1. המדינה היא המערערת בעמ"נ 31314-05-17 (להלן: "המערערת"); המשיבה בעמ"נ 31314-05-17, הנתונה במשמורת, הגישה גם היא ערעור בעמ"נ 28544-05-17 (להלן: "המשיבה"). שני הערעורים עוסקים בהחלטת בית הדין לביקורת משמורת (כב' הדיין רג'א מרזוק) מיום 11.5.17, במסגרתה הורה על שחרור המשיבה ממשמורת בכפוף למספר תנאים. המדינה מערערת גם על החלטת הדיין מיום 14.5.17 אשר דחה את בקשת המדינה לעיין מחדש בהחלטה מיום 11.5.17.

רקע והשתלשלות העניינים

2. המשיבה, נתינת הפיליפינים ילידת 1973, נכנסה לישראל לראשונה בראשית שנת 97' עם אשרת עבודה בענף הסיעוד מסוג ב/1. בשנת 2004 היא יצאה מהארץ ובשנת 2005, לאחר שנישאה לאזרח ישראלי (מר צחי אלבז), היא שבה לישראל באשרת תייר, ובהמשך קיבלה רישיון עבודה מסוג ב/1. מאז ועד היום ניסתה המשיבה להסדיר את מעמדה באמצעות הליך מדורג – ללא הצלחה. בתחילה מכוח נישואיה למר אלבז; לאחר שהשניים התגרשו, על סמך מערכת יחסים שניהלה עם אזרח ישראלי אחר (מר רפאל סוויסה), אותו הכירה בשנת 2007 או בסמוך לכך.

3. בחודש אוקטובר 2015 פנה מר סוויסה למערערת ומסר כי למעשה אינם מנהלים משק בית משותף. ביום 11.2.16 נערך למשיבה שימוע בסופו נמסר לה כי הוחלט על הפסקת ההליך המדורג עם מר סוויסה והיא נדרשה לצאת את ישראל. כנגד החלטה זו הוגש ערר פנימי שנדחה. על החלטה זו הוגשה עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בחיפה (עת"ם 22918-03-16) אשר נדחתה אף היא ביום 15.11.16, תוך שניתנה למשיבה הזדמנות לשקול צעדיה עד ליום 1.1.17.

4. בין לבין, הגישה המשיבה בקשה להעברת עניינה לדיון בפני הוועדה הבין משרדית, וביום 7.8.16 נדחתה בקשת המשיבה מאחר שנמצא כי עניינה אינו עומד בגדרי הנוהל הרלוונטי. בנוסף, ביום 1.1.17 הגישה המשיבה בקשה להסדרת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים, וביום 19.3.17 נדחתה בקשתה והיא נדרשה, פעם נוספת, לצאת את ישראל.

5. חרף דחיית בקשתה, המשיבה בחרה להמשיך לשהות בתחומי המדינה באופן בלתי חוקי. ביום 7.5.17 עוכבה המשיבה במהלך פעילות אכיפה יזומה. בשימוע שנערך לה ביקשה המשיבה, באמצעות באת כוחה, להתיר את שהייתה בישראל לפנים משורת הדין, בין היתר מאחר וטרם ניתנה החלטה בבקשתה ההומניטרית (וזאת חרף העובדה שכאמור ההחלטה ניתנה כבר ביום 19.3.17). בתום השימוע הוצאו כנגד המשיבה צווי משמורת והרחקה.

6. כנגד החלטה זו הגישה המשיבה עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בחיפה (13911-05-17), במסגרתה התבקש גם שחרור המשיבה ממשמורת. ביום 8.5.17 ניתנה החלטה לפיה בכל הנוגע לבקשה לסעד זמני של שחרור העותרת ממעצר – הרי שעניין זה צריך להתברר במסגרת הליך שיתקיים בפני בית דין לעררים או לחילופין לפנות לבית דין לביקורת משמורת ליד כלא גבעון.

