1. התובעת היא הבעלים של רכב שלטענתה ניזוק במהלך תאונת דרכים שארעה עם רכב שבו נהג הנתבע ובבעלותו.

2. נהג רכב התובעת במועד התאונה העיד שהתאונה ארעה באופן הבא: במהלך הנסיעה ברכב התובעת, הוא הגיע למעבר חציה ונעצר על מנת לאפשר להולכת רגל לחצות את הכביש; לאחר שנעצר, רכב הנתבע שנסע אחריו, והיה מסוג "וולוו", לא שמר מרחק ופגע ברכב התובעת מאחור; הנהג ברכב ה-"וולוו" הודה מיד לאחר קרות התאונה שהוא האחראי לתאונה; בנוסף, בעת קרות התאונה, נהג ה-"וולוו" מסר שהוא עובד בתחום האבטחה; נהג רכב התובעת העיד שהוא מזהה את הנתבע באולם בית המשפט כמי שנהג ב"וולוו".

3. הנתבע טוען כי לא היו דברים מעולם, קרי מעולם לא קרתה התאונה המתוארת לעיל, מעולם לא נפגש עם נהג רכב התובעת, מעולם לא פגע ברכב התובעת עם רכב ה"וולוו" שהיה ברשותו במועד הנטען לקרות התאונה, ומעולם לא מסר לנהג רכב התובעת או לכל אדם אחר את פרטיו האישיים. לטענת הנתבע מדובר בבדיה מוחלטת שאין לה כל אחיזה בעולם המציאות ומעשה מרמה לכל דבר ועניין.

4. לאחר שקילת עדותם של נהג רכב התובעת ושל הנתבע ולאור מכלול הראיות שהוצגו בפניי, הנני קובע שיש להעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעת על פני גרסתו של הנתבע. הווה אומר, הנני קובע כממצא עובדתי שהתאונה אכן התרחשה בעולם המציאות וכי הנתבע אכן פגע ברכב התובעת בחלקו האחורי באמצעות רכב "הוולוו" שהיה בבעלותו באותה עת, וזאת בשל המשקל המצטבר של שני נימוקים.

5. הנימוק הראשון, קיומן של ראיות נסיבתיות. קיימות מספר ראיות נסיבתיות שמובילות למסקנה כי יש להעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעת על פני גרסתו המכחישה של הנתבע. ראשית, נהג רכב התובעת מילא טופס דיווח על התאונה באותו היום שבו אירעה התאונה ואשר כולל בתוכו את פרטיו האישיים של הנתבע ואת מספר לוחית הרישוי של רכבו. שנית, נהג רכב התובעת ציין שרכב הנתבע היה מסוג "וולוו" והנתבע אכן אישר בעדותו בבית המשפט שבמועד קרות התאונה היה לו רכב בבעלותו מסוג "וולוו". שלישית ,נהג רכב התובעת ידע לומר שהנתבע, שאין ביניהם היכרות קודמת, עובד בתחום האבטחה, והנתבע אישר שבמועד הנטען לקרות התאונה, אכן עבד בתחום האבטחה.

6. טענתו של הנתבע שמדובר במידע שנהג רכב התובעת היה יכול לאסוף אותו באופן עצמאי ממקורות שונים, ולא ממנו באופן אישי מיד לאחר קרות התאונה, איננה משכנעת. יתר על כן, גם אם המידע האישי שנצבר אצל נהג רכב התובעת על הנתבע (שמו המלא, כתובת מגוריו, מספר טלפון נייד, מספר לוחית הרישוי של רכבו, וסוג הרכב), ניתן היה לקבלו שלא באמצעותו, הנתבע לא סיפק כל הסבר מדוע שנהג רכב התובעת יבחר לטפול עליו באופן אישי את אירוע התאונה על לא עוול בכפו.

