לפני תביעה לתשלום סך 360,000 ₪.

לגרסת התובעים, רכשו הם מהנתבעת דירת מגורים בנהריה זאת על פי הסכם מיום 2.2.14.

לטענתם הדירה נמסרה להם באיחור קרי במקום עד ליום 30.5.14 רק ביום 30.8.14 ועל כך מגיע להם על פי ההסכם סך של 3500 ₪ עבור כל חודש סה"כ 10,500 ₪ (על פי ההסכם ניתן לנתבעת "גרייס" של חודשיים אך משלא עמדה בו, טוענים התובעים כי הפיצוי בגין האיחור מגיע להם מהיום הראשון של כלל תקופת האיחור).

כמוכן התגלו לטענת התובעים בדירה חסרים, אי התאמות וליקויים המסתכמים על פי חוות דעת המומחה מטעמם המהנדס מ. שטיינר ב-269,861 ₪.

בנוסף נתבע במקור פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 50,000 ₪.

לטענת הנתבעת ההסכם קובע כי איחור של עד 60 יום לא יקנה לתובעים סעד כלשהו כאשר האיחור שנגרם מקורו באיחור מצד התובעים בבחירת ארונות המטבח, בשדרוג החיפויים בחדרי האמבט וכיו"ב, דבר שגרר אחריו איחור בביצוע עבודות שנעשות ממילא רק אחרי התקנת ארונות המטבח או חיפויי החדרים הרטובים ומשכך מנועה הייתה הנתבעת מלסיים את העבודות בדירה במועד החוזי.

אשר לליקויים הנתבעים, מפנה הנתבעת לכך שבוצע פרוטוקול מסירה, חלקם של הליקויים טופל ומכל מקום המומחה מטעם הנתבעת, המהנדס י. ליברמן ביקר בדירה ומצא כי סך הליקויים מסתכם בסך 4,300 ₪ בלבד.

נוכח הפערים הגדולים שבין חוות הדעת מונה מומחה מטעם בית המשפט אינג' יקי נחמן אשר בדק את הליקויים והעריך את תיקונם בסך של 102,726 ₪ (כולל הכל) כשהוא משאיר 3 סעיפים מחוץ לסיכום סכום הליקויים לעיל.

הצדדים שלחו שאלות הבהרה, המומחה התייחס וענה ובסופו של דבר הוסיף עוד סך של 3153 ₪ להערכת הנזק זאת בתשובה לשאלות התובעים.

בתשובה לשאלות הנתבעת אישר כי עלות החלפת יחידת ריצוף בודדת הינה כ-200 ₪ (במקרה בו לא יהיה צורך בהחלפת כל הריצוף אלא ימצאו מספר אריחים זהה ומספק) ברם לא יכול היה הוא להתייחס לשאלה תיאורטית הנוגעת למציאת כל הריצוף הזהה הנדרש להחלפה שכן לא ראה או בדק כזה.

כאן יצוין שהנתבעת מצאה לטענתה 8 אריחים זהים מאותה סדרת יצור והיא מוכנה לרכוש ולהתקינם בדירת התובעים.

בעקבות הגשת חוות דעת המומחה, התשובות לשאלות ההבהרה ותצהירי הצדדים, נקבע התיק לדיון שבו ויתרו הצדדים על חקירות עדים, המומחה לא זומן לחקירה (אם כי לבית המשפט בוודאי שיש סמכות ליתן משקל לטענות משפטיות ביחס לחיוב על פי ממצאי חוות הדעת) והמחלוקת בפועל הצטמצמה מאד, משכך שוב אין צורך להרחיב יתר המידה באותן נקודות שאינן (באמת) במחלוקת וממילא הכל כתוב, מצוי ומוקלט בתיק ופרק הדיון יגע רק באותן נקודות שעדיין באמת במחלוקת.

סעיף 3.6 לחוות דעת המומחה (3,000 ₪+מע"מ)

סעיף זה לא נכלל בסיכום סכום חוות הדעת, מדובר בכתם על גבי משטח השיש שאיננו יורד בניקוי רגיל ונראה כי אין חולק שסיבת הופעת הכתם לוטה בערפל. בעניין זה הנני מקבל את טענות הנתבעת במלואן, ראשית, על התובעים הנטל לייחס כתם זה למחדל מצד הנתבעת, בנטל זה לא עמדו מה גם שהתובעים הם אלו שבחרו את המשטח והם אלו שפעלו מול הספק במישור זה. אינני פוסק דבר בגין הסעיף שבכותרת.

סעיפים 4.2 ו-4.3 לחוות דעת המומחה (3,200 ₪+מע"מ)

מדובר בהפרש של בין 2-3 ס"מ ברוחב המסדרון ובמידות חדר השינה, באמת שמדובר בעניין של מה בכך, גם המומחה "התקשה" לפסוק בגין אי התאמות אלו וגישתי היא שבניית בית מגורים איננה בגדר הנדסת טילים, מי שמבצע את עבודות הבניה הם בני אדם, הסטייה של סנטימטר לפה או לשם שלא באמת גרמה לנזק מוחשי בר כימות בפועל היא בגדר זוטי דברים ולכן אין מקום לחפש בציציות נזקים יש מאין.

