הבקשה והעובדות הנדרשות.

1. בפני בקשה למתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי.
2. התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 20.7.10 (להלן – התאונה). התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה ולאור כך העמיד עצמו התובע לבדיקה בפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי. הועדה הרפואית קבעה כי לא נותרה לתובע נכות רפואית כלשהי עקב התאונה. התובע ניהל הליכים רבים במטרה לשנות את רוע הגזירה ועניינו אף הגיע לפתחו של בית הדין האזורי לעבודה שלוש פעמים, אך בסופו של יום נותרה על כנה קביעת הועדה הרפואית.
3. לאור ריבוי ההליכים שניהל התובע, ראוי לפרטם במלואם כבר עתה.

(-) ביום 12.3.13 קבעה הועדה הרפואית כי אין קשר סיבתי בין מצב כתפו של התובע לבין תלונותיו, כמו גם "שלא נמצאה הגבלה". טרם סיום חוות הדעת, התבקשה חוות דעת נוירולוג (ביחס לכאבי הראש) אשר קבע שלא נותרה לתובע נכות בתחום זה. לאחר מכן התכנסה הועדה ל"גמר דיון" בהיעדר התובע. בשלב זה (ביום 30.4.13) קבעה הוועדה כי לא נותרה נכות "מבחינת הצוואר" בגין התאונה. ביחס לתלונות בגב תחתון קבעה הוועדה נכות בשיעור 10% מהם קבעה שיש לנכות 10% בגין מצב קודם. (להלן – הועדה הראשונה).

(-) על החלטה זו הגיש התובע ערר. הוועדה הרפואית לעררים קבעה ביום 9.12.13 כי מצבו של התובע בכתף אינו קשור לתאונה ובכל מקרה פגיעה זו לא הוכרה על ידי פקיד התביעות. בעניין הגב קבעה הועדה כי אין לראות ביטוי קליני לתלונות התובעת וכי מדובר בשינויים ניווניים. לאור כך נדחה הערר. (להלן – החלטת הועדה הרפואית לעררים הראשונה).

(-) על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין לעבודה. במסגרת הערעור טען התובע כי הוועדות הרפואיות יצאו מנקודת הנחה שגויה כי פקיד התביעות לא הכיר בפגיעה בכתף כנובעת מהתאונה ומכאן נבעה מסקנתן. הצדדים הסכימו כי הנושא ישוב לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב.

(-) שוב התכנסה ועדה רפואית בעניינו של התובע. ביום 1.6.14 קבעה הועדה הרפואית כי מבדיקות ההדמיה עולה שמדובר במצב קודם כרוני (של פריקות כתף) ובחבלות שאינן טריות ולכן אינן יכולות לנבוע מהתאונה. הועדה הדגישה כי הקביעה שלא מתקיים קשר סיבתי בין התאונה למצב הכתף, מקורה בבדיקה רפואית של הכתף ולא בכך שפקיד התביעות לא הכיר בכתף כאיבר שנפגע בתאונה. (להלן – החלטת הועדה הרפואית לעררים השנייה)

(-) גם על החלטה זו הגיש התובע ערעור לבית הדין לעבודה. הפעם טען כי הוועדה הרפואית השנייה לעררים התבססה על נתון עובדתי שגוי, לפיו התובע סבל בעבר מפריקות כתף. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה הנושא יועבר שוב לוועדה רפואית לעררים אך הפעם בהרכב שונה.

(-) הוועדה הרפואית לעררים, אשר התכנסה בהרכב שונה, דחתה ביום 10.3.15 את הערר. בהחלטה צוין כי בתחילה לא נמצא כל ממצא חריג בכתף והממצאים הקיימים כיום החלו להתפתח רק כשנתיים לאחר התאונה. הועדה ציינה כי מרחק זמן זה, מטיל ספק רב בשאלת הקשר הסיבתי ולכן היא "מתקשה לקבוע קשר סיבתי בין הפציעה בתאונה לבין המצב כיום". עם זאת קבעה הוועדה כי מצבו של התובע כיום מתאים ל5% נכות לפי סעיף 41(1)(3), אך כאמור אינו קשור לתאונה. (להלן – החלטת הוועדה לעררים השלישית).

