1. תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים.

2. ביום 28.3.2016 נהג התובע 1 ("התובע") ברכב השייך לתובעים, כאשר רכב הנתבעת פגע בו מאחור. ביום 9.5.2016, כשישה שבועות לאחר מכן, נבדק רכב התובעים על ידי שמאי, ונקבע כי נגרם לו נזק שעלות תיקונו עומדת על 22,685 ש"ח, וכן נגרמה לו ירידת ערך של 2%, המצדיקה פיצוי בסך 3,412 ש"ח (וזאת לפי ערך השוק של הרכב העומד על 170,600 ש"ח). סך כל הפיצוי אשר התובעים היו זכאים לו לפי חוות דעת זו עומד, אפוא, על סך 26,097 ש"ח, וסוכן הביטוח שלהם שלח לנתבעת דרישת תשלום על סכום זה.

3. בשלב מסוים שקלו התובעים לבצע עסקת "טרייד אין" על הרכב ופנו לצורך כך לסוכנות UMI. לצורך בדיקת הרכב פורק וו הגרירה שלו, ואז התברר, לטענת התובעים, כי נגרמה לרכב פגיעה בשלדה, שלא אותרה בבדיקה הראשונה. התובעים פנו לשמאי, וזה ערך חוות דעת נוספת בה הוסיף לחוות הדעת הקודמת ירידת ערך בשיעור של 7%, כך שמרכיב ירידת הערך הועמד על 15,354 ש"ח. בשלב זה טענו התובעים כי הם זכאים לפיצוי בסך 41,689 ש"ח, ודרישה כזו נשלחה לנתבעת.

4. ביום 25.12.2016 דחתה הנתבעת את הדרישה. במכתב הדחייה, שנשלח לסוכן הביטוח, נטען, כי הנזקים הנטענים אינם מתאימים לגרסת נהגת הנתבעת, וכן הוסף כדלקמן:

"מכיוון שרכב מבוטחך נבדק רק בחלוף 6 שבועות מיום התאונה, ולאור העובדה כי לא הוצגו מסמכים המוכיחים את גובה הנזק כנדרש – הוחלט לדחות את דרישתכם, כאמור.

נדמה כי רב הנסתר על הגלוי בדרישתכם, ולא בכדי".

5. נוכח דחיית דרישתם, הגישו התובעים את התביעה הנוכחית. בכתב התביעה עותרים התובעים לפיצוי בסך 50,978 ש"ח, המורכב מעלות התיקון וירידת הערך לפי חוות דעת השמאי השנייה, שכר טרחת השמאי ששולם עבור הכנת שתי חוות הדעת ו"נזק עקיף" בסך 5,000 ש"ח. בכתב ההגנה טוענת הנתבעת כי העובדה שהרכב נבדק לראשונה כשישה שבועות לאחר התאונה עולה כדי "ניתוק הקשר הסיבתי" בין התאונה לבין הנזק. כמו כן, טוענת הנתבעת כי ביום 24.7.2016 ביקשה לבדוק את הרכב, אולם התובעים השיבו לפנייה זו רק ביום 15.9.2016 וטענו כי הרכב נמכר (לטענת הנתבעת הוא נמכר בסמוך למועד בו נשלחה דרישת הפיצוי), ובכך נגרם לה נזק ראייתי. מכתב ההגנה נראה כי הנתבעת סברה כי יש לייחס לתובע גם אשם תורם להתרחשות התאונה, אולם טענה זו לא נשנתה בדיון או בסיכומים ואין מחלוקת כיום כי האחריות על התאונה מוטלת במלואה על נהגת הנתבעת.

6. ביום 24.8.2017 הגישה הנתבעת בקשה למתן צו המורה לתובעים ליתן פרטים לגבי רוכש הרכב ונסיבות המכירה, ולהורות למחזיק הרכב להעמיד את הרכב לבדיקה של שמאי מטעמה. בבקשה נטען כי הנתבעת פנתה לבא כוח התובעים בבקשה לקבלת פרטים לגבי מכירת הרכב, לרבות פרטי הרוכש ומחיר המכירה, וציינה כי היא עומדת על זכותה לבדוק את הרכב, אולם לא ניתנה תגובה למכתבים אלו. לבקשה זו צירפה הנתבעת מסמך "זיכרון דברים" למכירת הרכב, שלדבריה הועבר אליה על ידי סוכן הביטוח של התובעים. הנתבעת ציינה כי מדובר במסמך שאינו חתום על ידי קונה הרכב, וכי כל פניותיה לקבלת מסמך מהימן המעיד על מכירת הרכב הושבו ריקם. בתגובתו לבקשה טען בא כוח התובעים, בין היתר, כי לא ניתן לשלוח שאלונים במסגרת הליך המתנהל בסדר דין מהיר, וכי במכתב הדחייה שלה לא דרשה הנתבעת לבדוק את הרכב. עוד צוין בתגובה, כי ככל והנתבעת תבקש לאתר את פרטי רוכש הרכב באמצעות משרד הרישוי ולבקש צו כדי לבדוק את הרכב, הם לא יתנגדו לכך.

7. בהחלטתי מיום 15.9.2017 קבעתי, כי על התובעים להעביר לנתבעת את פרטי הרוכש ואת הנתונים המבוקשים לגבי המכירה. עוד קבעתי, כי ככל שהנתבעת תבקש לבצע בדיקה של הרכב עליה להגיש בקשה מתאימה, אליה יצורף הרוכש כמשיב. לא הוגשה בקשה כזו. לטענת בא כוח התובעים הוא העביר לנתבעת תצהיר תשובה לשאלון שכלל את פרטי בעל הרכב ואת מחיר המכירה. תצהיר זה לא הוגש לתיק. עם זאת, אין חולק כי נמסרו לנתבעת פרטי הרוכש.

8. ביום 6.2.2018 התקיים הדיון בתביעה. באותו יום, הגישה הנתבעת חוות דעת שמאי נגדית. בפתח הדיון טען בא כוח הנתבעת, כי התיק אינו בשל לדיון (עמ' 1, שורות 13-11 לפרוטוקול):

"אני סבור כי התיק לא בשל גם מבחינת חברי כיוון שהרכב נמכר ולטענתנו, הוא נמכר במחיר מחירון. מעבר לכך, גם אם נניח ואני לא יודע בכמה הוא נמכר, חברי צריך להוכיח כמה נזק בפועל נגרם לו...".

