ניתן ביום 15 יולי 2018

<#1#>

ב''כ המערער עו''ד עדנה מרין

ב''כ משיבה 1 עו''ד רועי חורי

ב''כ משיבה 2 עו''ד דניאל פסי, עו''ד אפרת סמואל

פסק דין

1. בבית הדין האזורי התברר ערעורו של המערער על החלטת הממונה על פי חוק עבודת נשים, תשי"ד – 1954 מיום 3.2.2016 (להלן – הממונה), אשר קבעה כי האישור שניתן לפיטורי המשיבה 1 (להלן- העובדת) יחול מיום 30.11.2015, היינו כשבעה וחצי חודשים לאחר מתן הודעת הפיטורים וניתוק יחסי העבודה. על פי קביעת הממונה על עבודת נשים, העובדת פוטרה בעת שחלה עליה הגנת סעיף 9(ה) לחוק עבודת נשים, נוכח העובדה שהייתה בטיפולי פוריות בעת פיטוריה, וזאת ללא קבלת היתר מאת הממונה על עבודת נשים.
2. במהלך הדיון בערעור הודיעה המדינה כי לגישתה נפלה טעות בהחלטת הממונה, ובעקבות כך נפלה טעות בפסק הדין, בעניין אופן יישומו של סעיף 9(ה)(3) לחוק עבודת נשים. בעוד שעל פי החלטת הממונה ובעקבות כך בפסק הדין מניין 150 הימים נספר ממועד הטיפול האחרון שעברה העובדת, בנסיבות המקרה יישומו הנכון של סעיף 9(ה)(3) לחוק הוא שמניין 150 הימים הוא ממועד תחילתם של טיפולי הפוריות, והיישום הנכון מוביל לתוצאה שלפיה במועד פיטוריה של העובדת לא נדרש היתר לפיטוריה על פי חוק עבודת נשים.
3. במהלך הדיון בערעור הודיעו המערער והעובדת כי בכל הנוגע למערכת היחסים ביניהם, מקובל עליהם שמותב בית הדין האזורי הדן בהליך שבין המערער לבין העובדת (סע"ש 29172-10-15) יפסוק לפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד – 1984, ללא הנמקה, לאחר השלמת טיעון קצרה אשר בית הדין האזורי יקבע את אופן הגשתה ואת היקפה, רק בעילות שאינן לפי חוק עבודת נשים שבהן בית הדין האזורי לא נדרש לפסוק, ופסיקתו מוגבלת לעילות שאינן לפי חוק עבודת נשים (אי מתן הודעה לעובד על תנאי שכרו, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין – אי עריכת שימוע, הפקדות חסרות לגמל מעסיק, פדיון חופשה וגמול שעות נוספות).

אשר להליך שלפנינו, הוסכם כי בית דין זה יתייחס לשאלות השנויות במחלוקת כפי שהוצגו מבלי לקבוע עמדה נחרצת לגביהם, והתייחסות זו תבוא חלף פסק הדין.

1. המדינה הודיעה כי עמדתה בהליך היא עקרונית, ואישרה כי עמדתה בערעור מהווה שינוי חזית לעמדתה בהליך בבית הדין האזורי.
2. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק אנו קובעים כמפורט להלן.
3. ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמת המערער והעובדת כאמור בסעיף 3 (פסקה ראשונה) לעיל.
4. אשר לשאלה העקרונית שעלתה לדיון במהלך ההליך:

סעיף 9(ה) לחוק עבודת נשים קובע כך:

(ה) (1) לא יפטר מעסיק עובדת העוברת טיפולי הפריה חוץ גופית או עובד או עובדת העוברים טיפולי פוריות בימי העדרם מעבודה לפי סעיף 7(ג)(4) או (ג1), לפי הענין, או במשך תקופה של 150 ימים לאחר תום ימי ההיעדרות כאמור, אלא בהיתר מאת שר התעשייה המסחר והתעסוקה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר עם היעדרות כאמור או עם טיפולים כאמור; הוראת סעיף קטן זה תחול לגבי עובד או עובדת העוברים טיפולים כאמור בפסקה זו לקראת שתי לידות לכל היותר, בתקופת העסקתם אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה, ואם עברו טיפולים כאמור לקראת הולדת ילדים מבני זוג קודמים – גם לקראת שתי לידות עם בן הזוג הנוכחי;

