לפני תביעה לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים עונשיים בגין חניית רכב שבבעלותה במקום המיועד לחנית נכים.

טענות התובע

1. לטענת התובע בכתב התביעה, בימים 18/4/17 ו- 20/4/17, חנה רכב מ.ר. 56-949-32 שבבעלות הנתבעת (להלן: "רכב הנתבעת"), במקום חניה מסומן המיועד לחניית רכבו של התובע , הנעזר בכסא גלגלים (להלן: "מקום החניה השמור").
2. ביום 20/4/17, התקשר התובע למספר הטלפון של הנתבעת שהופיע על רכב הנתבעת ומסר הודעה על חניית רכב הנתבעת במקום החניה השמור לתובע. כעבור זמן קצר, התקשר אליו נציג הנתבעת ולאחר בירור הפרטים הודיע לתובע, כי רכב הנתבעת הושכר לתייר אמריקני ונמצא בשימושו.
3. עוד באותו יום, שלח התובע לנתבעת בדוא"ל, דרישה לתשלום פיצוי כספי ונענה בהודעת דוא"ל חוזרת , כי פנייתו תענה בתוך 14 ימי עסקים. ביום 23/4/17, שלח התובע לנתבעת מכתב דרישה לתשלום פיצוי ע"ס 5,000 ₪ בגין שני מקרים שבהם נתפס מקום החניה השמור לו, על ידי רכב הנתבעת. בתגובה למכתב, הודיעה הנתבעת לתובע באמצעות נציגיה, כי נבצר ממנה להיענות לדרישתו.
4. התובע עותר לחייב הנתבעת בתשלום פיצויים עונשיים בסך 15,000 ₪, בגין הטרחה, עוגמת הנפש ואי הנוחות שנגרמו לו משנאלץ לתור אחר מקום חניה וכן מטעמים של הרתעת הציבור מלחנות במקומות חנייה המיועדים לנכים.

טענות הנתבעת

1. לטענת הנתבעת בכתב ההגנה, התובע לא צירף כל אסמכתא באשר לטענתו כי מקום החניה השמור נתפס על ידי רכב הנתבעת ביום 18/4/17.
2. במועדים הרלוונטיים השכירה הנתבעת את רכב הנתבעת לתייר אמריקני בשם ריצ'ארד ג'ון וולש (להלן: "שוכר רכב הנתבעת"). לכתב ההגנה צירפה הנתבעת העתק צילומי של דרכון שוכר רכב הנתבעת וכן העתק חוזה השכירות.
3. התובע לא פנה לרשויות האכיפה - למשטרה או לעיריית ירושלים - אשר בידן לנקוט באמצעים המתאימים לצורך פינוי מקום החניה השמור, לרבות גרירת רכב הנתבעת ובמקום זאת בחר לפנות אל הנתבעת, אך היא אינה אחראית לכל מעשיהם של מי ששוכרים ממנה כלי רכב ואינה משמשת כגורם אכיפה. ההרתעה הטובה ביותר כנגד שוכר רכב הנתבעת , הייתה מושגת לו היה התובע מזמין את גורמי המשטרה או עיריית ירושלים, לסייע לו במועדים הרלוונטיים.
4. כן נטען, כי לנציגי הנתבעת שעמם שוחח התובע אין סמכות להחליט בדבר פיצוי כספי וכי לו היה התובע פונה בזמן אמת ודורש לפעול לפינוי מקום החניה היה בידי הנתבעת לנקוט בפעולות עוד בתקופת שהותו של שוכר רכב הנתבעת בישראל, אך התובע העדיף לדרוש פיצוי כספי.

