מבוא

1. לפניי בקשתה של קמן קפיטל בע"מ (להלן: "החברה"), למתן פסיקתה המורה למר יואל יוגב ומר שלומי שני (להלן ביחד: "המשיבים") לשלם למשרד עורכי דין ויקטור תשובה ושות' (להלן: "עורכי הדין") סך של 263,382.5 ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 29.8.2017 (מועד אישור הסדר הנושים) ועד ליום התשלום בפועל.
2. הבקשה הוגשה במסגרת תיק הסדר הנושים של החברה.
3. בטרם אדרש לטענותיה של החברה ולתשובות בעלי הדין, ראוי להקדים רקע עובדתי קצר.
4. ביום 21.5.2017 הוגשה לבית משפט זה בקשה לכינוס אסיפות נושים לצורך אישור הסדר נושים לחברה בהתאם להוראת סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"). ביום 29.8.2017 אישר בית משפט זה (כבוד השופטת א' לושי-עבודי) את הסדר הנושים של החברה (להלן: "הסדר הנושים").
5. במסגרת סעיף 22 להסדר הנושים, נקבע כי נושי החברה מסכימים על כך "שכלל חובות החברה כלפיהם שעילתם לפני המועד שיקבע לאסיפות הנושים של החברה יומחה לצדדים שלישיים ויפרע על ידם בלבד כך שלאחר ההמחאה החברה תהיה פטורה מתשלום החוב (גם אם לא ישולם על ידי הצד השלישי) ..." (השגיאות במקור- ח.ב.).

בין השאר, סעיף 22 להסדר הנושים קבע כי חוב החברה לעורכי הדין בסך של 68,500 דולר ארה"ב יומחה אל המשיבים וישולם על-ידם.

1. הואיל וחובם של המשיבים לא נפרע עד עצם היום הזה, הוגשה הבקשה שלפניי. נציין כי הבקשה הוגשה רק ביום 11.11.2021, בחלוף למעלה מארבע שנים מאז אושר הסדר הנושים בבית משפט זה.

טענות הצדדים

1. החברה טוענת כי על-פי הסדר הנושים על המשיבים לשלם לעורכי הדין באופן ישיר את סכום החוב של החברה כלפי עורכי הדין, בסך של 68,500 דולר ארה"ב לפי שערו היציג של הדולר כפי שהיה נכון ליום 31.12.2016, שעמד על 3.845 ₪ דולר. לטענת החברה, לאחר אישור הסדר הנושים פנה אל עו"ד ויקטור תשובה, בעליו של משרד עורכי הדין (להלן: "תשובה") אדם בשם מוטי קוגל (להלן: "קוגל"), אשר לא היה צד להסדר הנושים, וטען בפניו כי הוא מצוי במשא ומתן עם המשיבים לצורך הצטרפותו לרכישת מניות החברה. לדברי תשובה, אותו קוגל טען בפניו כי הוא זה שיפרע את חוב החברה כלפיו, זאת לאחר ובכפוף לכך שיקבל מהמשיבים מניות של החברה. תשובה טוען כי הוא הבהיר לקוגל שהוא אדיש בדבר זהותו של משלם החוב, ובלבד שהחוב אכן ייפרע.
2. תשובה מוסיף וטוען כי עמד בקשר עם קוגל מפעם לפעם, תוך שהוא דורש לדעת מתי ייפרע חובו, אלא שקוגל מסר לו בכל פעם כי טרם הוסדר עניין רכישת המניות של החברה אל מול המשיבים. לטענת תשובה, הואיל והוא לא קיבל את כספו מקוגל שהוליך אותו שולל, הוא פנה אל המשיב 1 בדרישה לתשלום החוב. החברה אף צירפה לתגובתה מושא הבקשה דנן את תכתובות המסרונים עם המשיב 1, תוך שתשובה טוען כי המשיב 1 הבטיח לו פעם אחר פעם כי החוב ישולם.
3. לדידם של תשובה והחברה, המשיבים הם אלו שצריכים לשלם את חוב החברה לעורכי הדין, בהתאם לאמור בסעיף 22 להסדר הנושים. תשובה אף הצביע על כך שדיווח עוד בשנת 2018 לרו"ח של החברה כי החוב טרם שולם לו, ולטענתו לא קיבל את תגובתם של המשיבים מעולם.
4. מנגד, המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות.
5. המשיבים טוענים כי קוגל פנה אל המשיב 1 בבקשה להצטרף לרכישת מניות החברה, לאחר שסייע למשיבים לגבש חלק מהסדר הנושים. לטענתם, ההצעה לשלם את חוב החברה כלפי עורכי הדין - כפי שהחוב הוגדר בהסדר הנושים - נעשתה על-ידי קוגל בעצמו. עיקר ההסכמה בין המשיבים לבין קוגל הייתה שזה האחרון ישלם את מחצית התשלומים אותם התחייבו לשלם המשיבים במסגרת הסדר הנושים, ובתוך כך את חובה של החברה כלפי עורכי הדין. בתמורה לכך, התחייב המשיב 1 להקנות לקוגל חצי מחלקו במניות החברה, אותן קיבל במסגרת הסדר הנושים. המשיבים מציינים כי ההסכמה בינם לבין קוגל הייתה כפופה לאישורו והסכמתו של תשובה, שאכן ניתנה בעל פה, שאם לא כן לא היו המשיבים מסכימים לכך.
6. המשיבים מוסיפים וטוענים כי בין תשובה לבין קוגל הייתה היכרות מוקדמת ארוכת שנים הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית. לטענתם, ההסכמה האמורה קרמה עור וגידים לאחר שהמשיב 1 שוחח עם תשובה ביחד עם קוגל, ושלושתם יחד אישרו את העסקה המתוארת לעיל. נוכח הסכמת כלל הנוגעים בדבר, נכרת הסכם שבעל-פה בין תשובה לקוגל. יתרה מכך, המשיבים אף טוענים כי תשובה הסכים לקבל סכום נמוך יותר בגין תשלום החוב של החברה כלפיו, בשל ההיכרות המוקדמת שלו עם קוגל.
7. עוד טוענים המשיבים כי יש טעם לפגם בהתנהלותו של תשובה ובעצם הגשת הבקשה דנן בחלוף למעלה מארבע שנים מיום אישורו של הסדר הנושים. המשיבים מפנים בתשובתם למסמך מטעמו של קוגל, הכולל את רשימת בעלי המניות להם העביר המשיב 1 את המניות על פי השווי שהוסכם בין קוגל לבין המשיב 1. לדידם, כל זאת נעשה כשתשובה עצמו ליווה את התהליך והסכים לו. נוסף על כך, המשיבים טוענים כי תשובה, אשר בקי בהליכים כגון דא, ידע שהסדר הנושים הסתיים זה מכבר והכספים והמניות חולקו והועברו, שעה שאף קיבל שכר טרחה בגין חלקו בעריכת הסדר הנושים. משכך המשיבים טוענים, כי ככל שישנן אי הסכמות לעניין תשלום החוב, על תשובה לתבוע את קוגל לבדו, ולא אותם. לטענתם, בשלב זה ולאחר שהם העבירו מניות לקוגל בשווי החוב כלפי עורכי הדין ובהסכמתו של תשובה, לא מתקיימת כלל יריבות בינם לבין תשובה.
8. הכנ"ר סבור כי יש לדחות את הבקשה.