בא כוח הנתבעת הציע כי התובעים יציגו ראיות למחיר בו נמכר הרכב. בתגובה לדברים אלו, טען בא כוח התובעים כי הרכב נמכר במחיר של 145,000 ש"ח, בעוד מחיר המחירון שלו הוא 186,000 ש"ח (כולל תוספת), כך שהופחת מהמחיר סכום הנזק; כי בידי הנתבעת יש את זיכרון הדברים של מכירת הרכב; כי הוא יכול להוכיח את הנזק על פי חוות דעת השמאי, אשר הנתבעת לא ביקשה לחקור אותו; וכי הטענה לעניין מחיר המכירה מהווה הרחבת חזית. בא כוח התובעים עמד על ניהול התיק באותו המועד, ואף ביקש כי חוות הדעת הנגדית שהגישה הנתבעת באיחור תוצא מהתיק. בא כוח הנתבעת הסכים לכך, וחוות הדעת הוצאה מהתיק.

9. במסגרת הדיון נחקרו התובע ונהגת הנתבעים. על אף שצורף לתביעה תצהיר תמיכה מטעם התובעת 2 ("התובעת"), היא לא התייצבה לדיון וממילא לא העידה. לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים בכתב, ועתה העת להכריע בתביעה.

10. כפי שציינתי לעיל, אין עוד מחלוקת על כך שהאחריות לתאונה מוטלת במלואה על נהגת הנתבעת. שלוש שאלות עיקריות מתעוררות במסגרת ההליך. האחת, מה משמעות העובדה שבדיקת השמאי נערכה שישה שבועות לאחר התאונה; השנייה, מה משמעות העובדה שהרכב נמכר בטרם הועמד לבדיקת הצד שכנגד; השלישית, מה משמעות העובדה שהרכב נמכר בטרם תוקן.

נדון בשאלות אלו אחת לאחת.

מועד ביצוע בדיקת השמאי

11. לטענת הנתבעת, הזמן שחלף בין מועד התאונה לבין מועד בדיקת השמאי, כשישה שבועות, עולה כדי "ניתוק קשר סיבתי" בין התאונה לבין הנזק. התובע העיד, כי עקב לחץ בעבודה התעכב בביצוע הבדיקה, ומכל מקום טען כי הרכב לא עבר כל תאונה לאחר התאונה נושא התביעה.

12. אעיר תחילה, כי המינוח "ניתוק קשר סיבתי", בו נעשה בדרך כלל שימוש כאשר מועלית טענה לחלוף זמן בין מועד התאונה לבין מועד בדיקת השמאי, אינו מדויק לדעתי. "ניתוק" של קשר סיבתי מתאים למקרה בו מתקיים קשר סיבתי עובדתי, אולם לא מתקיים קשר סיבתי משפטי (כגון בשל גורם זר מתערב). במקרה הנוכחי, הסוגיה אינה של "ניתוק" הקשר הסיבתי, אלא האם הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין הנזק – היינו, האם הוכח שהנזקים נושא התביעה נגרמו בתאונה. מדובר, אפוא, בשאלה ראייתית (ראו, ת"ק (תביעות קטנות קריות) 2402-11-14 אריאל נ' ברוך (18.1.2015)).

לגוף העניין, ככל שבדיקת השמאי נעשית זמן רב יותר לאחר התאונה, כך הולך ופוחת כוחה הראייתי כמשקפת את הנזק שאירע בתאונה. זאת, נוכח החשש כי בין מועד התאונה לבין המועד בו נבדק הרכב קרו אירועים אחרים שגרמו לנזק. עם זאת, ביצוע בדיקת השמאי לאחר זמן ניכר אינו שולל מיניה וביה את כוחה הראייתי של חוות הדעת, ויש לבחון זאת על רקע כלל נסיבות העניין. בין היתר, יש לבחון את הדברים הבאים:

א. פרק הזמן שחלף בין התאונה לבין הבדיקה, כאשר ככל שהתקופה ארוכה יותר כך נחלש מעמדה הראייתי של חוות דעת השמאי, שכן עולה הסיכוי להתרחשות אירועים נוספים שגרמו לנזק (ראו למשל, תא"מ (שלום ת"א) 44196-02-15 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' זבברסקי (7.2.2016)).

ב. הסבירות שהנזק הנטען נגרם כתוצאה מאירוע שאינו קשור לתאונה. בהקשר זה, דומה כי יש להבחין בין נזקים שאופייניים לתאונות ייחודיות, לבין נזקים העשויים להיגרם כתוצאה מתאונות שכיחות יחסית (כגון מחניה לא זהירה).

ג. הסיבה שבגינה התעכבה הבדיקה, כאשר ככל שמדובר בסיבה מוצדקת כך תגדל הנכונות "למחול" על השיהוי בביצוע הבדיקה (ראו למשל, תא"מ (שלום ת"א) 49185-01-14 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' תורג'מן (30.10.2015), בו התחשב בית המשפט בכך שהנהגת הייתה בהתמחות ברפואה; ראו גם, תא"מ (שלום ת"א) 23417-04-17‏ סופרבוס העמקים בע"מ נ' ויצמן (20.3.2018)).

ד. האם מדובר בתובע פרטי או בגופים שהם "שחקנים חוזרים" בתחום (כגון חברות ליסינג), אשר מודעים לחשיבותה של הבדיקה התכופה ומצופה מהם להיות ערניים יותר לעניין זה.

ה. קיומן של ראיות אחרות על כך שהנזקים נגרמו בתאונה הספציפית, כגון צילום של הנזק שנעשה תכוף לאחר התאונה, עדויות מהימנות על כך שהרכב לא עבר תאונה נוספת וכדומה.

למותר לומר, כי הנפקות של שיהוי בביצוע הבדיקה אינה חייבת להיות בינארית, ועשויים להיות מקרים בהם השיהוי יגרום להכרה במרכיבי נזק מסוימים בלבד (ראו למשל, ת"ק (תביעות קטנות הרצליה) 9376-03-09 שייקין נ' חברת ניו קופל SIXT (10.6.2010)).

