1. המערער הגיש תביעה לבית המשפט קמא לפינוי דירת מגורים המשמשת כגן ילדים, מכוח פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), כנגד המשיבים, אולם בית המשפט קמא (כב' השופטת האפט) מחק את התביעה על הסף, בקובעו כי התובענה מגלמת עתירה למתן צו הצהרתי ועוד, וכי על כן לא מדובר בהליך המתאים לבירור בהתאם לפרק האמור מהתקנות, על סדרי הדין המיוחדים שנקבעו בו.

2. המערער עתר בערעורו לבטל את פסק הדין ולהורות על השבת הדיון בתביעה שהגיש בהתאם לתקנות האמורות, לשמיעת עדים ולמתן פסק דין לפני 30.9.17, כדי להקטין נזקי הורים של ילדים אשר מביאים את ילדיהם לדירת המגורים המשמשת כגן, מבלי לדעת כי הפעילות אינה חוקית. לחילופין התבקש בית המשפט לבטל את פסק הדין ולהורות על מתן צו לפינוי המשיבים מדירת המגורים, נוכח העובדה כי אין חולק כי השימוש בדירה כגן ילדים דורש היתר לשימוש חורג אשר לא ניתן.

3. המערער עתר להקדמת הדיון, אולם בקשתו נדחתה (כב' סגנית הנשיא השופטת שבח) ביום 13.6.17.

ביום 27.8.17 הגיש המערער "בקשה למתן פסק דין, לביטול דיון ולהשבת עירבון", כשהוא עותר למתן פסק דין של פינוי כנגד המשיבים, וזאת נוכח פינוי ועזיבת המושכר על ידי המשיבים עוד ביום 22.8.17.

לטענתו, מעת שהמשיבים פינו את המושכר הרי מהדין ליתן פסק דין של פינוי "...וכן להורות על ביטול הדיון שנקבע בתיק זה שהפך להיות תיאורטי וכן השבת העירבון..." (ההדגשה לא במקור).

4. בתגובת המשיבים מיום 18.10.17, טענו המשיבים כי כלל לא ידעו אודות הגשת הערעור והבקשות השונות וכי דינה של העתירה להידחות על הסף לאור כך שהדיון הפך להיות תיאורטי בלבד, וכי אם היה מתקיים דיון, בסופו של יום היה מתקבל פסק דין לטובתם, תוך שהם מפרטים אודות התנהלותו של המערער עד שנאלצו לפנות את הדירה, לאור חשש מהגשת כתב אישום כנגדם וכשהם עותרים לחייב את המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד תוך ביטול הדיון.

לא בכדי ניתנה ביום 23.10.17 החלטה, לפיה אין חולק כי למצער לעת הזאת הדיון הפך לאקדמי הואיל והנכס פונה. עוד קבע בית המשפט כי אין מקום להורות על קבלת ערעור ללא קיום דיון, אשר הפך כאמור לאקדמי, ועל כן יש להיזקק, נוכח הנטען על ידי המשיבים, לשאלת ההוצאות.

משכך, ניתנה האפשרות למערער להתייחס לאמור וכך גם הקשור לשאלת שמיעת הערעור.

5. במקום להתייחס לאשר הורה בית המשפט, חזר וטען המערער כי יש מקום למתן פסק דין לפינוי וזאת לאור הסכמה של הצדדים בפועל לפינוי.

לא בכדי ציין בית המשפט בהחלטה מיום 15.11.17 כי המערער מתעלם מאשר הורה בית המשפט ועל כן ניתנה לו האפשרות להתייחס לאשר קבע בית המשפט.

בתשובתו, עתר המערער לחיוב המשיבים בהוצאות, בהוסיפו כי בהתאם לתקנה 462 לתקנות בית המשפט מוסמך ליתן כל החלטה נוספת שמתחייבת וכי במקרה דנן מעת שהמשיבים הודיעו שפינו את דירת המגורים, קמה הזכות של המערער לקבל בחזרה את מה ששלו, דהיינו זכות החזקה, וזאת לאור הוראת סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, וכשמדובר למעשה בסעד של השבה.

לחלופין, טען כי דין הערעור להימחק ללא חיוב בהוצאות וזאת נוכח השלב המקדמי של הערעור, וכי לא התקיים דיון.

6. מצאנו לנכון לפרט אודות השתלשלות הבקשות השונות וההחלטות, אשר מהן עולה כי המערער מצא לנכון לעתור בבקשות שלא היה מקום להן, וכך גם הצריך את המשיבים להיזקק לטענות.

גם לשיטת המערער הפך הדיון לתיאורטי, ועל כן גם לשיטתו, ולאור בקשתו, אין מקום לקיים את הדיון שנקבע – כל זאת לאחר שבוצע הפינוי בפועל.

יתר על כן, מצופה היה שנוכח פינוי הדירה, יעתור המערער, עוד באותו שלב, למחיקת הערעור וכך גם להחזר העירבון – וזאת כל עוד והמשיבים לא נצרכו כלל וכלל לערעור.

אולם, המערער בחר בדרך שלא היה מקום לה, באופן שעתר שיינתן פסק דין לפינוי, ובשעה שתביעתו בבית משפט קמא נמחקה, ולא בכדי עתר בערעורו, טרם הפינוי, להחזיר את התיק לבית משפט קמא ורק לחילופין עתר לפינוי.

ברור שלא היה מקום שערכאת הערעור תידרש לסכסוך לגופו, מעת שהערכאה הדיונית לא נדרשה לו, וכמובן שלא היה מקום לטעון כאילו קיימת הסכמה למתן צו לפינוי, נוכח הפינוי בפועל.

7. הנה כי כן, על דעת שני הצדדים עולה כי אין מקום לקיום הדיון [ראו עע"מ 3974/14 שחר נהריה (שותפות שאינה רשומה) נ' נייר חדרה בע"מ (14.6.15)].

ודוק, התביעה בבית משפט קמא לא נדחתה, אלא נמחקה על כל המשתמע מכך.

אולם, מעת שהמערער הצריך את המשיבים להתייחס לערעור, יש מקום לחייבו בהוצאות.

8. לאור האמור, הערעור נמחק.

אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבים 7,500 ₪ שכ"ט עו"ד.

המזכירות תעביר מהפיקדון את הסכום האמור למשיבים באמצעות בא כוחם, ואת היתרה תחזיר למערער באמצעות בא כוחו.

9. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ח, 14 פברואר 2018.