בפני תביעה ע"ס 16,716 ₪ שעניינה נזק שנגרם לרכבה של התובעת ע"י רכב הנתבע.

התובעת טענה כי בשעה שפנתה שמאלה בצומת הרחובות עקיבא- ויצמן ברעננה , כשהיא נוסעת בנתיב השני מימין המאפשר נסיעה ישר ושמאלה, פגע בה רכב הנתבע שנסע במסלול השלישי מימין המאפשר נסיעה שמאלה בלבד, בעוד הנתבע ביקש להמשיך נסיעתו בכיוון ישר.

הנתבע טען כי הוא שנסע בנתיב השני מימין וכי רכב התובעת היה במסלול הראשון מימין המאפשר נסיעה ישר בלבד, וכשניסה להמשיך בנסיעתו ישר הגיח רכב התובעת תוך שהוא מנסה להשתלב שמאלה ואז אירע המפגש בין הרכבים.

בדיון העידו הצדדים על גרסותיהם לאירוע התאונה. שני הצדדים העידו לפני ונותרו איתנים בגרסאותיהם, אך לא הביאו ראיה של ממש או עדות של אדם נוסף, שיש בה כדי לתמוך את אחת הגרסאות. לעניין זה יש להעיר כי התובעת העידה כי מיד לאחר האירוע יצא התובע וגם אחד מחבריו שנזף בה על כך שלא נהגה בנתיב המתאים לכיוון נסיעתה (עמ' 1 שורה 26) ואילו הנתבע העיד כי לא היה עימו איש ברכב וכי מי שהעיר לתובעת היה נהג עובר אורח שאינו קשור למקרה (עמ' 3 שורה 19)

התובעת העידה כי היא נוהגת להגיע לצומת זו מס' פעמים בשבוע במשך 20 השנים האחרונות ואילו הנתבע העיד כי מגיע לצומת זו פעם בשבוע בשנתיים האחרונות.

דיון ומסקנות-

כלל נקוט במשפט האזרחי, כי "המוציא מחברו – עליו הראיה", כלומר: על התובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיה ממשית, כדי שיוכל לקבל סעד בבית המשפט.

בענייננו, כאשר הובאו לפני גרסאות סותרות, המכחישות זו את זו, בלא שהובאה כל ראיה חיצונית נוספת שיש בה כדי לתמוך ולחזק את גרסת התובעת, ומבלי שהתובעת הצליח לטעת ספק בגרסת הנתבע, המשמעות היא שהתובעת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה להוכיח את תביעתה.

השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות והאם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.

פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.

ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה.

מתיאור העובדות עולה כי המחלוקת בין הצדדים הינה מי מהנהגים שגה בבחירת הנתיב, כאשר תוצאת התאונה זהה בין אם המיקום היה לפי דברי התובעת והן לפי דברי הנתבע. השוני היחידי בין המצבים הינו במיקום התאונה במרחב הצומת ולא באופן הפגיעה; כך שעיון בתמונות הפגיעה לא יכולות לסייע בהכרעה ביחס למיקום התאונה והאחראי לה.

זאת ועוד, הצומת אינה זרה לשני הצדדים ולא נכרו פערי אמת בעדויות מי מהצדדים באופן בולט ומוחלט. בנוסף, העידו שני הצדדים כי גורם נוסף שהיה במקום התייחס לאחריות לתאונה – ולא יכול להיות חולק כי אם עד זה היה חברו של הנתבע, היה בוחר להביאו כעד לביהמ"ש לחיזוק עדותו, ועובדה זו מצביעה על קושי בהעדפת גרסה אחת על פני רעותה ומטה את הכף לחובתה של התובעת.

גם העובדה כי הנתבע עצר ברחוב עקיבא לצורך החלפת פרטים בלא שנדרש לתמרון תנועה (ראה עמ' 5 שורות 6-8) בעוד התובעת נאלצה לתמרן הגעה לרחוב עקיבא תוך מעבר ע"ג אי התנועה (עמ' 4 שורות 10-14) יכולה להתיישב עם תיאור הנתבע, שכן אם היה עומד הנתבע בנתיב השלישי מצד ימין היה עליו לתמרן את רכבו לכיוון רחוב עקיבא ולא להמשיך ישר בנסיעה ללא הפרעה כעדות שני הצדדים.

משכך, לא הצליחה התובעת להרים את נטל הראיה- כאמור, לא בקיומו של עד נוסף לתאונה שיחזק את עדותה ולא באמצעות ראיות אחרות שהיו יכולות לשפוך אור עובדתי על נסיבותיה.

משאלה הם פני הדברים אין לי אלא לדחות את התביעה.

בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין בתוך 15 יום לבית משפט המחוזי- מרכז שבלוד.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג אלול תשע"ז, 04 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.