13. בענייננו, מצאתי כי אין בשיהוי שבביצוע בדיקת השמאי כדי לגרוע מההסתמכות על חוות הדעת. ראשית, מדובר בתובע שהוא אדם פרטי; שנית, פרק הזמן בו מדובר, הגם שאינו מבוטל, אינו ארוך ביותר. בהקשר זה אציין, כי ישנם בפסיקה מקרים בהם אומצה חוות דעת שמאי שנערכה מספר חודשים לאחר התאונה (ראו למשל, תא"מ 49185-11-14 הנ"ל (שישה חודשים); תא"מ (שלום ראשל"צ) 7439-05-15 זכרוני נ' שוורצמן (19.12.2016) (ארבעה חודשים)); שלישית, התובע הציג תמונות של הרכב שצילם לאחר התאונה, המתאימות לנזקים הנטענים בחוות דעת השמאי; רביעית, מעדותו של התובע התרשמתי כי אכן הסיבה לעיכוב בבדיקת השמאי הייתה לחץ בעבודה, וכי הרכב לא עבר תאונה נוספת עד מועד ביצוע הבדיקה.

אי העמדת הרכב לבדיקה של הנתבעת

14. לטענת הנתבעת, נגרם לה "נזק ראייתי" בשל כך שלא הייתה לה אפשרות לבדוק את הרכב על ידי שמאי מטעמה. לאחר ששקלתי בדבר סבורני, כי הגם שהתנהלות התובעים בעייתית, יש לדחות את הטענה לנזק ראייתי בשל אי העמדת הרכב לבדיקת שמאי נגדית.

15. כפי שצוין לעיל, התובעים סירבו למסור לנתבעת את פרטי הרוכש ועשו זאת רק לאחר שניתנה החלטה המחייבת אותם לעשות כך. סירוב זה של התובעים, שהתמיד גם לאחר שהוגשה בקשה בנדון, אינו יכול שלא לעורר תמיהה. אילו היה מתברר כי בעקבות התמהמהות זו נמנעה מהנתבעת האפשרות לבדוק את הרכב, בהחלט ייתכן שהיה מקום לזקוף זאת לחובת התובעים. אלא שבסופו של יום קיבלה הנתבעת את פרטי הרוכש, ובהחלטתי אף נקבע כי הנתבעת רשאית להגיש בקשה לבדיקת הרכב, ובלבד שתצרף את הרוכש כמשיב לבקשה. אלא שהדבר לא נעשה. לא נטען כי הרוכש לא אותר (אדרבה, כפי שיפורט להלן בא כוח הנתבעת טען כי גורמים מהנתבעת שוחחו איתו) או שבינתיים הוא תיקן את הרכב.

16. בנסיבות אלו, שעה שהנתבעת לא מיצתה את האפשרות לפעול לבדיקת הרכב, אין לקבל את הטענה לנזק ראייתי בשל כך שלא ניתנה לנתבעת אפשרות לבדוק את הרכב. זאת, מבלי להידרש לשאלה העקרונית האם ובאלו מקרים מכירת רכב על ידי הניזוק עלולה להיזקף לחובתו בהקשר זה מהבחינה הראייתית.

משמעות העובדה שהרכב נמכר בלא שתוקן

17. כפי שצוין לעיל, התובעים מכרו את הרכב זמן לא רב לאחר התאונה בלא שתיקנו אותו. הצדדים חלוקים על משמעותה של עובדה זו. לטענת הנתבעת, התובעים לא הוכיחו באיזה מחיר נמכר הרכב, וממילא לא הוכיחו את ההפסד שנגרם להם. לטענת התובעים, למחיר המכירה אין כל חשיבות, ומכל מקום הוכח כי הרכב נמכר בניכוי סכום הנזק שנגרם בתאונה לפי חוות דעת השמאי.

הכרעה בטענות הצדדים בעניין זה מחייבת בחינה של השאלות הבאות: ראשית, האם מקום בו רכב שנפגע בתאונה נמכר במצבו הניזוק לפני שהתבררה התביעה, יש חשיבות לנתוני המכירה, ובפרט למחיר; שנית, ככל שיש חשיבות לנתונים אלו, על מי הנטל להביאם, ומה משמעות העובדה שלא הובאו הראיות הנדרשות; שלישית, מהי התוצאה המתחייבת במקרה הנוכחי.

חשיבות מחיר המכירה מקום בו רכב נמכר בלא שתוקן

18. הפיצוי לו זכאי בעל רכב שנפגע מתאונה מורכב, ככלל, משני מרכיבים עיקריים: עלות התיקון של הרכב וירידת הערך שנגרמה לו. ירידת ערך, מעצם הגדרתה, מבטאת נזק שאינו בר תיקון. היא מתייחסת לנזקים שלא ניתן לתקנם או שלא ניתן לתקנם במלואם, וכן להפחתת ערך הרכב הנובעת מהתייחסותו של הקונה הפוטנציאלי לרכב שספג פגיעות מסוימות ככזה ששווה פחות, גם אם הנזקים תוקנו (ראו, רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70 (1994)).

19. בדרך כלל, עלות התיקון וירידת הערך נקבעות בהתאם לחוות דעת שמאי. בכל הנוגע לירידת ערך, בדרך כלל מתבססת חוות דעת השמאי על כללים טכניים בעיקרם, הידועים כ"דו"ח ועדת ששון". עם זאת, כללים אלו (המכונים "ירידת ערך טכנית") אינם אלא כלי ראייתי. לא המיקום הטכני של הנזקים משקף את הנזק האמיתי שנגרם לבעל הרכב, אלא ירידת הערך שנגרמה בפועל לרכב בשוק עקב התאונה (המכונה "ירידת ערך מסחרית"). לפיכך, הגם שהכללים הטכניים הם נקודת מוצא נוחה, הרי שמקום בו מובאות ראיות לכך שבמקרה מסוים ירידת הערך שנגרמה בפועל הייתה שונה, אין מניעה לסטות מהם (ראו למשל, ת"ק (תביעות קטנות י-ם) 3696/03 אמיגה נ' סהר ציון חברה לביטוח בע"מ (18.12.2003); תא"מ (שלום ת"א) 53490-08-15‏ חליאואה נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ (23.12.2016); תא"מ (שלום ת"א) 34504-07-16 בלגה נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (22.8.2017)).

