בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה של העדר עילה והעדר יריבות.

הצדדים ורקע עובדתי בתמצית

ביום 25.4.17 הגיש התובע, יליד 1986, את התביעה דנן, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, כך הטענה, עקב תאונה מיום 6.10.13. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, והחל מיום 1.11.15 לתובע נקבעה נכות רפואית צמיתה בשיעור 15%, בהתאם לסעיף 34(ב)(3) בתקנות ביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956.

בכתב התביעה נטען כי במהלך יום עבודה, כאשר התובע וחברו עבדו אצל הנתבעת 1, נמחץ למוות חברו של התובע על ידי סלע שנזרקה מכף של מחפר, שהיה נהוג אותה העת על ידי נתבע 3 (הנהג).

לטענת התובע בעקבות התאונה וכתוצאה ישירה ממנה הוא נפגע נפשית בצורה קשה, כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית ועוד.

ביום 23.8.17 הגישו הנתבעים 3- 5 (הנהג, הנתבעת 4- מעבידתו של הנהג ובעלת המחפר הנ"ל, והמבטחת נתבעת 5, להלן יכונו יחדיו הנתבעים), בד בבד עם כתב ההגנה, הודעה לצד שלישי כנגד הנתבעת 1- מעבידתו של התובע, המבטחת שלה וכן נגד אלקטרה בניה בע"מ, בטענה כי זו האחרונה הייתה מזמין העבודה או הקבלן הראשי.

כן הוגשה באותו היום הבקשה לסילוק על הסף נשוא החלטתי זו, הן מן בשל העדר עילה והן בשל העדר יריבות.

לחילופין נטען, כי ככל שלא תסולק התביעה על הסף יש לקבוע כי התובע יהיה מנוע מהוכחת טענות שברפואה משום שלכתב התביעה לא צורפה חוות דעת רפואית כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (התקנות).

טענות הצדדים בבקשה, בתמצית

העדר עילה ויריבות- לטענת הנתבעים, בנסיבות ובהתאם להלכה שנקבע ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן (הלכת אלסוחה) אין לתובע עילת תביעה, בהיותו ניזוק משני לתאונה ולא ניזוק ישיר.

נטען כי בהלכת אלסוחה קבע ביהמ"ש העליון ארבעה תנאים לצורך ביסוס עילת תביעה של ניזוק משני, אשר נגרם לו נזק נפשי, ותנאים אלו לא מתקיימים בנסיבות, בעיקר לא מתקיים התנאי הראשון שענייננו קרבה ראשונה- הורים ילדים ובני זוג, וכן לא נגרם נזק נפשי משמעותי כפי תנאי הלכת אלסוחה.

כן נטען כי הקריטריונים הנ"ל אינם פתוחים לפרשנות רחבה, וכי הרחבת הקריטריונים הנ"ל, הושארה לבחינה עתידית של ביהמ"ש העליון, במקרים יוצאים דופן, ואין בית משפט זה מוסמך לסטות מתנאי הלכת אלסוחה.

לטענת הנתבעים כבר נקבע כי עובד שנחשף לתאונת עבודה קטלנית, שקרתה באחריות המעביד ובה נהרג עובד אחר, הוא ניזוק עקיף, אשר לא זכאי לפיצוי מהמעביד בגין נזק נפשי שנגרם לו כתוצאה מהלם (ע"א 31124-09-12 (מח' נצרת) שמואל הגואל נ' תעשית אבן וסיד בע"מ (2.4.13) להלן עניין הגואל).

באשר לנזק הנפשי נטען, כי טענות התובע לנזק נפשי דורשות הוכחה באמצעות חוות דעת רפואית, ובהתאם לתקנה 137(א) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (התקנות) משלא צירף התובע לכתב התביעה חוות דעת רפואית, הוא יהיה מנוע מלהוכיח טענות שברפואה.

הנתבעים הדגישו בעניין זה, כי התובע לא ביקש פטור מהגשת חוות דעת, ומשכך דין התביעה להידחות על הסף, ולחילופין לקבוע כי ממילא התובע לא יוכל להוכיח טענות שברפואה.

מנגד, התובע טען כי אין מקום לסלק את התביעה על הסף, שכן הבקשה מעלה מחלוקות הן משפטיות והן עובדתיות, אשר יש לבררן לגופן ולהכריע בהן.

באשר להעדר עילה ויריבות, טען התובע כי בנסיבות אין תחולה להלכת אלסוחה שכן הוא היה נפגע ישיר מן התאונה בה חברו נהרג, ולא נפגע עקיף, והנזק שנגרם הוא נזק נפשי עקב הפגיעה הישירה.