(-) התובע לא אמר נואש ושוב הגיש ערעור לבית הדין לעבודה. הפעם טען התובע כי החלטת הועדה לעררים השלישית שגויה, שכן קבעה שהפרעה בכתף התגלתה שנתיים לאחר התאונה וזאת בניגוד לאמור במסמכים.

(-) לאחר דיון, קיבל התובע את המלצת בית הדין וחזר בו מהערעור.

טענות התובע.

1. התובע טוען כי הוועדות הרפואיות השונות שבדקו אותו לא היו קשובות לתלונותיו ושגו בקביעותיהן. התובע טוען כי ביחס לכתף יצאו הועדות השונות מהנחה שגויה שפקיד התביעות לא הכיר בפגיעה זו ולכן נמנעו מלדון בנושא. כן נטען כי הועדות התעלמו מבדיקות עזר שנערכו לתובע ובכך שגו.
2. בעניין זה טוען התובע כי הוועדה התעלמה מכך שבדיקות העזר שנערכו לו בדקו רכיבים פיזיולוגיים שונים בכתף, וכי לא דרשה בדיקות רלוונטיות. נטען כי הועדה טעתה טעות עובדתית כשקבעה שפנה לטיפול רפואי לאחר שנה מיום התאונה. עוד טוען התובע כי אין בסיס לספקות שהטילה הוועדה בדבר הקשר הסיבתי, רק בשל התקופה שחלפה בין התאונה לגילוי הממצאים, שכן הוא התלונן מאז יום התאונה ואף נמצא בחודש 11/11 אות חריג בבדיקתMRI המתאים לשבר. ביחס לגב, נטען כי הועדה השלישית לעררים הותירה על כנה את ההחלטה הקודמת, אשר ניכתה מצב קודם בניגוד להלכה, מבלי בדיקה.
3. לאור כך ביקש התובע כי יינתן אישור להבאת ראית לסתור, על דרך של מינוי מומחה אורתופד.

תשובת הנתבעת.

1. הנתבעת מדגישה כי רק במקרים חריגים ייטה בית המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור וכי אין זה המקרה לעשות כן. נטען כי מספר רב של ועדות דנו בעניינו של התובע וכולן הגיעו למסקנה דומה לפיה אין קשר סיבתי בין מצבו של התובע לבין התאונה.
2. הנתבעת טוענת כי הועדות הרפואיות עיינו במסמכים הרלוונטיים ודנו בתלונותיו באופן יסודי ומעמיק. לגופו של עניין נטען כי החלטת הועדה נכונה, שכן המסמכים מלמדים על מצב ניווני כרוני ולא חבלתי טרי. לאור כך ביקשה הנתבעת לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה.

1. כידוע, סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן – "חוק הפיצויים") קובע כי משנקבעה לתובע – טרם תחילת שלב הבאת הראיות – נכות על פי דין בשל פגיעה שנגרמה בתאונת דרכים, תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה בבית המשפט. על התכלית העומדת בבסיס הוראות הסעיף עמד כב' השופט א' ריבלין ברע"א 4484/06 מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח 1996 בע"מ (19.9.06). ראו:

"סעיף 6ב' לחוק הפיצויים נועד בעיקרו של דבר לפטור את בית המשפט מהליך מתמשך, מסובך ומורכב בקביעת דרגת הנכות של הנפגע.. לתכלית הדיונית מצטרף גם רציונל נוסף של צדק מהותי. החלת אותה דרגת נכות, אשר נקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי בתביעה שהוכרה על ידו כתאונת עבודה, גם בתביעה שמתבררת בבתי המשפט, עשויה לתרום לאחידות ראייתית ועובדתית."