20. בהתאם לפסיקה, בעל הרכב אינו מחויב לתקן את הרכב בפועל על מנת שיהיה זכאי לפיצוי בגין עלות התיקון (ראו, ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז(5) 462, 477 (21.7.2003); ע"א 1772/99 זלוצין נ' חברת דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 203, 209 (2001)). עם זאת, מקום בו תוקן הרכב לפני שנדונה התביעה, חובה על בעל הרכב להביא ראיות לגבי התיקונים שבוצעו (כגון חשבוניות וקבלות), והוא אינו רשאי להסתפק בחוות דעת השמאי. כך נקבע בפסק דינו המנחה של בית המשפט המחוזי בע"א (מחוזי מרכז) 33147-11-14 אוטו שי שרותי מימון והשכרה 2006 בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (23.2.2015) ("עניין אוטו שי"; וראו גם, רת"ק (מחוזי חי') 62981-06-16 אפשטיין נ' שירזי (8.11.2016)). לדעתי, פסק דין זה עולה בקנה אחד עם ההלכה הכללית לפיה מקום בו ניתן להביא ראיות מדויקות לגובה הנזק, אין להסתפק באומדנה (ועל כך להלן).

21. בא כוח התובעים טוען בסיכומיו, כי גם מקום בו סכום התיקון בפועל נמוך מהעלות לפי חוות דעת השמאי, זכאי בעל הרכב לסכום לפי חוות דעת השמאי, ומפנה בהקשר זה לפסק הדין בתא"מ (שלום ראשל"צ) 1956/08 כהן נ' חברה להובלת דלק בע"מ, פסקה 22 (27.4.2010). עיון מדוקדק בפסק הדין מעלה, כי ייתכן שניתן לומר שהוא עוסק במקרה בו התיקון שבוצע הוא חלקי בלבד, כך שלמעשה הרכב לא תוקן במלואו. מכל מקום, ככל שנקבע בפסק דין זה אחרת, לדעתי הוא אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת ועם פסק הדין בעניין אוטו שי. לדעתי, פשוט הוא כי מקום בו בעל הרכב הצליח לתקן את הרכב במחיר נמוך מזה שהוערך בחוות דעת השמאי הוא לא יהיה זכאי אלא לסכום התיקון בפועל, שאחרת יימצא שהוא התעשר שלא כדין על חשבון המזיק.

נבחן עתה את המשמעות של מחיר המכירה, מקום בו נמכר הרכב לפני שהתבררה התביעה, ביחס לשני מרכיבי הנזק האמורים.

22. כאשר הרכב נמכר קודם לבירור התביעה במצבו הניזוק, בעל הרכב זכאי לפיצוי בגין הפער בין המחיר שהיה מקבל עבור הרכב אילו נמכר בלא הנזק שנגרם לו בתאונה, לבין המחיר שקיבל עבור הרכב במצבו הפגוע. במילים אחרות, הפיצוי לו זכאי בעל הרכב הוא ירידת השווי הממשית שנגרמה לרכב בשל התאונה, כפי שזו באה לידי ביטוי במכירתו. אם יתברר, כי המחיר לא הופחת בשל הנזק שלא תוקן או הופחת בשיעור נמוך מעלות התיקון (בין אם מחמת כך שהמוכר הסתיר את הנזק ובין אם מסיבה אחרת), לא יהיה זכאי המוכר לפיצוי בגובה עלות התיקון. זאת, בדומה לניזוק שתיקן את רכבו במחיר נמוך מזה שבחוות דעת השמאי, ואף ביתר שאת, שכן מקום בו הרכב נמכר לא עשוי להתקיים מצב בו הניזוק נותר עם רכב שלא תוקן במלואו.

23. כיצד ניתן לקבוע מה המחיר שהופחת מהרכב בעת מכירתו בעקבות הנזק? סבורני כי ניתן לומר שקיימת חזקה כי עלות התיקון לפי חוות דעת השמאי הופחתה ממחיר המכירה. מדובר בהיגיון פשוט. מקום בו נמכר רכב אשר כדי להביאו למצב תקין נדרשת הוצאת סכום כסף, יש להניח כי רוכש הרכב יפחית סכום זה מהמחיר שהוא יסכים לשלם (ראו, ע"א 1772/99 הנ"ל, עמ' 209). עם זאת, מדובר בחזקה הניתנת להפרכה בהתחשב בנתוניו של מקרה ספציפי. כך, למשל, מקום בו יוכח כי ההפרש בין מחיר המכירה לבין מחיר המחירון של הרכב נמוך מגובה עלות התיקון לפי חוות דעת השמאי, יהיה בכך לכאורה משום ראיה העשויה לסתור את הערכת השמאי. אין מדובר בהכרח בראיה קונקלוסיבית, שכן ייתכן שבנסיבות המקרה אילולא הנזק היה המוכר מצליח לקבל סכום גבוה מהמחירון, אולם דומה כי במקרה כזה שומה על בעל הרכב לספק הסבר מניח את הדעת למחיר שקיבל, ולשכנע כי הדבר אינו נובע מכך שעלות התיקון לא הופחתה במלואה מהמחיר.

24. מן האמור עד כה עולה, כי בכל הנוגע למרכיב הנזק של עלות תיקון הרכב, מקום בו הרכב נמכר לפני בירור התביעה יש חשיבות לפרטי המכירה, ובפרט למחיר. זאת, שכן הפער בין המחיר שהתקבל לבין המחיר שניתן היה לקבל לולא הנזק הוא זה הגודר את הנזק של התובע. חוות דעת השמאי מקימה חזקה כי עלות התיקון הופחתה מהמחיר, אולם זו ניתנת להפרכה. כפי שהניזוק עשוי לתקן את הרכב במחיר נמוך מזה שבחוות דעת השמאי, כך עשוי הקונה לייחס לליקוי חשיבות נמוכה יותר.