7. הנימוק השני, שימוש בחזקת הבעלות וההרשאה. קיימת "חזקה שבעובדה", שהינה יציר הפסיקה, ואשר לפיה כאשר לא ידועה זהותו של נהג רכב שהיה מעורב בתאונה, חזקה שמי שנוהג ברכב הוא הבעלים או אדם מורשה מטעמו (להלן:חזקת הבעלות וההרשאה). חזקת הבעלות וההרשאה היא כלל ראייתי שמקורו בדיני הנזיקין בדין האנגלי ואומצה לתוך הפסיקה הישראלית על ידי כבוד השופט לנדוי ב-ע"א 20/64 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד יח (3)426,435 מול האות א'. חזקת הבעלות וההרשאה יושמה בפסיקה מאוחרת יותר בתחום דיני הנזיקין במקרים בהם היה מדובר בתביעות שנוגעות לנזקים שנגרמו כתוצאה מתאונות דרכים כאשר ידועים פרטיו של הרכב הפוגע אך לא ידועה זהות הנהג (ראו למשל: ע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין פ"ד יח(3) 662,666 בדברי כבוד השופט זילברג; ע"א 31/85 בדיר נ' טסה פ"ד מ"ג(2) 81, 87-86,בדברי כבוד השופט מלץ).

8. יוצא מכך, גם אם הנתבע מכחיש שהוא אישית נהג ב-"וולוו" בעת קרות התאונה, הרי משהוכח שה-"וולוו" של הנתבע היה מעורב בתאונת הדרכים מושא התביעה, וזאת מכוח עדותו של נהג רכב התובעת והראיות הנסיבתיות שפורטו בנימוק הראשון, קמה חזקה ראייתית הפועלת לרעת הנתבע שהוא זה שנהג ב-"וולוו" והנטל עובר אליו להפריך את אותה חזקה בכך שיוכיח את זהותו של הנהג.

9. יודגש, נהג רכב התובעת העיד בבית משפט שהוא מזהה את הנתבע שאותו ראה בבית המשפט כמי שנהג ברכב ה-"וולוו", ולכן מתייתר הצורך להיזקק לחזקת הבעלות וההרשאה. עם זאת, גם אם נאמר שיש לייחס משקל נמוך לזיהוי של הנתבע על ידי נהג רכב התובעת כמי שנהג ב-"וולוו", וזאת בשל חלוף הזמן בין מועד קרות התאונה ועד למועד הדיון בבית המשפט, הרי שעדיין מוטל על הנתבע הנטל להפריך את חזקת הבעלות וההרשאה ושמכוחה חזקה עליו שהוא נהג ברכב "הוולוו" בעת קרות התאונה. בפועל, הנתבע לא עמד בנטל האמור.

10. לגבי הנזקים שנגרמו לרכב התובעת, הם הוכחו באמצעות חוות דעת שמאי, שלא נסתרה על ידי הנתבע, ולכן יש לייחס לה את מלוא המשקל.

11. לפיכך, הנני קובע שעל הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

א. 1,150 ₪ בגין הנזק לפי חוות דעת שמאי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 06/09/16 (מועד עריכת חוות הדעת) ועד היום.

ב. 413 ₪ בגין שכר טרחת השמאי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 06/09/16 (מועד עריכת חוות הדעת) ועד היום.

ג. 357 ₪ בגין ירידת הערך, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 06/09/16 (מועד עריכת חוות הדעת) ועד היום.

ד. 500 ₪ בגין שכר העד מטעם התובעת בשל התייצבותו לדיון שהתקיים ביום 17/04/19.

ה. 374 ₪ בגין אגרת בית משפט.

ו. 1,800 ₪ בגין שכר טרחת עורך דין .

12. כל הסכומים שצוינו לעיל ישולמו עד ליום 01/06/2019 ולאחר מכן יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל .

זכות ערעור תוך 45 ימים.

המזכירות תשגר העתק פסק הדין לצדדים .

ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ט, 28 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.