1. בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף, בהתאם להוראות תקנות 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, בשל התיישנות ומעשה בית דין. כן טוענים המבקשים 2-3 לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר יריבות או העדר עילה כנגדם.

2. המבקשים, הם הנתבעים טוענים כי עילת התביעה היא הסכם שנערך בין הצדדים עוד בשנת 1990 כאשר המשיב טוען כי המבקשים הפרו את ההסכם כלפיו בכך שלא רשמו את זכויותיו במקרקעין כפי שהיו מחויבים עפ"י ההסכם.

המבקשים מוסיפים כי עילת התביעה התגבשה למשיב במועד חתימת ההסכם המשולש הראשון בינם לבין המשיב לבין המנהל, בשנת 1993 ולכל המאוחר במועד בו התבקש המשיב לחתום על הסכם משולש חדש בשנת 2000 אז היו בפני המשיב כל העובדות החיוניות הדרושות לביסוס תביעתו.

3. המשיב בתגובתו טוען כי הפרת ההסכם על ידי המבקשים היא מחדל חוזר ונשנה אשר רק בסיומו תחל להימנות תקופת ההתיישנות.

המשיב טוען כי בהתאם להסכם המשולש היה על המבקשים לפעול לרישום זכויותיו של המשיב במקרקעין ואולם המבקשים לא עשו כן ואף לא סיפקו כל הסבר, גם היום בבקשתם, מדוע לא פעלו לרישום זכויותיו של המשיב המקרקעין.

המשיב מנגד, עשה כל שביכולתו על מנת למזער את נזקיו כתוצאה ממחדלי המבקשים ואף שכר עורך דין אשר טיפל בעניין זה מול המוכרים ומול המנהל טרם פניה לבית המשפט.

4. המבקשים בתשובתם לתגובת המשיב טוענים כי טענת המשיב כי מדובר במחדל הולך ונמשך הינה הרחבת חזית משלא נטענה בכתב התביעה. יתרה מכך, טוענים המבקשים כי עילת התביעה של המשיב בכתב התביעה היא עילה חוזית ולא נזיקית כפי שמנסה המשיב לטעון היום.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי בשנת 2000 קיבל המשיב חוזה משולש חדש בינו לבין המשיבה 1 לבין המנהל עליו התבקש המשיב לחתום והוא שהיווה את הבסיס להסדרת זכויות המשיב במנהל. עם קבלת ההסכם החדש סבר המשיב כי הוא מנוגד להסכם הבסיס ולהסכם המשולש הראשון שנחתם בינו לבין המבקשים ודרש מהם ומהמנהל לרשום את זכויותיו בתנאים הקבועים בהסכם המכר ובהסכם הבסיס ואולם – המנהל לא הסכים לכך והבהיר למשיב כי הסדרה ורישום זכויותיו מותנות בחתימתו על ההסכם המשולש החדש והמבקשים עצמם הפנו את המשיב להסדיר את העניין מול המנהל, כך שכבר בשנת 2000 ידע המשיב כי המבקשים אינם מטפלים ברישום זכויותיו במקרקעין וכי אין ביכולתם לטפל בעניין לאור עמידתו של המנהל כי המשיב יחתום על ההסכם המשולש החדש.

5. אין בידי לקבל טענת המשיב כי מדובר במחדל מתמשך של המבקשים. טענה זו הינה ניסיון מלאכותי להתגבר על טענת ההתיישנות המועלית כנגד התביעה.

ככל שמדובר בעוולה נזיקית של המבקשים הרי שמדובר באירוע עוולתי אחד שייתכן ויש נזק מתמשך בצדו וזאת להבדיל ממעשה עוולה מתמשך המקים עילות תביעה חוזרות ונשנות.

6. מפעולותיו של המשיב – אשר הגיש תביעה לסעד הצהרתי כבר בשמת 1998 עולה כי המשיב ידע היטב לעמוד על זכויותיו ולמעשה לא הצביע בתגובתו על כל סיבה ממשית להימנעות מהגשת תביעה זו במועד מוקדם יותר.

המשיב מציין בתגובתו לבקשה כי כבר בשנת 1999 פנה באמצעות עורכי דינו למבקשים וביקש כי זכויותיו יירשמו. משלא קיבל המשיב כל מענה, כך לטענתו, היה עליו לפעול בדרכים המקובלות.

7. גם אם אקבל טענת המשיב כי קיבל מהמבקשים את הרושם כי הם מטפלים ברישום זכויותיו, הרי שבשנת 2008 עת הגיש המשיב תביעה שניה לסעד הצהרתי, ביקש שם במקביל גם פיצול סעדים. היינו לכל המאוחר היה המשיב מודע לזכויותיו בשנת 2008 ועדיין התעכב עם הגשת התביעה כאן עד לשנת 2017.

8. המשיב אמנם טוען בתשובתו כי עד לפסק הדין שניתן בשנת 2011 לא היתה לו כל אפשרות לתבוע את המבקשים אך טענתו זו אינה מתיישבת עם העובדה כי כבר בתביעה זו שהוגשה על ידו בשנת 2008 ביקש המשיב לפצל סעדים, כלומר המשיב היה מודע לזכויותיו ובנסיבות אלה וככל שסבר כי המבקשים הפרו את ההסכם כלפיו, היה עליו לעמוד בלוח הזמנים הקצוב לו ולהגיש את התביעה טרם התיישנותה. הגשת התביעה ההצהרתית בשנת 2008 אינה עוצרת את מירוץ ההתיישנות והיה על המשיב להגיש במקביל גם את תביעתו הכספית ככל שסבר כי המבקשים הפרו את ההסכם כנגדו ויש לחייבם בפיצוי כלשהו.

9. לאור האמור לעיל, אני מורה על מחיקת התביעה מחמת התיישנות.

10. לאור התוצאה אליה הגעתי איני מוצאת לדון ביתר טענות המבקשים.

11. המשיב ישא בהוצאות המבקשים בסך 1,500 ₪.

ניתנה היום, ד' חשוון תשע"ח, 24 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.