25. אשר למרכיב ירידת הערך: בפסיקה הושמעו דעות שונות באשר לשאלה מהו המועד בו יש לבחון את שאלת ירידת הערך – מועד התאונה, מועד המכירה או מועד מתן פסק הדין (לסקירה ראו ת"ק 52918-01-12 (תביעות קטנות ת"א) זילברמן נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (5.2.2014)). אין צורך להידרש לשאלה זו בענייננו. די אם נציין, כי גם לשיטה לפיה המועד המקים זכאות לירידת ערך הוא מועד התאונה, הרי שכאשר נמכר הרכב סמוך לאחר מכן יש לשאלה מהו מחיר המכירה משמעות ראייתית, במובן זה שהוא עשוי להשפיע על קביעת ירידת הערך. בניגוד לטענת בא כוח התובעים, ההשפעה עשויה להיות הן כלפי מעלה, ביחס לחוות דעת השמאי, והן כלפי מטה. אין לי אלא להצטרף לדברים שנאמרו בת"ק 52918-01-12 הנ"ל (פסקה 20):

"... ככל שנמכר הרכב והוכח הלכה למעשה כי ירידת הערך הייתה גדולה או קטנה יותר, נכון להתחשב גם בנתון זה. דומה הדבר, לקביעה, כי חוות דעת השמאי לגבי עלות התיקון ברכב היא המכרעת לעניין גובה הנזק ואין הנהג חייב לתקן את הרכב על מנת לזכות בפיצוי ואולם אם תיקן את הרכב ושילם סכום גבוה או נמוך יותר ממה שהעריך השמאי, הרי שיש להתחשב בקבלות שהציג נהג הרכב בפועל".

26. בא כוח התובעים הפנה בסיכומיו לפסק הדין בתא"מ (שלום ראשל"צ) 5687-01-13 פלוני נ' הנדלר, פסקאות 174-159 (20.7.2017), שם נקבע, לטענתו, כי אין להתחשב במחיר המכירה של הרכב לצורך קביעת ירידת הערך. עיון מעמיק בפסק הדין מעלה, כי ספק אם זו הגישה שאומצה שם. בית המשפט אמנם קובע כי יש לבחון את ירידת הערך נכון למועד שלאחר התאונה, אולם אינו שולל כי בנסיבות מסוימות תהיה חשיבות ראייתית למחיר המכירה (פסקה 168 לפסק הדין). מכל מקום, לדעתי לא ניתן לומר שאין חשיבות לנתוני המכירה בקביעת ירידת הערך, וזאת לכל הפחות כאשר הרכב נמכר בסמוך לאחר התאונה. ירידת הערך, במהותה, מנסה לנבא כיצד יתייחס השוק לרכב שעבר תאונה. והנה, הרכב נמכר, כך שלשוק הייתה בפועל הזדמנות להתייחס לרכב. היעלה על הדעת שנתעלם מכך?

לצד זאת, יש להדגיש כי גם כאן המבקש לסטות מהערכת השמאי – מעלה או מטה – הנטל עליו, וחזקה כי הרכב נמכר לאחר שהופחתה ממנו ירידת הערך שנקבעה בחוות דעת השמאי (בהנחה, כמובן, שאין טענות אחרות המפחיתות מכוחה של חוות הדעת). כפי שצוין לעיל לעניין עלות התיקון, לא בכל מקרה תהיה למחיר המכירה משמעות, ובוודאי שקיימת אפשרות כי הרכב נמכר במחיר גבוה לא בשל כך שירידת הערך הייתה נמוכה מזו שנקבעה בחוות דעת השמאי, אלא מסיבות אחרות (ראו, תא"מ 5687-01-13 הנ"ל, פסקה 169). אלא שאם יוכח כי הפער בין מחיר המכירה לבין מחיר המחירון נמוך מירידת הערך שנקבעה בחוות דעת השמאי, יידרש התובע לשכנע כי הדבר אינו נובע מכך שירידת הערך בפועל הייתה קטנה מזו שנקבעה בחוות דעת השמאי.

27. הנה כי כן, מקום בו נמכר הרכב לפני שהתבררה התביעה, יש חשיבות לנתוני המכירה, למצער כאשר המכירה נעשתה בסמוך לאחר התאונה. ככל שהרכב נמכר לאחר שתוקן, יש לנתונים אלו חשיבות לעניין ירידת הערך. ככל שהרכב נמכר בלא שתוקן, יש לנתונים חשיבות גם לעניין המרכיב של קביעת ההפסד בגין עלות התיקון. בשני המקרים, ככל שהפער בין מחיר המכירה לבין מחיר המחירון קטן מהסכום העולה מחוות דעת השמאי, מוטל על התובע הנטל לשכנע כי הדבר אינו נובע מכך שהערכת השמאי לא הייתה מדויקת. במקרים המתאימים, דומה כי דרך המלך לעשות זאת היא על ידי הגשת חוות דעת שמאי משלימה (השוו, תא"מ 5687-01-13 הנ"ל, פסקה 168), אולם אין צורך להכריע בכך. כך או אחרת, ברי שלנתון בדבר מחיר המכירה יש חשיבות ממשית.

הנטל להוכיח את מחיר המכירה והמשמעות של אי הבאת ראיות מספיקות בעניין זה

28. התובע נושא בנטל להוכיח את תביעתו, לרבות את הנזק שנגרם לו. כאשר הרכב נמכר, הנתון בדבר מחיר המכירה מאפשר קביעה מדויקת יותר של הנזק. זאת, לעומת חוות דעת שמאי אשר אינה מביאה בחשבון נתון זה, ואשר מהווה הערכה גרידא.

29. בפסיקה נקבע, כי כאשר ניתן לברר נתונים מדויקים לגבי גובה הנזק, אין להסתפק באומדנה (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) (1981)). לפיכך, כאשר ניתן להביא ראיות ברורות על הנתונים שמהם ניתן לגזור את הנזק, לא ניתן להסתפק בחוות דעת מומחה המבצעת הערכה בהתעלם מאותם נתונים (רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין (10.9.2017)). מכאן שכאשר נמכר הרכב, על התובע להביא בפני בית המשפט ראיות על מחיר המכירה (בהקשר של ירידת ערך ראו, תא"מ (שלום פ"ת) 56804-02-16 נמר נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 4.3 (14.12.2017); עדי סומך תאונות פח ושיבוב רכב 93 (2013)).