1. עם זאת, מאפשר סעיף 6ב' הנ"ל לבית המשפט להתיר הבאת ראיות לסתור את הקביעה על פי דין. בפסיקה נקבע כי מדובר באפשרות השמורה למקרים חריגים ונדירים (רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (8.4.13)). סוגי המקרים בהם תותר הבאת ראיות לסתור, מחולקים לשתי קבוצות עיקריות: הראשונה עניינה טעמים משפטיים, כגון שההליך נגוע בפגם מהותי, כדוגמת תרמית או בטלות מעיקרא, אך גם אי מתן זכות טיעון והיעדר מודעות של הגוף הקובע לעובדות רלוונטיות. הקבוצה השנייה עניינה טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, כגון שחל שינוי נסיבות או שנתגלה נכות נוספת (ראו ר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4), 505 (1985)); ריבלין, תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית), בעמ' 774). עם זאת יצוין כי רשימת המקרים בהם תותר הבאת ראיות לסתור אינה סגורה והנטל להוכיח התקיימותו של חריג מיוחד זה מוטל כמובן על הטוען לו.
2. טרם דיון אציין כי מובן שאין בעובדה (כשלעצמה) ששתי החלטות של וועדות הערר בוטלו במסגרת ערעורים לבית הדין לעבודה, על מנת להביא למסקנה שקיימת הצדקה להבאת ראיות לסתור. התובע בחר לתקוף את החלטות הוועדה ומובן שכאשר קיימת החלטה מאוחרת יותר, יש לבחון אותה לצורך ענייננו ולא את ההחלטה הקודמת שבוטלה במסגרת הערעור. עם זאת, גם החלטת שבוטלו יוזכרו במהלך הדיון, לשם שלמות התמונה והבנת טענות התובע.
3. כאן המקום להעיר כי ביחס לגב (להבדיל מהכתף), אין לראות את החלטת הוועדה לעררים הראשונה כמבוטלת. במהלך הדיון בערעור על החלטה זו הסכימו הצדדים כי הנושא ישוב "לוועדה הרפואית לעררים, באותו הרכב, על מנת שתתייחס לתלונות בעניין הכתף השמאלית, תשלים בדיקתה במידת הצורך ותנמק האם יש קשר סיבתי לתאונה..." (ההדגשה שלי – י.ט.). הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין ונושא הגב לא אוזכר כלל. גם בערעור השני לבית הדין לעבודה, תקף התובע את קביעות הוועדה שעסקו בכתף בלבד. משכך, יש לראות רק את הקביעה שעסקה בכתף כמבוטלת, וזאת להבדיל מנושא הגב.

וכעת לגופם של דברים.

1. התובע לא הצביע על פגם מהותי שנפל בהחלטות הוועדות, כגון פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי וכיוצב' פגמים מהותיים. לא נטען גם לשינוי נסיבות, או שנתגלתה נכות נוספת שהועדה לא נתנה אליה את דעתה. למעשה, טענת התובע היא כי נפלה שגגה בהחלטות הועדות הרפואיות וב"כ התובע עמלה קשות לשכנעני בדבר שורת טעויות מקצועיות שנפלו במהלך שורת ההחלטות בעניינו של התובע.
2. כידוע, במסגרת בקשה להבאת ראיות לסתור, בית המשפט אינו בוחן את שיקול הדעת המקצועי של הועדה, ואינו מחווה דעה באשר לנכונות החלטתה. במילים אחרות, בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת הועדה הרפואית, אלא בחינתו את מסקנותיה נעשית בכלים שונים ותוך בחינת פגמים שאינם בהכרח טעות שבשיקול הדעת המקצועי (ראו: רע"א (מחוזי ת"א) 6778-10-12 רודינצקי נ' איילון, חברה לביטוח בע"מ (7.2.2013). כן ראו:

"בדונו בבקשה להבאת ראיות לסתור לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, אין ביהמ"ש יושב כערכאת ערעור על החלטת הוועדות הרפואיות. רק בהתקיימותם, כאמור, של טעמים מיוחדים וחריגים, יעתר לבקשה להביא ראיות לסתור". (בש"א (חיפה) 4089/05, כלל חב' לביטוח בע"מ נ' פיסון עזרא (4.5.06))

התלונות ביחס לגב.