7. ביום 10.5.17 הגישה המשיבה ערר לבית הדין לעררים בבקשה לעיכוב הרחקתה (ערר 2829/17). בו ביום ניתן פסק דינו של בית הדין לעררים אשר דחה את הערר לגופו תוך חיוב המשיבה בהוצאות. באותו יום הגישה המשיבה רשות ערעור מנהלי לבית המשפט המחוזי בתל אביב (21894-05-17) ובצידו בקשה לעיכוב הרחקת המשיבה בטיסה שהייתה קבועה ליום 11.5.17. בהמשך היום נדחתה בקשת המשיבה לסעד זמני לעיכוב הרחקתה, תוך שבית משפט המחוזי הורה על תיקון פסק דינו של בית הדין לעררים באופן שנקבע שניתן להרחיק את המשיבה בתוך 3 ימים ממועד מסירת צו ההרחקה לידיה, והמשיבה הורדה מהטיסה.

8. כנגד החלטת בית המשפט המחוזי הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (3876/17), וביום 11.5.17 ניתן צו ארעי המעכב הליכי הרחקת המשיבה מישראל. עוד נקבע כי על המערערת להגיב לבקשה ולמתן צו הביניים עד ליום 11.6.17.

9. עדיין באותו היום – 11.5.17 - ניתנה החלטת בית הדין לביקורת משמורת, נושא הערעור, המורה על שחרור המשיבה ממשמורת, בין השאר נוכח הצו הארעי שניתן בבית המשפט העליון לעיכוב הרחקת המשיבה מישראל. עוד ציין בית הדין, כי מאחר ורישיונה של המשיבה פקע רק בחודש מרץ 2017 הרי שהתקופה שבה שהתה המשיבה שלא כדין אינה ארוכה בנסיבות העניין. משכך, לשיטתו של בית הדין, לא יהיה זה סביר ומידתי להותיר את המשיבה במשמורת, כשממילא הרחקתה מעוכבת לכל הפחות למשך חודש ימים ואין לדעת מתי, אם בכלל, יבוטל האיסור על הרחקתה. על רקע הנסיבות קבע בית הדין כי המשיבה תוכל להשתחרר בכפוף להפקדת ערבות כספית בסך 20,000 ₪, המצאת ערבות צד ג' של אזרח ישראלי בסך של 15,000 ₪ ותנאים נלווים נוספים.

10. ביום 14.5.17 הגישה המערערת בקשה לעיון חוזר לבית הדין, במסגרתה ציינה כי רישיונה של המשיבה פקע ביום 31.3.16 ולא כפי שנקבע בהחלטת בית הדין – בחודש מרץ 2017. עוד צוין כי עמדת המדינה תוגש בימים הקרובים לבית המשפט העליון ולפיכך ייתכן והחלטת בית המשפט העליון תינתן בהקדם. באותו יום דחה בית הדין את בקשת המערערת לעיון חוזר וכן נדחתה בקשת המשיבה להפחית את גובה הערבות שנקבעה בהחלטתו מיום 11.5.17.

11. לאחר הגשת הערעורים על-ידי ב"כ הצדדים, ביום 21.5.17 התקיים לפניי דיון, אך קבעתי ישיבה נוספת להיום מתוך הנחה שייתכן ותתקבל החלטה בבית המשפט העליון ובכל מקרה על מנת שמלוא התמונה תהייה לפניי.