דיון והכרעה

1. העידו בפני, התובע וכן גב' לינה אברהם, מנהלת קשרי לקוחות אצל הנתבעת (להלן: "גב' אברהם").
2. הואיל והתובע הוא עורך דין במקצועו, התיר בית המשפט לנתבעת ייצוג משפטי על ידי עורך דין.
3. התובע העיד, כי ביום 20/4/17 פנה לנתבעת באמצעות דוא"ל וקבל על חנית רכב הנתבעת במקום החניה השמור לו – באותו היום וכן יומיים קודם לכן. לדבריו, הוא שוחח טלפונית עם שני נציגים של הנתבעת, אשר אמרו לו שהם אינם מוסרים את שמותיהם של מי ששוכרים כלי רכב מהנתבעת ולפיכך, שלח את מכתב הדרישה ומשלא נענה, הגיש התביעה.
4. התובע טען בעדותו , כי הנתבעת התרשלה בכך שלא הביאה לידיעתו את האפשרות להסבת חיובים על שם שוכר רכב הנתבעת, עוד קודם שהוגש כתב ההגנה , שבו קרא התובע לראשונה כי קיימת אפשרות הסבה. לדבריו, לא מוטלת עליו כל חובה לפנות לרשויות – למשטרה או לעירייה, ומשנגרם לו נזק הוא פנה לבעלים של הרכב.
5. גב' אברהם אישרה בעדותה כי מכתב הדרישה לפיצוי ששלח התובע התקבל אצל הנתבעת, אך לא ידעה להשיב מדוע לא נענה. בעדותה הבהירה, כי היא אינה מכירה את הנציג אשר לטענת התובע שוחח עמו בטלפון. לדבריה, כאשר ניתן דו"ח תנועה לשוכר רכב, הנתבעת מסבה את הדו"ח על שמו של שוכר הרכב ומחייבת אותו בדמי הסבה. במקרה שבו שוכר הרכב לא שוהה בארץ באותה עת, מחויב כרטיס האשראי שלו אשר פרטיו מצויים אצל הנתבעת.
6. ב"כ הנתבעת עוה"ד כהן, טען בדיון, כי בהתאם להוראות סעיף 27ב לפקודת התעבורה, במקרה של עבירת תנועה, די בכך שבעליו של כלי הרכב המעורב בביצוע העבירה הוכיח למי נמסרה החזקה במועד ביצוע העבירה, כדי להעביר האחריות ממנו אל מחזיק הרכב, ולפיכך, משהוכיחה הנתבעת זהות שוכר רכב הנתבעת עברה חזקת הבעלות אליו.
7. לאחר ששמעתי העדויות ובחנתי הראיות שהוצגו לפני לרבות כתבי הטענות על נספחיהם ושקלתי השיקולים הצריכים לעניין, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובע להרים הנטל להוכיח טענתו בדבר זכותו לקבלת פיצוי מהנתבעת. להלן נימוקיי.
8. עקרון יסוד בדיני הנזיקין הוא , כי בדרך כלל אדם אחראי לעוולתו שלו בלבד ולא לעוולות הזולת, למעט במקרים חריגים אשר הוכרו - בהתקיים יחסי שליחות, יחסי מעסיק – עובד או במקרה של חבות בעל חוזה בכפוף לתנאים מסוימים (סעיפים 13, 14 ו- 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) (ראו: בר"ע (י-ם) 159/95 אלדן השכרת רכב (1965) בע"מ נ' עופר שנהב [פורסם בנבו]). בנסיבותיה של התביעה דנן, משמדובר במעשה שביצע שוכר רכב הנתבעת, הרי שלא מתקיים חריג מהחריגים לכלל האמור.
9. הוראות הדין הכירו אמנם באחריות חברה להשכרת רכב (להלן: "חברת השכרה") לנזקי רכוש שנגרמו לצד ג' על ידי מי ששכרו ממנה כלי רכב, אך זאת מתוך ראיית חברת ההשכרה כמבטחת - לנוכח החובה המוטלת עליה לבטח כלי הרכב שבבעלותה אשר מושכרים על ידה, בהתאם לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה -1985 וכן בהתאם להוראות המפקח על התעבורה - לרבות במקרים שבהם לא אותר הנהג (ראו: בר"ע (ת"א) 3057/05 בסט קאר חברה להשכרת רכב בע"מ נ' דגן עופר ואח' [פורסם בנבו]).
