לפני תביעת שיבוב של חברת הראל, בגין סכום של 172,510 ששילמה למבוטח שלה, בגין נזקים שנגרמו לרכבו, אשר היה מעורב בתאונה עם רכב שעליו נהג הנתבע 3 ושהיה רשום על שם הנתבעת 2 ומבוטח אצל הנתבעת 1.

רקע

1. ביום 4.7.16 ארעה תאונה לרכב מסוג אופל, שהיה מבוטח על ידי התובעת (להלן: "רכב הראל"). רכב הראל נסע בנתיבו על כביש ישר ולפתע התנגש ברכב שעליו נהג באותה עת הנתבע 3 ואשר בא מהכיוון הנגדי ואשר ביקש לחצות את הנתיב של רכב הראל ולפנות שמאלה כדי להיכנס לתחנת הדלק שהייתה מצויה במקום ולימין הדרך בה נסע רכב הראל.
2. התובעת טוענת כי הרכב שהתנגש ברכב הראל היה רכב מסוג טויוטה, שבאותה עת היה מבוטח אצל הנתבעת 1, היה בבעלות הנתבעת 2 ועליו נהג בעת התאונה הנתבע 3. כפי שעוד יפורט מיד, הנתבעת 1 מנגד טוענת כי רכב הטויוטה אמנם היה מבוטח אצלה, אולם לא הוא הרכב שהיה מעורב בתאונה עם רכב הראל.
3. התובעת שילמה למבוטח שלה את נזקי התאונה וכעת מבקשת היא להיפרע מהנתבעים.
4. התביעה נגד הנתבעת 2, בעלת הרכב, נמחקה בהסכמה. נותרו הנתבעת 1 והנתבע 3.
5. הנתבעת 1 טוענת בכתב הגנתה כי לא רכב הטויוטה, שאמנם היה מבוטח אצלה, היה מעורב בתאונה, אלא רכב אחר וכי הנתבעים 2 ו-3 מסרו לה מידע כוזב בכוונת מרמה. כן הכחישה הנתבעת 1 את הנזקים הנטענים לרכב הראל.
6. הנתבע 3 טען להגנתו כי הרכב היה אמנם בחזקתו ואף בבעלותו, לאחר שרכש אותו מקרובת משפחתו הנתבעת 2, אולם התאונה הייתה באשמת רכב הראל, אשר הגיע במהירות מופרזת, באופן שלא הותיר לו כל אפשרות לחמוק מן התאונה.
7. במסגרת פרשת הראיות שמעתי את עדותם של נהג רכב הראל, ד"ר סמארה, הנוסע שישב לצידו ברכב הראל בעת התאונה, ד"ר קשוע, הנתבעת 2, הנתבע 3, אביו של הנתבע 3 וחוקר הנתבעת 1, מר שפיגל. הסיכומים הוגשו בכתב.

דיון

1. נטל השכנוע במשפט אזרחי ביחס לטענת מרמה, גבוה מן הנטל הרגיל במשפט אזרחי להוכחת טענות שאינן טענות מרמה. אני סבור שהנתבעת 1 עמדה בנטל זה.
2. נתחיל מכך שבאופן חריג ותמוה למדי, אין בנמצא כל ראיה אובייקטיבית ממשית לגבי מעורבות רכב הטויוטה בתאונה, לא צילום שלו בזירה, לא רישום של המשטרה, לא רישום של האמבולנס שלפי הטענה היה במקום. כלום.
3. הראיה היחידה למעורבות רכב הטויוטה בתאונה באה מפי הנתבע 3, עד מעוניין, כפי שהתובעת עצמה מודה בסיכומיה, אשר עדותו הייתה רצופת סתירות ולא הייתה אמינה עליי.
4. הנתבעת 2 גם היא אמנם טענה כי הרכב היה מעורב בתאונה, אולם אין חולק כי לא הייתה בזירת התאונה ועדותה היא בגדר עדות מפי השמועה, קרי מפיו של הנתבע 3, קרוב משפחתה וגם היא הרי בגדר עד מעוניין, נוכח קרבה זו אל הנתבע 3, אשר אם התביעה נגד הנתבעת 1 תידחה, יצטרך לשאת לבדו בנזק, שעומד כאמור על סכום לא מבוטל.
5. הנתבע 3 אמר לחוקר הנתבעת 1 כי הוא עצמו היה אשם בתאונה, כך עולה מעדות החוקר שהייתה אמינה עליי וכן מהדו"ח שהגיש. אין לראות בעדות החוקר בעניין זה בגדר עדות מפי השמועה, מקום שהנתבע 3 העיד במשפט ונחקר על ידי בא כוח התובעת ואף נשאל בדיוק בעניין זה.
6. תשובתו הייתה כי אינו זוכר אם כך אמר לחוקר. עדות החוקר עדיפה עליי על עדותו של הנתבע 3. דא עקא, משהוגשה התביעה נגדו, לפתע שינה הנתבע 3 גרסתו וטען כי אינו אחראי לתאונה.