12. בינתיים, אכן ניתנה החלטת בית המשפט העליון לעניין הסעד הזמני שנתבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב (החלטה מיום 24.5.17). כב' השופטת ברון החליטה לדון בבקשה כבערעור שהוגש לפי רשות שניתנה והגיעה לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. כב' השופטת ברון קבעה, כי מאזן הנוחות בעניינה של המשיבה נוטה באופן מובהק לקבלת הערעור, וזאת בשל העובדה שהמשיבה שוהה בישראל מזה 19 שנים. גם אם בעצם הרחקתה של המשיבה אין משום נזק בלתי הפיך, ברי כי הדבר עלול להסב למשיבה נזק משמעותי, כלכלי ורגשי כאחד, ובכך יש כדי להטות את הכף לעברה. על כן, ומבלי שנקטה עמדה ביחס לסיכויי ההליך העיקרי נקבע, כי די בשיקולי מאזן הנוחות כדי להצדיק את מתן צו הביניים לאפשר למבקשת להיות נוכחת בהליך המתנהל בעניינה ועד שזה יוכרע.

13. המערערת הגישה בקשה בהולה לבית המשפט המחוזי בתל אביב לקביעת מועד לדיון בערעור, וביום 25.5.17 ניתנה החלטה על ידי כב' סגן הנשיא, השופט ד"ר ורדי, כי בהתחשב בכך שהמשיבה במשמורת ייקבע התיק לדיון בדחיפות בפני שופט וכי על המשיבה להסדיר את עניין הערבון והאגרה, כשאם לא תעשה כן הערעור יימחק. היום הגישה באת כוח המשיבה בקשה לפטור מהפקדת ערבון ותשלום אגרה.

טיעוני הצדדים

טענות ב"כ המערערת

14. הטענה המרכזית העולה בערעור המדינה ובטיעוני ב"כ המערערת היא, כי בעניינה של המשיבה לא מתקיימת אף לא עילת שחרור אחת המנויה בחוק המצדיקה שחרור ממשמורת. המשיבה שוהה בישראל שלא כדין במשך תקופה ארוכה, מוחזקת במשמורת שלושה שבועות כעת, ומכלול הנתונים מעלה כי היא עושה כל שלאל ידה כדי להאריך את שהותה בישראל. בנסיבות אלו, אין מקום להניח כי תצא מישראל.

15. בית-הדין נתן משקל של ממש לעובדה שניתן צו ארעי בבית-המשפט העליון, אך יש לזכור כי המשיבה היא שביקשה לעכב את הליכי הרחקתה לצורך הליך משפטי, ויש קושי מובנה כי דבר זה יהווה עילה לשחרורה ממשמורת.

16. גם לאחר שניתן סעד זמני של עיכוב ההרחקה, סבורה ב"כ המערערת כי יש לקבל את הערעור לעת הזו. עיון בהחלטת בית-המשפט העליון מעלה, כי הצו הזמני ניתן בעיקר על-מנת ליתן למשיבה את יומה בתיק העיקרי בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, כאשר אמור להיקבע דיון דחוף, ואין משמעותו מתן הזדמנות להסדיר את מעמד המשיבה בישראל או לשחררה ממשמורת.

טענות ב"כ המשיבה

17. בערעורה טוענת המשיבה, כי אין באפשרותה לגייס את הסכום שהושת על-ידי בית הדין, כשהמדובר בסכום דרקוני שאינו מידתי.

18. עוד נטען, כי במסגרת הבקשות שהגישה לבית-הדין לעררים ולבתי-המשפט המחוזיים, היה עליה לשלם סכומים רבים. הוסיפה, כי אין ברשותה את סכומי הערבות גם על רקע סכסוך כספי הקיים בינה לבין בן-זוגה, כאשר הליך של פירוק שיתוף תלוי בעניינם בבית-משפט לענייני משפחה.

19. לגישת בא-כוחה, יש לשחררה בתנאים סבירים שיהיה בהם כדי לשקף את כלל הנסיבות, וכי ההפקדה הכספית אינה משקפת די הצורך את התקופה שבה היא שוהה במשמורת ואת הפגמים שנפלו בהתנהלות המערערת. הדגישה, כי בית-הדין ציין, כי המשיבה שוהה בישראל כעשרים שנים מבלי שנזקפו לחובתה תקופות שהייה שלא כדין.

