".

1. שלישית, סעיף 80(5) לחוק קובע שאם ארעה תאונה "למבוטח שהוא עובד, במקום שבו משתלם שכרו, או תוך כדי נסיעתו או הליכתו למקום כאמור ועקב נסיעתו או הליכתו זו ונתקיימו התנאים שנקבעו לכך בתקנות" יש לראות את התאונה כתאונת עבודה.

בתי הדין האזוריים קבעו בנוגע להוראת סעיף 80(5) לחוק כי היא חלה גם במקרה בו עובד נפגע בדרכו למקום העבודה לצורך קבלת שכר עבודתו, גם לאחר סיום יחסי העבודה או בדרכו לקבלת פיצויי פיטורים^[32].

מכאן, שאף על פי החוק קיימים מקרים בהם ניתן להכיר בתאונה עבודה גם אם התרחשה לאחר סיומם של יחסי עובד ומעסיק.

1. בנסיבות אלה, שוכנענו שיש לראות את ה"אירוע החריג" כאירוע שהתרחש תוך כדי ועקב עבודתו של התובע.
2. כללו של דבר: ביום 1.9.2015, יום תשלום השכר האחרון, אירע לתובע "אירוע חריג" עקב עבודתו, זאת לאחר שגילה שהקרן לא שילמה לו את מלוא התשלומים להם היה זכאי בהתאם להסכם הפרישה. כמו כן, האירוע החריג שהתרחש תוך כדי עבודתו של התובע, שכן יש לראות את יחסי העבודה בין התובע ובין הקרן כנמשכים גם במועד תשלום השכר האחרון, קרי – עד ליום 1.9.2015. אי לכך שוכנענו כי אירע לתובע אירוע חריג תוך כדי ועקב עבודתו של התובע.
3. על יסוד האמור לעיל ימונה מומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין לבחינת הקשר הסיבתי רפואי בין האירוע החריג מיום 1.9.2015 לבין האירוע המוחי, על יסוד התשתית העובדתית הבאה:
   1. התובע יליד 1962.
   2. התובע עבד בתפקיד מנכ"ל בקרן לחיפה מיום 21.10.2007 ועד חודש אוגוסט 2015 (להלן: הקרן). שכרו של התובע שולם בראשון לכל חודש בהעברה בנקאית.
   3. ביום 28.6.2015 נחתם בין התובע לקרן "הסכם הפסקת העסקה" בו סוכם על סיום יחסי עובד ומעסיק ביום 10.8.2015.
   4. בהתאם להסכמות, ביום 1.9.2015, אמור היה התובע לקבל שכר עבור עשרה ימים בחודש אוגוסט 2015 וכן פדיון בעד כ-53 ימי חופשה, כך שהסכום שאמור היה להיות משולם עמד על סך כ-60,000 ₪.
   5. ביום 1.9.2015, בשעה 8:00 לערך, נכנס התובע לחשבון הבנק באמצעות האינטרנט וגילה ששולם לו סכום של 7,000 ₪, המגלם תשלום עבור ימי העבודה בחודש 8/2015 בלבד.
   6. התובע נכנס להתקף של טירוף ועצבים. התובע צרח, השתולל וקילל ואף צעק על בת זוגו דאז שהייתה עימו בבית. התובע דפק על השולחן ולא הצליח להירגע. הוא היה כעוס, נסער ופגוע וחש מושפל ונבגד על ידי הקרן לה נתן את כל כולו במהלך שנות העבודה.
   7. התובע נכנס לנוח בשעה 9:00 לערך למשך כשעתיים וחצי. כשהתעורר חש לטענתו נימול בכל צד ימין של הגוף. לא כאב לתובע כלום והוא לא ייחס חשיבות לנימול מכיוון שסבר שישן בתנוחה לא טובה ולכן המשיך בשגרת יומו.
   8. בשעה 17:00 לערך לקח את אמו לבדיקה אצל רופא וסיפר לו שהוא מרגיש רדימות מאז שהתעורר מהשינה. הרופא ביצע בדיקה קצרה ואבחן שהתובע סובל מאירוע מוחי והורה לו להתפנות לבית חולים.
   9. על מצבו הרפואי של התובע ניתן ללמוד מהמסמכים הרפואיים.