7. זאת ועוד - בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית שלו טען כי הוא הבעלים של הרכב ואילו בתצהירו ובעת חקירתו הנגדית, טען טענות הפוכות לחלוטין, שלפיהן אך שילם לנתבעת 2 מקדמה ולקח את רכבה לכמה ימים לבדיקה, או אז ארעה התאונה, כבר ביום הראשון, בטרם הושלמה העסקה.
8. במהלך חקירתו הנגדית נשאל הנתבע 3 שורה של שאלות לגבי האירוע ותשובותיו היו במקרה הטוב לא מספקות ובמקרים אחרים לא מהימנות בעליל.
9. כך למשל, כאשר נשאל היכן נמצא רכב הטויוטה, ענה שאינו יודע. רק לאחר שנשאל על כך שוב ושוב, ענה כי הרכב אצל הנתבעת 2. הנתבעת 2 אישרה בעדותה כי הרכב אצלה וטענה כי הנתבע 3 תיקן אותו. כך גם טען הנתבע 3, אלא שלא הוצגה כל ראיה לכך, לא תמונות של הרכב, לא חשבונית או קבלה וזאת חרף העובדה שחוקר הנתבעת 1 ביקש מהנתבע 3 במהלך החקירה להציג אסמכתאות כאמור.
10. אין חולק כי לרכב הראל נגרם נזק, עד כדי אובדן גמור ואילו לטענת הנתבע 2, הנזק שנגרם לרכב הטויוטה התמצה ב"שפשוף" (עמ' 22 ש' 7) ובסכום תיקון של 500 ₪ בלבד (עמ' 25 ש' 2). ברור שהדברים אינם מסתדרים אחד עם השני.
11. ההסבר שניסה ב"כ התובעת לספק לסתירה הנ"ל, במהלך החקירה הנגדית של החוקר, לפיו הנזק לרכב הראל נגרם בעיקר מהתנגשות במעקה, לאחר שסטה מן הדרך כדי למנוע את ההתנגשות ולאחר ששפשף את רכב הטויוטה, לא הוכחה וגם ההנחה שהניח בא כוח התובעת בשאלתו, לפיה כולם אמרו בפרוטוקול שרכב הראל פגע בטויוטה ואז המשיך למעקה, אין בה זכר בעדויות העדים או בכל מקום אחר.
12. הטענה אינה מופיעה בכתב התביעה וגם לא בדיווח שמסר בעל הרכב ומי שנהג בו, ד"ר סמארה, לתובעת (הודעתו צורפה כנספח לכתב התביעה). הטענה נפקדת גם מהודעתו במשטרה (נספח לתצהירו). הטענה נפקדת גם מתצהירו של מי שישב לצידו של סמארה בעת התאונה, ד"ר קשוע. הטענה אינה מופיעה גם לא בכתב ההגנה ולא בתצהירו של הנתבע 3. הטענה לא הועלתה על ידי סמארה וקשוע בעת עדותם וגם לא על ידי הנתבע 3.
13. סתירה נוספת בעדויות קיימת בין גרסת הנתבע 3, שלפיה הוא נכנס לתחנת הדלק כדי למלא דלק ברכבו ולבין גרסת אביו, אשר העיד כי שניהם נכנסו לתחנת הדלק כל אחד ברכבו לצורך מילוי דלק ברכבו של האב. גם צירוף המקרים לפיו כשיצרו קשר טלפוני האב והבן, בדיוק מצא הנתבע 3 את אביו על אותו הכביש מאחוריו, היא ממש מוטלת בספק בעיני.
14. גם האופן שבו נמסרו פרטי רכב הטויוטה לסמארה, אשר גרסתו כאמור היא שעזב את הזירה מבלי שידע לזהות כלל את רכב צד ג' בו התנגש, היא שרויה לחלוטין בערפל ונסמכת על טענה של קבלת ווצאפ מקרוב משפחה של הנתבע 3 ומבלי שהוגשה כל ראיה בעניין זה.
15. גם לא הוצגה ראיה לתשלום הנטען של השתתפות עצמית על ידי הנתבעת 2. אין ראיה לפניה אל הסוכן כדי להודיע על התאונה, למעט עדות הנתבעת 2, שלא אמינה עליי. הנתבעת 2 לא הציגה כאמור אסמכתא לתשלום השתתפות עצמית.
16. גם אין כאמור ראיה ממשית לתיקון רכב הטויוטה, שלפי הטענה היה מעורב בתאונה.
17. לסיכום, עדות הנתבע 3 אינה אמינה עליי, היא רצופת סתירות, גרסתו לא מתיישבת עם עובדות מוכחות והעיקר, אין ראיה אובייקטיבית כלשהי למעורבות רכב הטויוטה בתאונה.