20. בדיון הוסיפה עו"ד כהן, כי עילת השחרור הרלבנטית מבוססת על טעמים הומניטריים. סבורה היא, כי על רקע האמור יש לפרש גם את החלטת בית-המשפט העליון בהעניקו סעד זמני למשיבה. כן מסרה, כי ביום 23.5.17 הוגשה על-ידי המשיבה ערר פנימי ללשכת רשות האוכלוסין בחיפה על החלטת ראש דסק צפון בבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים מיוחדים.

דיון והכרעה

21. סוגיית החזקתם במשמורת של שוהים שלא כדין והרחקתם מישראל מוסדרת בגדרו של חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952 [להלן: "חוק הכניסה"]. בסעיף 13(א) לחוק הכניסה עוגן הכלל לפיו: "מי שאינו אזרח ישראלי או עולה..., בלי רשיון ישיבה...יורחק מישראל בהקדם האפשרי אלא אם כן יצא מרצונו קודם לכן."

בהמשך, לענייננו, קובע סעיף 13(ב) לחוק הכניסה את הכלל לפיו, שוהה שלא כדין יוחזק במשמורת עד ליציאתו מישראל או עד להרחקתו ממנה. החריג הוא שחרורו של השוהה שלא כדין, בהתאם לשיקול-דעת הממונה על ביקורת הגבולות ובהמשך, של בית-הדין לביקורת משמורת (ראו, למשל: בר"מ 1662/11 בירהה נגד משרד הפנים [1.9.2011], בסעיף 28 להחלטתו של כב' השופט מלצר).

הסמכות להורות על שחרור הינה סמכות מוגבלת ומתוחמת, כאשר עילות השחרור מפורטות בסעיף 13ו'(א) לחוק הכניסה. עילות אלו כוללות, בין השאר, שחרור המוחזק אם ניתן להשתכנע כי הוא ייצא מישראל בעצמו בתוך מועד שקבע לו וכי לא יהיה קושי באיתורו (ס"ק 2); קיימים טעמים הומניטריים מיוחדים אחרים המצדיקים שחרור בערובה (ס"ק 3); המוחזק שוהה במשמורת יותר מ – 60 ימים ברציפות (ס"ק 4).

יוזכר כי עילות השחרור ממשמורת (והסייגים להן), חלים גם על בית-הדין למשמורת במסגרת הפעלת שיקול-דעתו על-פי החוק (שם, בסעיף 31 להחלטה).

22. בעת שבית-הדין נתן את החלטתו המרכזית נושא הערעור נראה היה, כי ההליכים בעניינה של המשיבה עתידים היו להימשך זמן לא קצר, כשבשלב ראשון בית-המשפט העליון קצב פרק זמן של חודש למתן תגובה של ב"כ המערערת לענין הצו הארעי. בינתיים, כאמור, מציאות זו השתנתה. אמנם, בית-המשפט העליון החליט ליתן סעד זמני של אי-הרחקה בהתבסס על מאזן הנוחות ומשך שהייתה של המשיבה בארץ, ומבלי שננקטה עמדה לגבי ההליך העיקרי. עם זאת, אני מקבלת את עמדת ב"כ המערערת לפיה, אין בעיכוב הרחקתה של המערערת כדי להוביל לשחרורה.

23. הטעם הראשון לכך הוא, כי נראה שההליך העיקרי בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב עתיד להתברר במהרה, כשאין המדובר בהליך סבוך ובנסיבות רגילות הכרעה אמורה להינתן במהרה.

