לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף בעילות של מעשה בית דין, התיישנות והיעדר סמכות עניינית.

רקע

1. התובעת התגוררה במשך שנים ארוכות כדיירת מוגנת בנכס בגבעת שמואל (להלן: "הנכס"). בשנת 1997 הגישו הורי הנתבעים, שהיו אז בעלי הזכויות בנכס, תביעה לפינוי התובעת ובעלה המנוח (ת"א (שלום-פ"ת) 2294/97), במסגרתה הגיעו הצדדים ביום 23.12.97 לפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין (להלן: "פסק הדין"). פסק הדין הורה כי בהתאם להסכמת הצדדים ניתן צו פינוי מהנכס, אך זה ייכנס לתוקפו אך ורק אם התובעת (דכאן) ובעלה המנוח, או מי מטעמם, יבצעו בנכס שינויים ללא אישור מראש ובכתב מבעלי הנכס.

בחלוף כשני עשורים, בשנת 2015 פנו הנתבעים (שבינתיים ירשו את הזכויות בנכס מהוריהם) להוצאה לפועל בבקשה לביצוע פסק הדין בטענה שהתובעת ביצעה בנייה בנכס באופן שהכניס לתקפו את צו הפינוי המותנה שניתן במסגרת פסק הדין. רשם ההוצאה לפועל דחה את טענות ההגנה שהציגה התובעת בפניו והורה על קידום הליך פינויה מהנכס. ערעורי התובעת על החלטת הרשם הגיעו עד לבית המשפט העליון (להלן: "הליכי הפינוי"), וביום 21.11.2016 דחה כב' השופט זילברטל את טענות התובעת בגלגול רביעי (להלן: "ההחלטה בעליון") והורה לתובעת להיערך לפינוי הנכס, שנקבע ליום 15.2.2018.

2. בכתב התביעה בהליך שבפניי, שהוגש לאחר שהתובעת פינתה את הנכס, נתבקש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת פיצויים בגין הפינוי. לשיטת התובעת, היא זכאית ל-60% מערך הנכס, וסכום התביעה נקבע על פי הערכת שמאי לנכס (שצורפה כנספח לכתב התביעה). התובעת אף הפנתה להחלטה בעליון שם הובהר, כי הליכי הפינוי לא דנו בעניין פיצוי התובעת (כסעד מן הצדק), שכן עניין זה אינו בסמכותו של רשם ההוצאה לפועל במסגרת הליך לביצוע פסק דין ומכאן, לשיטתה, הליכי הפינוי אינם מהווים מעשה בית דין בעניין הפיצוי המבוקש.

3. הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף בעילות של התיישנות ומעשה בית דין (בקשה מס' 4 בתיק הממוחשב). לטענת הנתבעים, התביעה מבוססת על זכותה הנטענת של התובעת לפיצוי כספי בשל פינויה מהנכס, שבוצע מכוח פסק הדין משנת 1997, וזאת כאשר פסק הדין לא הקנה לתובעת פיצוי כספי כלשהו. מכאן, שעילת התביעה נולדה כבר בשנת 1997 ולפיכך התיישנה. בנוסף נטען, כי העובדה שפסק הדין לא העניק לתובעת סעד כספי כלשהי, לרבות סעד מן הצדק, מהווה מעשה בית דין בין הצדדים בעניין הפינוי ולכן אין מקום לדון בסעד זה כעת. הנתבעים ציינו עוד במסגרת אותה בקשה כי התביעה חסרה פרטים מינימליים שיסבירו וינמקו את סכום התביעה. בהמשך הגישו הנתבעים בקשה להוספת פרטים (בקשה מס' 5 בתיק הממוחשב), בה חזרו על טענותיהם וביקשו שהתובעת תפרט, בין היתר, את עילת הפיצוי הנתבעת ועל סמך מה נטען שפסק הדין לא שלל פיצוי כספי במקרה של פינוי.