בעמדתו מפנה הכנ"ר לסעיף 350 (ט1) לחוק החברות אשר קובע, כי "בית המשפט שאישר פשרה או הסדר לפי סעיף קטן (ט) מוסמך לדון במחלוקת שהתגלעה בנוגע לפרשנות הפשרה או ההסדר לאחר אישורם או בנוגע ליישומם." לטענת הכנ"ר, הבקשה דנן אינה נובעת ממחלוקת פרשנית לעניינו של ההסדר עצמו, אלא מדובר במחלוקת כתוצאה משרשרת אירועים לאחר אישורו של הסדר הנושים. משכך, אין תחולה בענייננו לסעיף 350 (ט1) ואין מקום לחתימה על הפסיקתה מושא בקשה זו. הכנ"ר אף סבור כי עצם העובדה שתשובה המתין זמן רב עד להגשת הבקשה תומכת אף היא בטענה כי מדובר במחלוקת אזרחית שעליה להתברר בהליך משפטי בפני ערכאה רלבנטית.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, כמפורט להלן.
2. פסיקתה הניתנת בתום הליך משפטי שהסתיים בפסק דין, אמורה לשקף את החלק האופרטיבי של פסק הדין במועד בו הוא ניתן, אף אם לאחר מתן פסק הדין אירעו התפתחויות כאלה ואחרות, כגון, פירעון החוב. פסיקתה היא מעשה מעין "צילום מצב" נכון למועד בו ניתן פסק הדין.

וכפי שנפסק בע"א 3832/10 אריאל מיטרני נ' קלמן מחלוף (נבו 10.08.2010)‏‏:

"הפסיקתה היא "תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים" (ע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מב(2) 837, 839 (1988)). כלומר, לפסיקתה אין קיום עצמאי אלא היא נסמכת על ההחלטה השיפוטית, טפלה לה ומבטאת את תוצאתה האופרטיבית (ראו רע"א 3110/04 דוד נ' מלצר ([פורסם בנבו], 31.5.2005); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 340 (מהדורה עשירית, 2009)). הפסיקתה – חתומה על-ידי שופט או על-ידי רשם – אינה חי הנושא את עצמו אלא "תרכיז" של פסק-דין שכבר ניתן. עמד על מטרתה של הפסיקתה כבוד השופט א' רובינשטיין בציינו: "כעולה מן התקנה [תקנה 198 לתקנות – ג' ש'], הפסיקתה היא ביסודה מכשיר אופרטיבי מעשי לנוחות מימושו של פסק הדין ..."