30. מה הדין כאשר התובע לא מביא את הראיות הנדרשות להוכחת מחיר המכירה? שאלה זו יש לנתח בשני מישורים. מישור אחד הוא מישור העמידה בנטל. כפי שצוין לעיל, מקום בו ניתן להביא ראיות מדויקות לגבי הנזק, אין להסתפק באומדנה. משכך, מקום בו היה התובע יכול להביא ראיות על מחיר המכירה, ותחת לעשות זאת הוא מבקש להסתמך על חוות דעת השמאי בלבד, עשוי הדבר להביא לקביעה כי הוא לא עמד בנטל הנדרש, והתביעה תידחה.

31. מישור שני הוא הכלל לפיו "... מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד ל(1) 736, 760 (1980); וראו גם, ע"א 55/89‏ קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ''ד מד(4) 595 (1990)). מהיבט זה, אי הבאת ראיות בקשר למחיר המכירה עשויה להוות לא רק חלל ראייתי, אלא גם ראיה נגדית לכך שמחיר המכירה אינו מתאים לנזק הנטען (ראו, גיא שני "הנזק הראייתי ו'עונשו': בשבחי המעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינדיקטיביות" משפטים מא 315, 344 (2011)). מובן, שלא בכל מקרה בו לא מובאת ראיה מסוימת מהווה הדבר ראיה לחובת בעל הדין שנמנע מהבאתה. לעתים הדבר נובע מהתנהלות דיונית רשלנית או מקושי אובייקטיבי. במקרה כזה, הגם שבעל הדין לא יוכל, מטבע הדברים, להיבנות מהראיה שלא הובאה, אי הבאתה לא תהווה בהכרח ראיה נגדית. כך או אחרת, אי הבאת ראיה רלוונטית היא שיקול שיש להביאו בחשבון, אך היא אינה מביאה לשלילה מיניה וביה של גרסתו של בעל הדין שכשל בהבאת מלוא ראיותיו (ע"א 635/76 טייבר נ' טייב, פ"ד לא(2) 737, 743-742 (1977)).

32. שאלה אחרת היא מה טיב הראיות שמצופה מבעל הרכב להביא להוכחת מחיר המכירה, ואשר אי הבאתן תיזקף לחובתו. בעל הרכב נושא בנטל ההוכחה של הנזק, אולם אין פירוש הדבר כי עליו להביא את כל הראיות שיש בנמצא. כפי שציין בית המשפט העליון בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא (3) 18, פסקה 53 (2006):

"...השאלה על מי מהצדדים מוטלת החובה להעיד את העד, וכנגזרת ממנה ההנחה כי אם היה מעיד הייתה עדותו תומכת בגרסת היריב, היא פועל יוצא של השאלה על מי מהצדדים רובץ נטל ההוכחה לצורך העניין שלשמו נדרשת העדות... ודוק: באומרנו נטל ההוכחה בהקשר זה כוונתנו לנטל הבאת הראיות (ההדגשה אינה במקור – א' ס'). אי העדת עד רלבנטי אינה בהכרח מערערת את גרסת בעל הדין. אם מדובר בעד שעדותו חשובה לשני הצדדים, אולם בעל הדין שעליו נטל השכנוע הצליח, מבלי להעיד את העד הרלבנטי, להביא ראיות מספיקות אחרות על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הצד השני, עשויה אי העדת העד לפעול לרעת בעל הדין השני שעליו נטל הבאת הראיות, על אף שאינו נושא בנטל השכנוע".

ולענייננו, מקום בו הרכב נמכר לאחר התאונה וקודם לבירור התביעה, בעל הרכב נושא בנטל הראשוני להביא ראיות בקשר למכירה. אם עמד התובע בנטל זה, עובר נטל הבאת הראיות אל הנתבע. השאלה מה יהווה עמידה בנטל הראשוני עשויה להשתנות בנסיבות כל מקרה ומקרה. ככלל, נראה כי כאשר מוסר התובע גרסה ברורה וקוהרנטית לגבי מחיר המכירה ומציג מסמכים תומכים, כגון הסכם מכר, קבלות וכדו', הוא יוצא בכך ידי חובתו והוא אינו חייב לזמן לעדות את רוכש הרכב. במקרה כזה, עמד התובע בנטל הראשוני, וככל שהנתבע מעוניין לסתור זאת עליו הנטל לזמן את הרוכש, וככל שלא יעשה זאת ייזקף הדבר לחובתו.

33. כאשר התובע לא עומד בנטל להוכיח את מחיר המכירה (או את עלות התיקון בפועל), מתעוררת השאלה האם הדבר יביא בהכרח לדחיית התביעה במלואה. בעניין אוטו שי נקבע, כי המערערת (התובעת) אינה זכאית לפיצוי כלשהו בגין עלות התיקון לפי חוות דעת השמאי, שעה שהרכב תוקן ולא הובאו ראיות לגבי עלות התיקון בפועל. אלא שבעניין אוטו שי עצמו נקבע, כי הדבר תלוי בנסיבות העניין, ונראה כי ניתן שם משקל לכך שמדובר בחברת ליסינג שהיא "שחקן חוזר" בתחום תביעות הרכב. בפסיקת בתי משפט השלום שניתנה לאחר מכן נקבע, כי לא בכל מקרה בו לא מוצגות ראיות על עלות התיקון שבוצע בפועל יביא הדבר לדחיית התביעה במלואה (ראו למשל, תא"מ (שלום חד') 4242-05-16 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' מסרי (28.6.2017); תא"מ (שלום הרצ') 54868-12-15 יונה נ' בן שושן (27.6.2017). כן ראו, ע"א (מחוזי י-ם) 13979-04-17 הילו נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (20.11.2017), שם ניתן משקל גם למחדלים ראייתיים של הצד שכנגד).