(2) הוראת פסקה (1) לא תחול על מעסיק, לגבי עובד או עובדת כאמור, שחלפו שנתיים מהיום הראשון להיעדרותם מעבודה אצלו או באותו מקום עבודה, לפי הפסקה האמורה;

(תיקון מס' 45) תש"ע-2010

(3) הוראות פסקה (1) יחולו גם על עובדת או עובד שלא נעדרו מעבודה, בתקופת הטיפולים כאמור באותה פסקה, או במשך תקופה של 150 ימים לאחר מועד תחילת טיפולי הפוריות או טיפולי ההפריה החוץ-גופית, לפי המאוחר, כפי שאישר הרופא המטפל בכתב, ובלבד שהעובדת או העובד, לפי העניין, הודיעו למעסיק על הטיפולים לא יאוחר משלושה ימי עבודה ממועד מתן ההודעה המוקדמת לפיטורים, ואם לא ניתנה הודעה מוקדמת לפיטורים – ממועד הפיטורים, ומסרו למעסיק אישור רופא כאמור בתוך 14 ימים מאותו מועד, לפי העניין; הוראות פסקה זו יחולו הן על עובדת או עובד קבועים והן על עובדת או עובד ארעיים או זמניים, ובלבד שעבדו אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה שישה חודשים לפחות; שר התעשייה המסחר והתעסוקה רשאי, בהתייעצות עם שר הבריאות ובאישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת, לקבוע סוגים של טיפולי פוריות שהוראות פסקה זו לא יחולו עליהם.

(תיקון מס'

1. נקודת המוצא להחלטת הממונה ולפסק דינו של בית הדין האזורי הייתה שהעובדת לא נעדרה מעבודתה עקב טיפולי הפוריות, ועל כן חלה הוראת סעיף 9(ה)(3) לחוק עבודת נשים. נציין, כי המערער חולק על נקודת מוצא זו, ואף ביקש להגיש ראיות נוספות המוכיחות כי העובדת נעדרה מעבודתה עקב טיפולי הפוריות. נוכח העובדה שהמערער והעובדת הגיעו להסכמה, לא נדרשנו לבקשה זו.
2. בכל הנוגע להוראת סעיף 9(ה)(3) טענה המדינה, כאמור, כי מניין 150 הימים שבהם חלה ההגנה מפני פיטורים מתחיל מהיום הראשון של טיפולי פוריות במסגרת סדרת הטיפולים ולא מהיום הראשון של סדרת הטיפולים האחרונה, כגרסת העובדת. לטענת המדינה, החוק אינו עושה הבחנה בין סדרות הטיפולים, ובכלל זאת אינו מתייחס לסדרת הטיפולים האחרונה או לאירועים רפואיים שונים אשר יכולים להתרחש בתקופת הטיפולים (כגון הפלות, הפסקות בין מחזורי הטיפול ועוד), ומתייחס לטיפולי הפוריות כמקשה אחת, וקובע שמניין 150 הימים הוא מתחילת טיפולי הפוריות או טיפולי ההפריה חוץ גופית.
3. נוכח ההסדר בין המערער לבין העובדת, במסגרתו ויתרה העובדת על כל תביעותיה על פי חוק עבודת נשים, איננו רואים מקום לקבוע מסמרות בכל הנוגע לפרשנות סעיף 9(ה)(3) לחוק עבודת נשים. על פני הדברים, יש ממש בטענת המדינה כי מניין 150 הימים הוא ממועד תחילת טיפולי הפוריות או טיפולי ההפריה החוץ גופית, ולא מועד תחילתו של הטיפול האחרון, שכן ככל שייקבע כי תחילתו של מניין הימים הוא הטיפול האחרון, עשויה תקופת ההגנה להשתרע על פני תקופה ממושכת מאד. יחד עם זאת, איננו רואים מקום להכריע בטענתה הגורפת של המדינה שאף אירוע רפואי לא יגרום לכך שמניין 150 הימים יחל מחדש, ולטעמנו שאלה זו טעונה הכרעה בכל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו.
4. סוף דבר: ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסדר המוסכם בין המערער לבין העובדת כאמור בסעיף 3 רישא לעיל.

נוכח העובדה שהמדינה שינתה חזית במהלך הדיון בערעור, מבוטל החיוב בהוצאות לטובת המדינה שהוטל על המערער בפסק דינו של בית הדין האזורי, והמדינה תשלם למערער שכ"ט עו"ד בגין הערעור בסך של 5,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום.

ניתן היום, ג' אב תשע"ח (15 יולי 2018), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.