לחילופין נטען, כי מתקיימים התנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה, וזאת לאור מספר פסיקות של בתי המשפט בערכאות הדיוניות, אשר הרחיבו את ההלכה גם למקרים בהם לא נתקיימה קרבת משפחה ראשונה.

לטענתו די בכך שהוא היה עד ישיר למותו המזעזע של חבר לעבודה כדי ליצור את הקרבה המספקת, ודי בנזק שנגרם כתוצאה ישירה מהתאונה, על מנת לבסס לו עילת תביעה.

דיון והכרעה

אקדים ואומר כי דין הבקשה להידחות, מהסיבות שיפורטו להלן.

סמכותו של בית המשפט לסלק תובענה על הסף קבועה בסעיפים 100- 101 בתקנות. הלכה פסוקה היא כי סעד של סילוק התביעה על הסף הוא בגדר אמצעי הננקט בלית ברירה, כאשר סעד של דחייה על הסף שולל מהתובע זכותו להביא עניינו לפני בית המשפט (ראו למשל, ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב יפו, פ"ד מ(2) 668, 617- 618).

ככלל, כאשר בית המשפט בוחן בקשה לדחייה על הסף, עליו לצאת מנקודת הנחה כי כל האמור בכתב התביעה נכון וכי התובע יוכיח טענותיו בהמשך הדרך. בענייננו, לאחר שבחנתי את הבקשה, מנקודת גישה מחמירה של בקשה לסילוק על הסף, נחה דעתי כי דינה להידחות.

הלכה היא כי "כאשר בוחנים את השאלה, אם אכן אין בכתב התביעה כדי לגלות עילה [...] השאלה היא תמיד, אם כתב התביעה, על פי נוסחו ולאור האמור בו, מגלה עילה שפניה אל הנתבע. המבחן לעניין זה הוא, אם התובע יוכל לקבל את הסעד המבוקש על יסוד האמור בתביעה אם היא תוכח" (ע"א 280/84 אברהם עפרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 358, בעמ' 359).

בענייננו, בכתב התביעה מהות התביעה הוגדרה כ"נזקי גוף", ונטען בו, בין היתר, כי התובע, בהיותו נפגע ישיר מהתאונה, זכאי לפיצויים בגין על הנזק הנפשי שנגרם לו כתוצאה מהתאונה.

לכתב התביעה צורף תיעוד רפואי וכן תיעוד מהמוסד לביטוח לאומי, אשר הכיר בתאונה כתאונת עבודה, ובתובע כבעל נכות נפשית בשיעור 15%, כתוצאה מהפגיעה בעבודה.

אציין כי עיינתי עיין היטב בפסיקה אליה הפנו הנתבעים, אך אין הנידון דומה לראיה. בעניין הגואל לא הייתה מחלוקת כי התובע הוא נפגע עקיף, אלא שהשאלה הייתה האם בהיותו של התובע נפגע עקיף הוא זכאי לפיצוי מן המעביד בגין הנזק הנפשי שנגרם לו עקב צפייה במות חברו לעבודה. כמו כן שם התובע לא הוכר כנפגע עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי, לא התקיים הליך הוכחות בבית משפט השלום, וקיים עוד שוני רב מהמקרה שלפניי.

על כך יש להוסיף כי יש ממש בטענת התובע כי הבקשה מעלה טענות עובדתיות ומשפטיות אשר יש צורך לבררן לגופן.

טענת התובע כי הוא נפגע ישיר היא טענה עובדתית המצריכה בירור, ואין מקום בשלב כה מוקדם של התביעה (בטרם אף התקיים דיון מקדמי אחד) לסלקה על הסף.

טענת הנתבעים להעדר אחריות, היא טענה שההכרעה בה תלויה אף בקביעה אם התובע אכן נפגע ישיר לתאונה, ומשכך, אף טענה זו אין לקבל בשלב זה.

משכך, אני לא רואה כל טעם להידרש כעת האם הלכת אלסוחה חלה בנסיבות.

איני מקבלת אף את טענת הנתבעים, לפיה יש לקבוע שהתובע מנוע מלהוכיח עניין שברפואה. שכן, לתובע כבר ניתנה רשות להגשת חוות דעת מטעמו עד ליום 30.10.2017. יתרה מכך, בהינתן מועד ישיבת קדם המשפט הראשונה הקבועה בתיק, ועל מנת להימנע מגרימת נזק בלתי מידתי לתובע, ניתנת לו בזאת ארכה נוספת ואחרונה להגשת חוות דעת רפואית מטעמו, כך שיהא עליו להגישה עד לא יאוחר מיום 20.12.2017.

הבקשה, אם כן, נדחית.

בנסיבות איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ב' כסלו תשע"ח, 20 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.