1. בעניין זה טוען התובע כי בתחילה מצאה הוועדה הרפואית שמצבו מתאים לנכות בשיעור 10% אך ניכתה נכות בשיעור דומה בשל מצב קודם. בכך, טוען התובע, חרגה הוועדה מהלכת מרגוליס (נג/46-01 (ארצי) מרגוליס יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, פ''ד כו(1) 364) שכן ניכתה מצב קודם ללא דיון וללא קביעות ברורות. התובע ער לכך שהוועדה לעררים הראשונה קבעה כי אין משמעות לניכוי מצב קודם, שכן ממילא מצבו של כיום אינו מצדיק קביעת נכות, אך טוען כי בכך "הועדה התחכמה ונקטה בגישה שעקפה את הוראות הפסיקה".
2. טענה זו אין בידי לקבל. אכן, עיון בהחלטת הועדה הראשונה מגלה קושי לא מבוטל בקבלת ממצאיה. בהחלטה מיום 12.3.13 לא נקבעו כל ממצאים ביחס לגב, אלא ביחס לכתף בלבד. הדיון נדחה לצורך קבלת חוות דעת נוירולוגית הקשורה לכאבי הראש. רק בגמר הדיון (שנערך ללא נוכחות התובע) ניתנה התייחסות ראשונה לגב שאז נכתב שהמצב מצדיק 10% בניכוי מצב קודם לפי אותו סעיף. אין למצוא כל דיון במצב הגב, היום או בעבר, ודומה כי אכן מדובר בקביעה בלתי מנומקת, שיש עמה קושי ממשי. במיוחד לא ברור האם גם לפני התאונה היה מצבו של התובע מצדיק נכות בשיעות 10% ועל בסיס אילו ממצאים.
3. עם זאת, החלטה זו נידונה בועדה לעררים הראשונה, אשר קבעה (בפרק הממצאים והמסקנות) כי התנועות בגב התחתון מלאות ותקינות וללא כל ממצא פתולוגי. כן צוין שהממצאים בבדיקות ההדמיה מלמדים על שינויים ניווניים, אשר בכל מקרה אינם באים לידי ביטוי קליני. לאור כך נקבע כי מצב הגב אינו מקנה נכות. קביעה זו מנומקת היטב ואין למצוא בה טעות כלשהי המצדיקה הבאת ראיות לסתור.
4. אינני סבור כי ניתן לראות בכך "התחכמות" (כלשון התובע) מצדה של הוועדה לעררים במטרה להימנע מלדון בשאלת ניכוי המצב הקודם (שאכן לא נידונה באופן מפורש). כאשר, מצאה הוועדה (במסגרת סמכויותיה) כי ממילא מצבו הקליני של התובע כיום אינו מקנה נכות, אין עוד כל רלוונטיות לשאלת המצב הקודם, שהרי אם מצבו הקליני כיום אינו מקנה נכות בנושא הגב (ללא קשר לשאלת הקשר הסיבתי), בוודאי שלא קיימת נכות קודמת באיבר זה.