ביחס לסעיפים אלו (ובעיקר עקב ההפרשים במסדרון) ראיתי מקום לפסוק סך 1,000 ₪ כולל מע"מ.

פרק 5 לחוות הדעת-ליקויים בנושא ריצוף וחיפוי (32,994 ₪ כולל מע"מ)

בפתח הדברים יש לומר שאינני מתערב בקביעתו המקצועית של המומחה בפרק זה.

אלא שמהפן המשפטי הדברים אינם כה פשוטים. במהלך הדיון הסתבר כי שני הצדדים ידעו היטב שבריצוף הדירה קיימים פגמים (קלים) נשוא פרק זה ולא רק זאת, הדבר אף עלה על הכתב בנספח להסכם המכר שנחתם על ידי שני הצדדים והוצג (לראשונה) בדיון.

זאת ועוד, הנתבעת התחייבה לתקן את הליקויים כך שנוסף על הפן הנזיקי של התביעה, קיימת מצדה התחייבות חוזית מפורשת ביחס לליקויים אלו.

מאידך גיסא, גם התובעים אינם יכולים לגלגל עיניהם השמימה ולגלגל את מלוא עלות התיקון כיום על הנתבעת.

היות וחובת הנתבעת לתקן או לשאת בעלות הליקויים ברורה לחלוטין, אדון רק בהשלכות מחדלם של התובעים, מחדל שהתבטא בכך שלמרות שידעו מהיום הראשון על קיום הפגמים, למרות שגרו בסמוך לאתר הבנייה, למרות שעמדו לרשותם חודשים ארוכים בהם היו יכולים לדרוש כי התיקונים יבוצעו לאלתר, לא עשו דבר, ביום שקיבלו את החזקה נכנסו לדירה, התקינו ריהוט, ארונות וציוד והביאו למצב שבו החלפה פשוטה של אריחים הופכת למשימה קשה ומורכבת ובעיקר יקרה.

איך התובעים שמדקדקים בכל פרט ובכל פגם ולו הזניח ביותר, לא דאגו להקים קול זעקה, להתעקש על ביצוע התיקון החשוב ביותר ולכל הפחות היקר ביותר ואף לסרב לקבל את הדירה עם ריצוף לקוי?

זאת ועוד, למרות הידיעה על הליקויים, למרות ביצוע ביקור ובדיקת הדירה לפני מסירתה, נרשם בפרוטוקול המסירה כי רק 5 מרצפות סובלות מ"צ'יפים"? היכן ומתי נפגעו עוד 9 מרצפות? לצדדים הפתרונים.

גם בתכתובות השונות שצורפו לתצהירי התובעים לא מוזכר הריצוף כלל, ישנן דרישות אחרות ברם אין שום דרישה לביצוע מידי של תיקון והחלפת הריצוף. יובהר, הדבר איננו גורע מקיומם של הליקויים או מחובת הנתבעת לתקנם ברם הדבר מעיד על החשיבות שנתנו או לא נתנו התובעים לליקויים אלו ועל יכולתם בזמן אמת, תוך עמידה על זכותם לפי ההסכם, להקטין את הנזק, להקטין את עלויות התיקון ולהגדיל את הסיכוי למצוא אריחים מתאימים.

ספק גדול אם התובעים אכן יבצעו היום את התיקון, יהפכו את ביתם, יפרקו ריהוט ויחליפו את הריצוף, העבר מעיד על העתיד ומשכך פסיקת נזק פרופורציונלי היא לטעמי המדיניות המשפטית הנכונה מקום בו בית המשפט מתרשם כי התובעים (גם אם ניזוקו) נוקטים בגישה דווקנית או תרמו להגדלת או אי הקטנת הנזק, הערכתי היא כי פסיקת כשני שליש מהערכת המומחה ראויה ונכונה.

אינני סבור כי יש לחייב את התובעים לאפשר לנתבעת לבצע את התיקונים בניגוד לרצונם, התרשמתי הן מהתובעים וגישתם והן ממנהל הנתבעת והנני סבור כי קיים חוסר אמון וחיוב כאמור רק יצור טענות חדשות ולא יסיים את הפרשה ולכן מהסכום שאפסוק, ינוכו 10% בגין הפגיעה בהקטנת הנזק עקב הסירוב.

משכך אפסוק רק כ- 90% מתוך שני שליש הסכום שהוערך ע"י המומחה :

33,000 ש"חx 0.66x 90%=19,600 ₪.

איחור במסירה

ראשית יש לקבוע כי "פרשנות" התובעים לפיה אם תוך כדי תקופת ה"גרייס" לא נמסרת הדירה, הפיצוי נמדד מיום האיחור הראשון ולא מתום תקופת ה"גרייס", היא הנכונה, זוהי גם עמדת הדין, זוהי גם לשון סעיף 5.1 להסכם שאגב, נוסח ע"י הנתבעת ואשר מדבר על "היום הראשון של האיחור".