1. על כן, שעה שאין חולק כי ביום בו אושר הסדר הנושים, המשיבים היו חייבים לעורכי הדין סך של 68,500 דולר ארה"ב, הרי שהחברה ועורכי הדין אכן זכאים לפסיקתה שתשקף את פסק הדין במועד בו הוא ניתן.
2. אכן, למשיבים טענות כאלה ואחרות כלפי תשובה, אלא שטענות אלה כולן מקורן בהתפתחויות שהתרחשו לאחר המועד שבו ניתן פסק הדין לטובתם של עורכי הדין. הלכה למעשה טוענים המשיבים כי לאחר שניתן פסק הדין, צד שלישי (קוגל) קיבל על עצמו לפרוע את חובם כלפי עורכי הדין, וכי הדבר נעשה בהסכמתו של תשובה באופן שפוטר אותם מחבותם כלפיו. דא עקא, אם אכן מדובר בטענות מבוססות, הרי שהמסגרת הדיונית להעלותן הינה במסגרת טענת "פרעתי" בלשכת ההוצאה לפועל, ולא כטענת הגנה נגד חתימתה של פסיקתה המשקפת כהלכה את תוכנו של פסק הדין במועד בו ניתן. כפי שנפסק ברע"א 4992/18 אסנת גוטמן נ' בנק דיסקונט לישראל (נבו 07.01.2019):‏‏ "כאשר מועלית טענת "פרעתי", טענות החייב אינן מוגבלות לטענה זו בלבד במובנה המילולי, אלא לכל טענה שיש בה כדי לפטור את החייב מלשלם את החוב, באופן חלקי או מלא, כגון חובת ניכוי ... שינוי נסיבות מהותי אשר התחולל לאחר מתן פסק הדין (רע"א 9636/08 ‏המועצה הדתית ראש העין נ' שמריה [פורסם בנבו] (27.4.2009)), זכות קיזוז מוכחת (רע"א 4984/13 ‏כוכבי נ' כוכבי [פורסם בנבו] (‏23.7.2013)), ויתור (ע"א 575/71 ולדמן נ' לוי, פ''ד כו(1) 833 (1972)), פטור (רע"א 5788/08 שנקלר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ [פורסם בנבו] (15.1.2009)) או הסכם פשרה (רע"א 5438/09 ‏גרוסמן נ' אסלן [פורסם בנבו] (19.11.2009); רע"א 5231/11 מועלם נ' בנק דיסקונט לישראל [פורסם בנבו] (16.2.2012))."
3. באשר לעמדת הממונה, הרי שדינה להידחות, שכן פשיטא שבית משפט שאישר הסדר נושים, מוסמך גם לחתום על פסיקתה המשקפת את פסק הדין שניתן על ידו, אפילו בחלוף ארבע שנים, ולכן העובדה שלא מתעוררת כאן כל שאלה של פרשנות הסדר הנושים לפי ס' 350(ט1) לחוק, אינה שוללת מבית המשפט את הסמכות לחתום על פסיקתה כאמור, כשם שכל בית משפט אחר היה מוסמך לחתום על פסיקתה המשקפת את חלקו האופרטיבי של פסק דינו, גם בחלוף מספר שנים מאז ניתן.
4. יחד עם זאת, אין מקום לשערך את החוב הדולרי באופן שבו נעשה הדבר על ידי החברה ועורכי הדין. לפי הסדר הנושים מדובר בחוב דולרי ולא בחוב שקלי. הואיל ועסקינן בפסיקתה שאמורה לשקף במדוייק את חלקו האופרטיבי של פסק הדין, לא להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו, לא היה מקום לתרגם את החוב לשקלים חדשים בכלל, ולפי שערו היציג של הדולר ביום 30.12.2016 בפרט, וגם לא היה מקום לצרף אליו במסגרת הפסיקתה הפרשי הצמדה וריבית כחוק, שזכרם לא בא בפסק הדין שאישר את ההסדר. החוב הוא חוב דולרי והסדר הנושים איננו קובע כי הוא ייפרע בשקלים חדשים, או כל מנגנון שיערוך אחר. לכן, ככל שהחוב ייפרע בשקלים חדשים ולא בדולרים, דומה שהמועד הקובע לצורך כך הוא שערו היציג של הדולר במועד פירעון החוב בפועל. בנוסף, גם לענין שיעור הריבית, אין מקום לציין דבר בפסיקתה, שהרי פסק הדין איננו מתייחס כלל לסוגיית הריבית.
5. משכך, הבקשה מתקבלת, אך את נוסח הפסיקתה יש לתקן באופן שייקבע בה כי נכון למועד אישורו של הסדר הנושים, המשיבים חייבים לעורכי הדין סך של 68,500 דולר.
6. כל טענותיהם של המשיבים נגד החוב שמורות להם במסגרת טענת "פרעתי", או בכל מסגרת דיונית מתאימה אחרת.
7. המשיבים ישאו בהוצאות הבקשה בסך 3,000 ש"ח.
8. המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ו' שבט תשפ"ב, 08 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.