10. הדברים שונים בענייננו, בייחוד שעה שמדובר בתביעה לחיוב בפיצויים עונשיים.
11. עיון בפניות התובע אל הנתבעת בכתב, מעלה, כי לא התבקשו מהנתבעת פרטי שוכר רכב הנתבעת לצורך הגשת התביעה כנגדו. התובע גם לא פעל בזמן אמת מול גורמי האכיפה הרלוונטיים כדי להבטיח הזזת רכב הנתבעת ממקום החניה השמור. כעולה מכתב התביעה, פניותיו של התובע אל הנתבעת עסקו בדרישתו לפיצוי כספי. במצב דברים זה, משלא הוכח כי הנתבעת סירבה להעביר לתובע את פרטי שוכר רכב הנתבעת, לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות הנתבעת.
12. אין בידי לקבל טענת התובע, כי יש בעובדת היותו של שוכר רכב הנתבעת, תייר מארה"ב משום אפליה התובע אשר ניזוק ממעשיו, לנוכח הקושי להגיש תביעה כנגדו לעומת האפשרות לנקוט באמצעים כנגד תושב ישראל וממילא אין בטענה כדי להקים אחריות של הנתבעת כלפי התובע. לעניין זה נקבע בת"פ 1628/11 מ"י נ' דומיקאר בע"מ [פורסם בנבו], כי החוק אינו עורך אבחנה בין תושב ישראל לבין תושב חוץ וכי מעת שהוכיחה חברת ההשכרה מי היה שוכר הרכב יש לחייבו בתשלום הקנס (אשר נדון בעניינו של פסק הדין שם) ואין זה מעניינה של חברת ההשכרה כיצד יפרע הקנס מתושב חוץ.
13. העובדה שהתובע עותר לתשלום פיצויים עונשיים, אשר להם פן פלילי ומטרתם כפי שנזכרה גם בכתב התביעה, היא הרתעה, יש בה כדי לחזק המסקנה כי שוכר רכב הנתבעת אשר החנה את הרכב שבו השתמש במקום החניה השמור , חרף השילוט הניצב במקום, הוא בעל דין הדרוש לתביעה.
14. בנסיבות התביעה כפי שהובאו בפני בית המשפט והתבררו, לא מצאתי כי קמה אחריות של הנתבעת למעשיו או לתוצאות מעשיו של שוכר רכב הנתבעת.
15. הגם שלא הובהרה לחלוטין סוגית עדכון התובע על ידי הנתבעת, בדבר אפשרות הסבת חיובים על שמו של שוכר רכב הנתבעת, ואף שלדיון לא התייצבו סמנכ"ל הנתבעת אליו נשלח מכתבו של התובע וגם לא נציג הנתבעת עמו שוחח התובע - אין בכך כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי לפיה, בנסיבות התביעה ומשלא הוכח הבסיס הנורמטיבי לחיוב הנתבעת בגין מעשיו של שוכר רכב הנתבעת , הרי שלא קמה אחריות של הנתבעת כלפי התובע.

1. באשר לפסק הדין שניתן על ידי כב' השופטת חגית מאק – קלמנוביץ בת"א 18901/08, ונזכר בטענות התובע (סומן ת/2), יוער, כי בעוד שבנסיבות התביעה שם, נתבע נהג הרכב עצמו ופסק הדין עסק בשאלת פסיקת פיצויים עונשיים במקרה של חניה בחניה הנכים המשוריינת לתובע, הרי שבתביעה זו לא נתבע שוכר רכב הנתבעת אשר החנה הרכב במקום החניה השמור ומשלא קמה אחריות של הנתבעת בגין מעשיו של שוכר רכב הנתבעת, אין להידרש לשאלת הפיצוי.
2. לנוכח האמור, משלא עלה בידי התובע להוכיח התביעה – התוצאה היא שהתביעה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, י"ז אייר תשע"ח, 02 מאי 2018, בהעדר הצדדים.