שנית, יש לקבוע מהו תאריך המסירה, התובעים טוענים כי המסירה בוצעה ביום 30.8.14, הנתבעת טוענת כי המסירה בוצעה ביום 15.8.14.

בנקודה זו הנני מעדיף את גרסת הנתבעת שכן טענת התובעים לא מגובה בדבר מעבר להצהרתם במסגרת התצהיר, טענת הנתבעת מגובה בפרוטוקול מסירה הנושא את התאריך 15.8.14, התובעים לא הציגו פרוטוקול אחר בו אין תאריך או ננקב תאריך שונה, אין בנמצא שום מחאה שניתנה בזמן אמת ועניין האיחור לא בא לידי ביטוי בהתכתבויות ומסמכים ששלחו התובעים לנתבעת.

ועתה לשאלה האם יש לחייב את הנתבעת בתשלום חלקי או מלא של הפיצוי בגין האיחור?

גם כאן הנני מעדיף ראיות שנוצרו ונולדו בזמן אמת. הודעת הדוא"ל ששלח מר הזימה מטעם הנתבעת לתובעים ביום 27.3.14 מדברת בעד עצמה. כבר אז התגבשו ובמאזן ההסתברות הנדרש, איחור/התמהמהות מצד התובעים בפנייה לספקים השונים ע"מ לבחור או לשדרג פריטים שונים כגון חיפויים, אביזרי אינסטלציה ובעיקר מטבח.

מתוך הדברים עולה כי בעניין המטבח, בחנו התובעים אופציות שונות ולכן הזמנתו בוצעה רק לאחר הדוא"ל קרי ביום 31.3.19.

חברת המטבחים, רגבה, התחייבה להשלים את המטבח ולספק אותו עד 15.5.14, לא הובאו שום ראיה ושום עד מרגבה או בכלל שיסבירו מדוע המטבח (ואפילו לא מורכב) לא הגיע ולא היה בדירה עד למועד זה. למעשה, מסמך המדידה שבוצעה נושא תאריך 12.5.14 כך שהסיכוי שיצורו ואספקתו של המטבח היו מושלמים בסמוך למועד המוסכם, שואפים לאפס.

גם מסמכי ההזמנה מ"מזונייט ישראל בע"מ" מלמדים על כך שהתובעים לא יצאו מגדרם לסיים את בחירת האביזרים ולראיה, הצעת המחיר שם ניתנה ביום 23.2.14, ההזמנה לא בוצעה בו ביום, בו בשבוע או בו בחודש אלא רק ביום 2.5.14.

הדברים התנהלו באופן דומה גם ביחס לפריטים אחרים שסופקו בשלבים מאוחרים למדי (הזמנה ותעודות משלוח של מפעלי אחים עאמר בע"מ למשל).

הווה אומר שיש איחור של שבועיים בלבד מתום תקופת ה"גרייס" אך שוכנעתי ברמת ההסתברות הנדרשת כי דווקא הנתבעת שהפנתה את התובעים לספקים מיד עם ההתקשרות ושלחה דוא"ל התראה על הצורך בבחירת וביצוע ההזמנות התנהלה באופן סביר כשהתובעים משיקוליהם (הלגיטימיים כשלעצמם) התמהמהו, בדקו, השוו, התלבטו וכיו"ב. אינני רואה סיבה ועילה לחייב את הנתבעת בתשלום מלוא תקופת כשלתובעים תרומה לאיחור זה וכשהתנהלותם, הראיות שסיפקו (או נכון יותר לא סיפקו) והעובדה שלא נגרם להם נזק ממוני של ממש עקב האיחור אינם מצדיקים את פסיקת אותו פיצוי מוסכם המפורט בהסכם.

אשר על כן הנני אומד את תרומת הנתבעת רק בכחצי חודש קרי 1,800 ש"ח להיום.

סיכום

חוות דעת המומחה מסתכמת ב-103,000 ₪ להיום.

מסכום זה יש להוריד 33,000 ₪ (עלות ליקויי הריצוף)ולהוסיף:

3,200 ₪ להיום בזיקה לתשובותיו לשאלות ההבהרה.

1,000 ₪ בגין הפרשי מדידה

19,600 ₪ בגין ליקויים בריצוף

וכן

1,800 ₪ אומדן פיצוי בגין איחור במסירה

4000 ₪ בגין עוגמת נפש

סה"כ 99,600 ₪ (להיום)

אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך 99,600 ₪ בצירוף אגרה יחסית בסך 1300 ₪ ובצירוף שכר טרחת עו"ד בסך 15,000+מע"מ.

אשר לשאר הוצאות המשפט, בשים לב לחוות הדעת הקוטביות, כל צד יישא בהוצאותיו.

הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, ג' שבט תשע"ט, 09 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.