24. לכך יש להוסיף, כי עצם קיומו של ההליך בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ומתן צו הביניים אינם משפיעים, בשלב זה, על סמכותה של המערערת להחזיק את המשיבה במשמורת. עיכוב הרחקתה של המשיבה מהארץ נעשה אך ורק לצורך הדיון הצפוי בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, על-מנת לאפשר את נוכחותה באותו דיון, ואין בצו זה כדי להוביל, מני ובי, לשחרורה של המשיבה. הדברים נכונים במיוחד בעניינה של המשיבה, אשר נראה כי מיצתה כל הליך אפשרי על-מנת להסדיר מעמדה בישראל וסורבה, כשהיא לא יצאה מישראל כשנדרשה לכך. אני מסכימה עם ב"כ המערערת, כי כאשר המשיבה היא שביקשה לעכב את הליכי הרחקתה לצורך הליך משפטי, יש קושי מובנה כי מהלך זה יהווה עילה לשחרורה ממשמורת.

25. בית-הדין שגה בקביעתו לגבי התקופה בה המשיבה שהתה שלא כדין בישראל, וגם כשהועמד על טעותו (שככל הנראה נבעה מטיעון לא מדויק של ב"כ המערערת בבית-הדין), לא ראה לנכון לעיין מחדש בעניינה של המשיבה, לבקשת נציג המדינה. בניגוד לקביעות בית-הדין, כיום אין מחלוקת כי המשיבה שהתה למעלה משנה שלא כדין, כשהיא נדרשה לצאת מישראל מספר פעמים.

26. ב"כ המשיבה ביקשה לשכנע, כי שחרורה של מרשתה מחוייב המציאות על בסיס נימוקים הומניטריים. אמנם, המשיבה שוהה כ – 19 שנים בארץ, על כל ההשלכות הנובעות מכך. בקשתה לקבלת מעמד על בסיס טעמים הומניטריים נדחתה בעבר, ולא השתנו נסיבות מאז. בכל מקרה, גם אם טענתה שישראל הפכה למרכז חייה מובנת לי במישור האנושי, אין בנתון זה כדי לבסס שחרורה על בסיס טעמים הומניטריים מיוחדים כקבוע בסעיף 13ו(א)(3) לחוק הכניסה (ראו והשוו לעניין זה: עע"ם 1086/09 קרוז ואח' נגד שר הפנים ואח' [7.7.2009]; בג"צ 3840/13 פלוני ואח' נגד משרד הפנים [30.11.15]; בג"צ 4380/11 פלונית ואח' נגד מדינת ישראל – שר הפנים [26.3.17].

27. לאור מכלול הנסיבות, ניתן לקבוע בשלב זה, כי בעניינה של המשיבה לא מתקיימת אף לא עילת שחרור אחת המנויה בחוק הכניסה המצדיקה שחרורה ממשמורת. המשיבה מוחזקת במשמורת כשלושה שבועות, כך שלא מתקיים החריג בסעיף 13ו(א)(4) לחוק הכניסה, כשהיא זו שיזמה הליכים לעיכוב הרחקתה; אמנם היא שהתה במשך שנים רבות כדין בישראל, אך בניגוד לקביעת בית-הדין שהתה תקופה לא מבוטלת של למעלה משנה שלא כדין בישראל באופן מודע, ולאחר שנמסר לה שעליה לצאת את ישראל, תוך שמיצתה כל הליך אפשרי להסדרת מעמדה, כך שלא מתקיים החריג הקבוע בסעיף 13ו(א)(1) לחוק הכניסה; בשלב זה לא ניתן להניח כי תצא מישראל בעצמה במועד שייקבע, נוכח התנהלותה מן העבר, כך שלא מתקיים החריג הקבוע בסעיף 13ו(א)(2) לחוק הכניסה.

28. ב"כ המערערת חזרה הדגישה, בהגינותה, כי בשלב זה ונכון לעת הזו יש להותיר את המערערת במשמורת, כשממילא עניינה יובא לפני בית-הדין לביקורת תקופתית אשר ישקול את מכלול הנסיבות וינהג כחוכמתו.

29. אשר על כן, אני מורה על קבלת ערעור המדינה ודחיית ערעור המשיבה.

אין צו להוצאות.

30. המזכירות תמציא פסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ג' סיוון תשע"ז, 28 מאי 2017, בהעדר הצדדים.