5. לא התעלמתי מכך שבקביעה זו הורע מצבו של התובע (למצער תיאורטית), וזאת מבלי שהוגש ערר מטעם המוסד, שכן בוטלה קביעת הועדה הראשונה שמצבו כיום מצדיק קביעת נכות בשיעור 10% אך בניכוי מצב קודם. ואולם, תוצאה זו היא במסגרת סמכויותיה של ועדת הערר, גם ללא ערר המוסד (ראו תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (סמכויות ועדה רפואית לעררים וועדה לעררים), תשמ"ד-1984)). בכל מקרה, נושא זה אינו מצדיק הבאת ראיות לסתור.
6. התובע מוסיף וטוען כי הועדה לעררים השלישית שגתה כאשר "אימצה" את מסקנות הועדה הרפואית הראשונה, בדבר ניכוי מצב קודם, מבלי שדנה בנושא כלל. הטענה נסמכת על כך שבסעיף 14 למסקנות וועדה הערר השלישית, צוין בטבלת הנכויות כי לתובע 10% לפי סעיף 37(2)(א) (העוסק בגב) אך בניכוי מצב קודם זהה. טענה זו שובה את הלב במבט ראשון, אך אין בה ממש. יש לזכור כי הועדה לעררים השלישית, דנה למעשה בערר על החלטת הועדה הרפואית הראשונה. מדובר היה בגלגול שלישי של אותו ערר. יש עוד לזכור כי נושא הדיון בוועדה השלישית לעררים היה הכתף בלבד ונושא הגב לא הובא בפניה כלל (ראו גם הודעת הערעור שתקפה רק את נושא הכתף ואין כל אזכור לגבי הגב). תוצאת הערר היתה נכות בשיעור 0% ביחס לכתף וכידוע במצב דברים זה לא מצוין סעיף הנכות. לאור כך שבדיון מדרג ראשון (שהוא היה מושא הערר) נקבעה נכות בשיעור 10% בניכוי מצב קודם זהה לפי סעיף 37(2)(א) העוסק בגב, ציינה זאת הוועדה לעררים השלישית. אין לראות בכך אימוץ קביעה זו, שכןהנושא הגב כלל לא עמד בפניה והיא רק ציינה את קביעת הערכה הקודמת שלא נידונה בפניה.
7. אכן, מוטב היה שהדבר לא היה מוזכר כלל, שהרי בועדת לעררים הראשונה, בוטלה קביעה זו ונקבעה נכות 0% ללא ניכוי מצב קודם (וקביעה זו היא שעומדת על כנה עד היום לאור כך שנושא הגב לא נידון עוד בעררים נוספים), אך דומה שהמצב נגרם בשל קביעת בית הדין לעבודה כי פרוטוקולי הוועדות הרפואיות לעררים הקודמות לא יעמדו בפני ועדה זו (פסק הדין מיום 31.12.14) וכך לא הובאה בפני הוועדה הקביעה האחרונה בעניין הגב. אין מדובר בטעות בעלת משמעות מעשית ומובן שאין בה להצדיק הבאת ראיות לסתור.
8. סיכומו של דבר, אין הצדקה להתיר הבאת ראיות לסתור בנוגע לגב.