סוף דבר

1. התובע הוכיח כי אירע לו אירוע חריג ביום 1.9.2015 הקשור לעבודתו. לפיכך ימונה מומחה -יועץ רפואי מטעם בית הדין בתחום הנוירולוגי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לאירוע המוחי, בהתאם לעובדות שפורטו לעיל.
2. הנתבע הזמין את הכרטיסים הרפואיים של התובע מקופת חולים מכבי (כללי ונוירולוגי) ומבית חולים "בני ציון" בחיפה (תיק מיון, טיפול נמרץ ונוירולוגי). החומר הרפואי התקבל בבית הדין.
3. ככל שמי מהצדדים מעוניין להעביר למומחה הרפואי, חומר נוסף מעבר לחומר הרפואי שהתקבל הוא רשאי לעשות זאת עד ליום 18.6.2019.
4. התיק יובא לעיון 20.6.2019.

ניתנה היום, ח' באייר התשע"ט, (13 מאי 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. התובע ויתר על חקירתם הנגדית של עדי התובע לאחר ששוכנע כי התובע התרגז לאחר שלא קיבל את שכרו המלא בהתאם לסיכום עם המעסיקה (הקרן לחיפה) – דברי ב"כ הנתבע: עמ' 5 לפרוטוקול ש' 30 עד עמ' 6 ש' 2. ↑

2. סעיף 3 לתצהיר התובע; מוצג נ/1 – סעיף 1. ↑

3. עדות התובע – עמ' 2 לפרוטוקול ש' 10 -11; עדות מר ליפשיץ – עמ' 7 ש' 19 – 25. ↑

4. סעיף 4 לתצהיר התובע. ↑

5. סעיפים 9 ו-10 לתצהיר התובע; נספחים 3 – 7 לתצהיר התובע. ↑

6. סעיפים 11 ו-12 לתצהיר התובע; נספחים 8 – 11 לתצהיר התובע. ↑

7. נספח 11 לתצהיר התובע. ↑

8. נספח 12 לתצהיר התובע. ↑

9. שכר עבור 10 ימים (עד 10.8.2015) וכן פדיון חופשה. ↑

10. סעיף 18 לתצהיר התובע; נספח 14 לתצהיר התובע; סעיף 7 לתצהיר בת הזוג. ↑

11. סעיפים 19 ו-20 לתצהיר התובע; סעיף 8 לתצהיר בת הזוג. ↑

12. סעיפים 21 ו-22 לתצהיר התובע; סעיפים 9 ו-10 לתצהיר בת הזוג. ↑

13. סעיף 23 לתצהיר התובע; נספחים 15 לתצהירו. ↑

14. סע"ש 23127-11-15 - מוצגים נ/1 – נ/3. ↑

15. דברי ב"כ הנתבע – עמ' 5 לפרוטוקול ש' 29 עד עמ' 6 ש' 3. ↑

16. דברי ב"כ הנתבע – עמ' 6 לפרוטוקול ש' 30 עד עמ' 6 ש' 2. ↑

17. סעיפים 18 – 20 לתצהיר התובע. ↑

18. עדות התובע – עמ' 3 לפרוטוקול ש' 13 – 29. ↑

19. סעיף 8 לתצהיר בת הזוג. ↑

20. סעיף 9 לתצהיר בת הזוג. ↑

21. סעיף 10 לתצהיר בת הזוג. ↑

22. סעיף 11 לתצהיר מר פרופר. ↑

23. עדות מר ליפשיץ – עמ' 6 לפרוטוקול ש' 17 – 20, ש' 27 - 28. ↑

24. נספח 15ב' לתצהיר התובע. ↑

25. עב"ל (ארצי) 18610-05-16 סידי – המוסד לביטוח לאומי, (19.9.2017). ↑

26. המסמך הרפואי צורף לסיכומי הנתבע. ↑

27. דב"ע נא/144 – 0 שפירא – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד(1) 283 (1992). ↑

28. עב"ל (ארצי) 20642-06-15 פרי – המוסד לביטוח לאומי, (18.5.2017). ↑

29. בגץ 1262/94 זילברשטיין נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח(4) 837 (1994). ↑

30. דב"ע (ארצי) מד/127 – 0 מרסיאנו – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז 232 (1985). ↑

31. דב"ע (ארצי) מג/50 – 0 גזלה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 57 (1983). ↑

32. מ. גולדברג ור. הורן עוקדן הביטחון הסוציאלי, מהדורה שלושים ושבע (פברואר 2018), עמ' 1.186. ↑