34. הנה כי כן, נראה כי לא בכל מקרה בו הרכב נמכר ובעל הרכב לא הביא את מלוא הראיות הנדרשות להוכחת מחיר המכירה, תידחה תביעתו. לעתים יביא הדבר לדחיית התביעה, לעתים להפחתת הסכום שנקבע בחוות דעת השמאי על דרך האומדנה, ולעתים ייפסק מלוא הסכום שבחוות דעת השמאי. אין צורך בענייננו להידרש לשאלה הרחבה מהם המקרים בהם על אף שלא הוכח מחיר המכירה (או עלות התיקון בפועל) ניתן יהיה לפסוק פיצוי לתובע. נראה, כי בעניין זה יש ליתן משקל, בין היתר, לשאלה מדוע לא הובאו הראיות הנדרשות. כאשר מדובר באדם פרטי שלא היה ער לחשיבות שבשמירת הראיות, ובמועד המשפט הראיות כבר אינן בידו ואינן ניתנות לשחזור במאמץ סביר, אפשר שיש מקום להתגמש בעניינו. שונים הדברים כאשר מדובר בראיות שהיו זמינות במועד המשפט והתובע בחר במודע להימנע מלהביאן. במקרה כזה, ידו של התובע על התחתונה מבחינת שני מישורי הדיון שהוזכרו לעיל: מדובר במצב מובהק בו הנתונים המדויקים נמצאים בהישג יד, והתובע מבקש להסתמך על אומדנה. כמו כן, במקרה כזה אי הבאת הראיות מקימה חזקה כי הן היו פועלות לחובתו אילו הוצגו. לפיכך, כאשר התובע לא הביא ראיות מספיקות לגבי מחיר המכירה, מתוך מודעות לכך ושעה שראיות אלו נמצאות בהישג יד, עשוי הדבר להביא לדחיית תביעתו במלואה.

מן הכלל אל הפרט

35. הנתבעת טוענת כי התובעים לא הביאו ראיות לגבי מחיר המכירה וממילא לא הוכיחו את הנזק שנגרם להם. בהקשר זה מצביעה הנתבעת על כך שלא הוגש הסכם המכר; לא הוצגו ראיות על הכספים שהתקבלו; עדותו של התובע הייתה עמומה; והתובעת, שלטענת התובע טיפלה במכירה, לא העידה. עוד טוענת הנתבעת, כי בשיחה שקיימו גורמים בנתבעת עם הרוכש הוא טען כי קנה את הרכב במחיר מחירון, כך שלא נגרם לתובעים כל נזק.

36. אומר מיד כי הטענה האחרונה, לפיה רוכש הרכב אמר שקנה אותו במחיר מחירון, אינה יכולה להישמע, שכן צודק בא כוח התובעים בטענתו כי מדובר בעדות שמיעה. למעשה, מדובר בעדות שמיעה כפולה, שכן גם הגורם בנתבעת שלפי הנטען נאמרו לו הדברים לא הובא לעדות, ובא כוח הנתבעת העיד, למעשה, על מה שנאמר לו. פרטי הרוכש היו בידי הנתבעת, ומשלא פעלה לזמנו לעדות היא אינה יכולה להסתמך על דברים שלטענתה נאמרו על ידו למאן דהוא.

37. השאלה אותה יש לבחון, אפוא, היא האם עמדו התובעים בנטל להוכיח את הנזק שנגרם להם. בהקשר זה מעלים התובעים שלוש טענות: טענה אחת היא, כי מחיר המכירה כלל אינו רלוונטי להוכחת נזקם, ודי בחוות דעת השמאי. לטענתם, משעה שהנתבעת לא ביקשה לחקור את השמאי ולא הגישה כדין חוות דעת נגדית, היא אינה יכולה לחלוק על הנזק. לאור האמור לעיל, אין בידי לקבל טענה זו. כאשר נמכר הרכב אין התובע יוצא ידי חובתו בהבאת חוות דעת שמאי, וממילא אין בכך שהנתבע לא ביקש לחקור את השמאי ולא הגיש חוות דעת נגדית כדי להוות עמידה בנטל מצד התובע.

38. טענה שנייה אותה מעלים התובעים היא כי מדובר בהרחבת חזית מצד הנתבעת, שכן בכתב ההגנה ובמכתב הדחייה לא נטען שיש חשיבות למחיר המכירה. לא מצאתי ממש בטענה זו. אכן, בכתב ההגנה לא נטען במפורש כי יש חשיבות למחיר המכירה (ויוער, כי בכתב התביעה לא נטען כי הרכב נמכר, אם כי הדבר היה ידוע לנתבעת קודם להגשת התביעה). אולם, מדובר בעניין הקשור לגובה הנזק, המוכחש תמיד (תקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ובענייננו הוא אף הוכחש במפורש בכתב ההגנה. התובעים נושאים בנטל להוכיח את הנזק שנגרם להם, ואין הכרח כי כתב ההגנה יתייחס לשאלה מהן הראיות שעליהם להביא כדי לעמוד בכך. לא למותר להוסיף, כי התובעים לא הופתעו מהטענה כי יש חשיבות לפרטי המכירה, שכן הדבר עלה בבירור גם בבקשת הנתבעת מיום 24.8.2017. גם במכתב הדחייה נאמר, כי לא הובאו כל המסמכים הדרושים להוכחת הנזק.

39. טענה שלישית אותה מעלים התובעים היא, כי הם עמדו בנטל להראות שהרכב נמכר תמורת 145,000 ש"ח; מחיר המחירון של הרכב הוא 186,000 ש"ח (כולל תוספות), כך שהפער מתאים לנזק לפי חוות דעת השמאי. בהקשר זה מפנים התובעים לעדותו של התובע במשפט; לכך שנמסר לנתבעת מסמך "זיכרון דברים" בו נרשם שהמחיר הוא 145,000 ש"ח; ולכך שנמסר לנתבעת תצהיר תשובות לשאלון (אשר לא הוגש בתיק), בו נרשמו מחיר המכירה ופרטי הרוכש, כך שהנתבעת הייתה יכולה לזמן את הרוכש לעדות.