התלונות ביחס לכתף

1. אקדים ואומר כי אין ממש בטענת התובע לפיה הועדה לעררים שללה קשר סיבתי רפואי בין התאונה למצב הכתף, בשל כך שסברה שפקיד התביעות לא אישר פגיעה באיבר זה. אכן, כך קבעה הוועדה לעררים הראשונה (ואף הוסיפה מעבר לנדרש מבחינתה, כי ממילא מצבו של התובע אינו מצדיק נכות בעניין זה). ואולם, ועדת הערר השנייה קבעה כי יש להבין קביעה זו כשוללת קשר סיבתי ולא כנסמכת על קביעת פקיד התביעות. בכל מקרה, בוועדה לעררים השלישית, נידון הנושא לגופו מבחנה קלינית, ללא קשר לקביעת פקיד התביעות,כך שאין כל בסיס לטענה כי המסקנה הסופית הושפעה מטעות בדבר הבנת קביעת פקיד התביעות.
2. ביחס להחלטה גופה, טוען התובע שורת טענות נגד שיקול דעתה המקצועי של הוועדה לעררים השלישית ובכלל זה, טוען הוא כי החלטתה קובעת שהמצב "לא ברור" וכי לא ניתן להשלים עם מצב זה. טענה זו יש לדחות. אכן, הוועדה ציינה כי "לא ברור" כיצד מצב שלא הצריך בתחילה כל טיפול, הביא למצב בו נדרש ניתוח לאחר שלוש שנים וכי היא "מתקשה" בשל כך לקבוע קשר סיבתי בין מצבו לתאונה. ואולם, אין לראות בכך משום חוסר יכולת של הועדה להכריע בעניין שהובא לפניה. הוועדה דנה ארוכות במצבו של התובע, ציינה את כל הבדיקות שנערכו לו וקבעה כי למרות מצבו כיום, היא מתקשה לקבוע קשר סיבתי לתאונה. אין להבין את הביטוי "מתקשה" כחוסר יכולת להבין את שאירע, אלא כחוסר אפשרות לקבל את טענות התובע.
3. אין גם ממש בטענה לפיה הוועדה שגתה מבחינה עובדתית כאשר סברה שהתובע פנה לטיפול רק לאחר שנה. הוועדה ציינה במפורש את פנייתו של התובע לרופא אורטופד (ד"ר מרגוליס) ביום 26.7.10 אשר מצא "הגבלה מסוימת" בתנועות הכתף. אכן, הועדה ציינה כי התובע פנה שוב לרופא זה רק לאחר שנה, אך נתון זה נכון עובדתית והתובע לא הראה מסמכים המעידים על פניות קודם לכן. טענתו כי ביצע טיפולי פזיוטרפיה ותרגול עצמי במהלך שנה זו, אינה סותרת את קביעת הוועדה ואין לראות בכך שגגה עובדתית שאפשר והשפיעה על שיקול דעתה. גם הטענה כי התור החוזר לרופא נקבע לאחר שישה חודשים מתום טיפולי הפזיוטרפיה (ולכן חלפה שנה בין תור לתור) אינה מביאה למסקנה לפיה הועדה שגתה עובדתית. לכל היותר יש בכך להסביר את חלוף השנה בין פניה לפניה, ואולם נושא זה אינו מהותי לענייננו, שכן העיקר הוא היעדר ממצאים קליניים בתקופה זו.
4. אין גם ממש בטענה לפיה לא נערכו לתובע בדיקות נוספות שהיו יכולות להביא לשינוי המסקנה הסופית. ראשית, כפי שצוין לעיל, בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור מקצועית על החלטת הוועדה. לא שוכנעתי כי מדובר בבדיקה מהותית שלא נערכה, אשר היעדרה מהווה טעות ברורה ומשמעותית. שנית, וחשוב לא פחות, הוועדה דווקא קבעה כי מצבו של התובע מתאים לנכות בשיעור 5% אך קבעה שאין לראות קשר סיבתי בין התאונה למצב זה. משכך, דומה שאין חשיבות של ממש לבדיקות נוספות שניתן היה לבצע כיום, שכן אלו נועדו מן הסתם לבדיקת מצבו כיום ולא לשאלת הקשר הסיבתי,שהיא העומדת לרועץ כיום בפני התובע. בעניין הקשר הסיבתי הוועדה דנה ארוכות, בחנה את כל הנתונים הרלוונטיים והגיעה למסקנה כפי שהגיעה. אכן, התובע חולק על נכונות המסקנה והגיונה, אך לא מצאתי כל נימוק משמעותי המצדיק הבאת ראיות לסתור בנושא זה. ראו בנושא:

"הבקשה רצופה טענות שאינן אלא ויכוח עם מסקנות הוועדה הרפואית, תוך טיעון בדבר חוסר הסבירות שלהן. אין בכך כדי להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור. המבקש ניסה להראות מדוע, לשיטתו, הערכת הנכות שנעשתה על-ידי הוועדות אינה ראויה. אלא שהוא לא הצביע על פגם מהותי שנפל" (רע"א 7127/12 עידן בן חמו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (30/12/12))

סיכום

1. אין הצדקה להתיר להבאת ראיות לסתור ביחס לגב והכתף. הבקשה נדחית. בנתוני המקרה, ובשים לב למצבו של התובע, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ו חשוון תשע"ט, 24 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.