4. בדיון שהתקיים ביום 16.1.2018 העלו הנתבעים טענה נוספת לסילוק התביעה על הסף כי הסמכות לדון בענייני פינוי דיירת מוגנת מסורה לבית דין לשכירות ולא לבית המשפט וניתנה לצדדים ארכה נוספת להגשת הודעות בדבר עמדותיהם. בהודעה מיום 8.4.2018 (שהוגשה במסגרת בקשה מס' 9 בתיק הממוחשב) חזרו הנתבעים על עמדתם ועתרו למתן החלטה בבקשותיהם. בהחלטתי מיום 10.4.2018, שניתנה על גבי תגובת התובעת להודעת הנתבעים, הוריתי כי בטרם תינתן החלטה, תבהיר התובעת מהי עילת התביעה שמכוחה נתבע הפיצוי. שכן הטענה שהתובעת זכאית ל-60% מערך הנכס אינה יכולה להסתמך על סעיף 75 לחוק הגנת הדייר – שלא חל על התובעת כדיירת שהפרה חוזה והתנהל נגדה הליך פינוי – ועל כן השאלה היא אם התובעת זכאית לפיצוי כסעד מן הצדק בשלב זה ולאחר שכבר פונתה מהנכס.

5. התובעת הגישה "הודעת הבהרה" (בקשה מס' 10) ובה נטען כי היא זכאית לפיצוי ככל דייר מוגן, כי גם טענה לסעד מן הצדק יכולה להקים לה עילה לפיצוי, וכי את גובה הפיצוי יש להקיש מסע' 75 לחוק הגנת הדייר. התובעת ציינה ששילמה כ-80,000 דולר בדמי מפתח ואין זה צודק לפנותה בלא פיצוי כלשהו, זכותה להגיש תביעה כספית הוכרה אף בהחלטה בעליון. מנגד, הנתבעים טענו בתגובה (בקשה מס' 12) כי התובעת כלל אינה זכאית לפיצוי – לא מכוח פסק הדין, שמהווה מעשה בית דין ושולל את תביעתה הנוכחית, ולא מכוח החוק שכן היא אינה "דייר יוצא" אלא "דייר מפונה". עוד נטען, כי ההחלטה בעליון לא הכירה בזכות התובעת להגיש תביעה כספית נפרדת, אלא אך קבעה שאינה זכאית לפיצוי כסעד מן הצדק במסגרת הליך אכיפת פסק הדין בפני רשם ההוצאה לפועל. הנתבעים הוסיפו, כי את הטענות בעניין סעד מן הצדק היה על התובעת להעלות במסגרת ההליך בשנת 1997, ומשלא עשתה כן היא אינה יכולה לעתור לכך מאוחר יותר לרבות במסגרת ההליך הנוכחי.

דיון

6. הלכה פסוקה כי בימ"ש ינקוט משנה זהירות בטרם ימחק או ידחה תביעה על הסף. "הסנקציה של מחיקה על הסף היא סנקציה מרחיקת לכת, אשר בית המשפט יעשה בה שימוש רק במקרים מיוחדים ובנסיבות מיוחדות" (ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב יפו, מ(2), 668, 671). עוד נקבע כי יש להשתמש בכלי הסילוק על הסף רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד המבוקש שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ע"א 9063/12 עזבון המנוח הוראס ריכטר ז"ל נ' Harvey Delson (5.9.2017), סע' 21; ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.2007), סע' י"ב, והאסמכתאות המופיעות שם).

7. הנתבעים טוענים, כאמור, כי עילת התביעה התיישנה מאחר שהיא נשענת על פסק הדין משנת 1997. את המונח "עילת התביעה" מקובל להגדיר כ"מכלול העובדות המזכות את התובע לקבל את הסעד המבוקש" (ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 635, סע' 17). בענייננו, עילת התביעה קמה לתובעת רק עם היכנסו לתוקף של צו הפינוי – ביום 15.2.2018, כפי שנקבע בהחלטה בעליון ומכאן שעילת התביעה לא התיישנה.

אשר לטענת הנתבעים להיעדר סמכות, הרי שמחד גיסא – אם הסמכות נתונה לבית דין לשכירות, אזי היא מסורה לכל שופט בית משפט השלום; ומאידך גיסא, הסמכות המסורה לבית דין לשכירות אינה גורעת מסמכות בית המשפט מכוח חיקוק אחר (סעיף 140(ג) לחוק הגנת הדייר). לפיכך נמצא כי בית המשפט רשאי לדון בתביעה.