40. דעתי היא, כי התובעים לא עמדו בנטל הראשוני להוכיח את מחיר המכירה, וממילא לא עמדו בנטל להוכיח את הנזק שנגרם להם. בכתב התביעה אין כל התייחסות למחיר המכירה של הרכב. לא הוגש תצהיר התומך בטענה לגבי מחיר המכירה (תצהיר התשובות לשאלון שלפי הנטען נכללו בו פרטים אלו לא הוגש לתיק). בדיון טען התובע, כי הוא מכר את הרכב בפחות ממחיר המחירון, אולם לא ידע לספק נתון מדויק - "40,000 ש"ח ומשהו, אל תתפוס אותי במילה" (עמ' 4, שורה 21 לפרוטוקול); "לא זוכר כמה מכרתי – 140,000 ש"ח – 150,000 ש"ח" (עמ' 3, שורה 23 לפרוטוקול). התובעים לא הביאו את הראיות המינימאליות הנדרשות כדי להוכיח את מחיר המכירה, וזאת על אף שמדובר בראיות שניתן היה להביאן בקלות: לא הובא הסכם מכר שנחתם על ידי הרוכש, הגם שלדברי התובע נעשה הסכם כזה על ידי אשתו, התובעת (עמ' 3, שורות 22-21 לפרוטוקול); לא הובאו ראיות על הסכומים ששולמו על ידי הקונה, כאשר גם בעניין זה הפנה התובע לתובעת 2 (עמ' 4, שורות 26-25 לפרוטוקול); והתובעת, שהיא זו שלדברי התובע התעסקה במכירה, כלל לא הגיעה לדיון ולא העידה (הגם שהיא זו שחתמה על תצהיר התמיכה בכתב התביעה).

41. אשר למסמך שהתובעים מכנים "זיכרון דברים", ראשית יצוין כי הוא כלל לא הוגש כראיה בתיק. עותק של המסמך צורף על ידי הנתבעת לבקשה לקבלת צו המורה על מתן תשובות לשאלון, וכלל לא הוגש על ידי התובעים. גם העותק שצורף, אשר באופן שהוגש לא ניתן לראות את כולו, מעורר תהיות. מדובר במסמך שמנוסח כמעין "רשימת מכולת" של מאפייני הרכב, שאינו חתום על ידי הקונה, אלא רק על ידי המוכר. אין במסמך התייחסות לכך שהרכב עבר תאונה. מסמך זה אינו שקול להסכם מכר, ודאי כאשר קיים הסכם נוסף אשר נחתם על ידי הקונה, כפי שעולה מעדותו של התובע (ומכל מקום לא נטען כי אין הסכם כזה, וכזכור התובעת, שעסקה במכירה, לא הגיעה לדיון).

42. בא כוח התובעים הדגיש שפרטי הרוכש נמצאים בידי הנתבעת, והיה באפשרותה לזמנו. אלא שהנטל להוכיח את התביעה, לרבות את שיעור הנזק, מונח על כתפי התובעים, ולא על כתפי הנתבעת. אכן, כפי שצוין לעיל, אילו היו התובעים עומדים בנטל הראשוני להראות את מחיר המכירה, היה עובר אל הנתבעת הנטל המשני להפריך זאת, ואז אפשר שהיה נזקף לחובתה אי זימונו של רוכש הרכב. אלא שבנסיבות העניין לא עמדו התובעים אף בנטל המינימאלי הראשוני המוטל עליהם. כל מה שהביאו התובעים הוא עדות עמומה ולא מדויקת של התובע. גם אם נידרש לגופו של מסמך "זיכרון הדברים", אשר לא הוגש כראיה, הרי שמדובר במסמך שלא חתום על ידי הקונה ואשר קשה לייחס לו משקל כלשהו. כל זאת, כאשר התובעת, שהיא זו שלשיטת התובעים בידה המידע, לא הגיעה להעיד, ולא הומצאו מסמכים מינימאליים, שלא הוכחש שישנם – כגון הסכם מכר.

43. התנהלות התובעים בתיק זה אינה יכולה שלא לעורר תהייה. מלכתחילה, סירבו התובעים למסור את פרטי רוכש הרכב, עד שניתן צו המחייב אותם לעשות זאת. התובעים ידעו היטב כי הנתבעת דורשת מסמכים המוכיחים את הסכום שהתקבל עבור מכירת הרכב, אולם נמנעו מלהביא ראיות התומכות בכך. בפתח הדיון הציע בא כוח הנתבעת כי תינתן לתובעים הזדמנות להשלים את החסר, וכמעט הפציר בהם לעשות זאת, אלא שבא כוח התובעים עמד על בירור התביעה. למותר לומר, כי גם אם בא כוח התובעים סבר שהתובעים זכאים לסכום הקבוע בחוות דעת השמאי בלא קשר לסכום המכירה, הוא היה יכול להביא נתונים אלו ולטעון להעדר הרלוונטיות שלהם. התנהלות התובעים מעוררת את החשד, כי לא בכדי לא הובאו הראיות הנדרשות. בנסיבות אלה, דומני כי יש מקום להחיל בענייננו את החזקה לפיה אילו הובאו הראיות, הן לא היו תומכות בגרסת התובעים לגבי היקף הנזק שנגרם להם.

44. מכל מקום, גם אם נניח שאי הבאת הראיות אינה מהלך מכוון, עומדת בעינה העובדה כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח את מחיר המכירה. ממילא, לא הוכחו הנתונים שיש בהם כדי להביא לקביעה מדויקת של הנזק שנגרם. בהתחשב בכך שמדובר בנתונים שניתן היה להוכיחם בקלות רבה, הרי שמדובר במצב בו ניתן לברר את הנזק המדויק והתובע מבקש להישאר במישור האומדנה. זאת, כפי שפורט לעיל, לא ניתן לעשות.

45. העולה מכל המקובץ, כי אין מנוס מדחיית התביעה. תוצאה זו מעוררת אי נוחות מסוימת, שעה שרכבם של התובעים נפגע בתאונה באשמתה של נהגת הנתבעת, והדעת נותנת כי נגרם לו נזק משמעותי. אלא שהתנהלותם של התובעים, אשר התעקשו שלא להביא בפני בית המשפט את הראיות המוכיחות את מחיר המכירה, על אף שניתנה להם הזדמנות לעשות זאת גם בפתח הדיון (ולצורך כך הייתה נכונות לדחות את הדיון), אינה מאפשרת תוצאה אחרת.

סוף דבר

46. התביעה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ח, 21 מאי 2018, בהעדר הצדדים.