8. טענה נוספת של הנתבעים היא שיש לדחות את התביעה על הסף בשל השתק עילה ומעשה בית דין בשאלת הפיצוי כסעד מן הצדק. בהקשר זה, יש לדון בשני היבטים: בהיבט אחד, ברור שאין השתק עילה בשל הליכי הפינוי שכן, כאמור, לרשם לא היתה סמכות לדון בסעד מן הצדק במסגרת הליכים אלה, כפי שגם נקבע בהחלטה בעליון. אף העובדה שבמסגרת הפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין בשנת 1997 לא הועלתה טענה בדבר סעד מן הצדק אין בה לכשעצמה כדי לחסום את התובעת לטעון טענה זו בשלב מאוחר יותר. סעד מן הצדק הוא מטבעו סעד המסור לשיקול דעתו של בית המשפט, שרשאי להעניקו במועד מסוים ולחזור ולעשות כן במועד מאוחר יותר. גם ערכאת הערעור רשאית להעניק סעד מן הצדק, אף אם כזה לא ניתן במסגרת הכרעה קודמת (סע' 132(ב) לחוק הגנת הדייר). על כל פנים, אין לראות בהכרעה אחת משום מחסום למתן סעד מן הצדק במועד מאוחר יותר (רע"א 5071/12 ט.ד.י (עיצוב טקסטיל בינלאומי) בע"מ נ' נג'י (24.7.2012)), ועל כן אין לראות בפסק הדין כסוף פסוק בשאלת הפיצוי כסעד מן הצדק.

9. עם זאת, בהיבט נוסף מתעוררת השאלה בדבר יכולתה של התובעת, לאחר שכבר פונתה, לעתור בשלב זה לסעד כספי. מעיון בפסיקה, לא מצאתי תקדים להפרדה בין הליך הפינוי לבין סעד כספי הניתן כסעד מן הצדק (סעד מן הצדק "הפוך") מכוח סעיף 132(א) לחוק הגנת הדייר. עם זאת, סעד מן הצדק ניתן גם מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט, לרבות בנוגע לפינוי דייר מוגן (וראו בעניין זה, למשל, את הערת כבוד השופט שהם ברע"א 9064/11 קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (חברה זרה) (19.2.2013) והאסמכתאות אליהן הפנה שם).

10. עוד יודגש, שכב' השופט זילברטל אמנם קבע כי לא היה מקום לדון בסעד מן הצדק במסגרת הליכי הפינוי, אך הפנה לפסק הדין שניתן בעש"א 56830-07-15 (15.11.2015). באותו פסק דין בבית משפט השלום בירושלים נקבע, כי לא ניתן להעניק סעד מן הצדק לדייר מוגן במסגרת ערעור על החלטת רשם הוצאה לפועל, אך יש לאפשר לדייר להגיש תביעה כספית נפרדת שבמסגרתה יוכל לבקש סעד כזה, והפינוי שם הושהה בחודש ימים לצורך הגשת תביעה כזו. כך נהג גם כב' השופט זילברטל, שהורה לתובעת להיערך לפינוי, אותו דחה בכשלושה חודשים ממועד מתן ההחלטה. התביעה בפניי הוגשה רק ביום 14.5.2018, כשלושה חודשים לאחר מועד הפינוי. אין ספק, כי אילו היתה התובעת מגישה את תביעתה כאן עובר לפינוי, אזי היתה יכולה לבקש את עיכובו וכן להתלות את הפינוי בפיצוי כספי כסעד מן הצדק.

11. נסיבות חייה של התובעת אינן קלות. מדובר באשה כבת 80, חולת סרטן שהפרוטה אינה מצויה בכיסה, וככל הנראה מסיבה זו גם ייצגה את עצמה בכל הליכי הפינוי וכן בהליכים שהובילו לפסק הדין בשנת 1997, וברי כי לא הבינה עד תום את משמעות ההחלטה בעליון והאפשרויות שעמדו בפניה. בכל מקרה, המקום להכריע בשאלה בדבר האפשרות להפרדת הסעד הכספי מהפינוי אינו במסגרת בקשה לסילוק על הסף ולנוכח ההלכה בעניין זה יש לאפשר לתובעת את יומה בבית המשפט בעניין הפיצוי.

12. מכל הטעמים האמורים, אני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף. בשלב זה, איני מוצאת מקום לפסיקת הוצאות, שייתכן שיילקחו בחשבון במסגרת ההכרעה הסופית בהליך.

נדחה לקדם משפט ליום 15.7.18 שעה 8.30.

עד למועד זה הצדדים יסיימו את כל ההליכים המקדמיים ביניהם. ההחלטה תישלח לצדדים.

ניתנה היום, ב' אייר תשע"ח, 17 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.