18. בנסיבות אלה, סביר מאוד להניח כי הנתבע 3 פעל, תוך קבלת שיתוף פעולה עם הנתבעת 2, להעמיד את רכבה, המבוטח אצל הנתבעת 1, כרכב שהיה מעורב בתאונה, תחת רכב אחר עליו כנראה נהג, שלא היה מבוטח.
19. העובדה שסמארה וקשוע העידו כי לא זיהו את הרכב שהם התנגשו בו, לא את יצרן הרכב ואפילו לא את צבע הרכב (הם אך העידו כי מדובר ברכב פרטי ולא במשאית וכו'), היא עובדה תמוה למדי ועשויה או לתמוך במסקנה כי הנתבע 3 אכן ניסה לרמות את הנתבעת 1 או להוות עובדה ניטרלית שאינה פועלת לטובת או לרעת מי מהצדדים.
20. העובדה שסמארה וקשוע לא זיהו את הרכב עמו התנגשו, לא יצרן, לא דגם אפילו לא צבע, יכולה להיות מוסברת בשתי דרכים, האחת, זו לה טענו, כשיתכן שהכל קרה כל כך מהר עד כי לפני ההתנגשות לא זיהו את הרכב השני ואילו לאחר מכן לא התמקדו ברכב האחר והיו עסוקים בעצמם, והשנייה, כי החליטו לסייע לנתבע 3 בהעמדת גרסה כזו.
21. טענת התובעת בסיכומיה לפיה לו רצו לסייע לנתבע 3 היו מזהים פוזיטיבית את רכב הטויוטה כרכב שהיה מעורב בתאונה, אין לקבלה בהכרח, שכן בהחלט יתכן כי השניים מצאו בגרסתם, לפיה לא זיהו את הרכב, דרך ביניים לעזור לנתבע 3 מחד ולא להסתכן באפשרוחת של הפללתם מאידך. כך או אחרת, אין לי צורך להכריע איזה הסבר מבין השניים הוא הנכון וזאת משאימוץ כל אחד מהם, לא יכול לסייע לנתבע 3.
22. גם שינוי החזית בגרסת הנתבע 3, אשר לפני הגשת התביעה אמר לחוקר כי הוא אשם בתאונה, אולם משהוגשה התביעה נגדו טען אחרת, עולה בקנה אחד עם מרמה מצד הנתבע 3 ביחס לזהות הרכב שהיה מעורב בתאונה ואסביר.
23. בעוד אשר בטרם הגיע הנושא לבית המשפט, סבר הנתבע 3 כי יוכל להתחמק מלשאת בנזק על ידי המצאת הטענה שלפיה הרכב שהיה מעורב בתאונה היה של הנתבעת 2 ועל ידי הודאה באחריותו לתאונה, הרי שברגע שהסתבר לו כי התרגיל לא עבד, כי הנתבעת 1 מסרבת להכיר בכיסוי הביטוחי וחושדת בו וכי הוא עצמו נתבע לצידה בתביעה, בחר לשנות את גרסתו וטען שלא הוא אחראי לתאונה, כדי שאם התביעה תידחה נגד הנתבעת 1, אולי גם תידחה כנגדו.
24. טענת התובעת שלפיה עדות החוקר בדבר אמירת הנתבע 3 במהלך החקירה כי הוא אשם התאונה, היא בגדר עדות מפי השמועה, משום שהקלטת השיחה של החוקר עם הנתבע 3 לא הוגשה כראיה (החוקר טען בחקירתו הנגדית כי הקליט גם שיחה זו ואמנם לא ידע לספק הסבר מדוע באי כוח הנתבעת 1 לא העבירו גם שיחה זו בגדרי ההקלטות שהועברו), אין בידי כאמור לקבלה, מקום שהנתבע 3 העיד במשפט ויכולה הייתה התובעת לחקור אותו לגבי טענה זו ואף עשתה כן ואילו הנתבע 3 השיב על כך שאינו זוכר אם הודה באשמה לתאונה בפני החוקר אם לאו (עמ' 24 ש' 30 – 32).
25. פשיטא בעיני כי תשובה מעין זו אומרת דרשני, שהרי מדובר היה בתאונה משמעותית, עם פינוי של אמבולנס ואובדן גמור לרכב הראל ואין זה מתקבל על הדעת כי הנתבע 3 אינו זוכר מה אמר לחוקר בקשר לשאלת האשם שלו לתאונה וכך או אחרת, עדות החוקר אמינה עליי ועדיפה עליי על פני עדותו, שכאמור ממילא אין בה הכחשה של גרסת החוקר.
26. לסיכום, שוכנעתי ברף הנדרש להוכחת טענת מרמה, כי רכב הטויוטה לא היה מעורב בתאונה ובהתאם לכך דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להידחות וכך אני מורה.
27. בכל הנוגע לטענת הנתבעת 1 בסיכומיה, לגבי העדר זיקה ביטוחית, מהטעם שהטויוטה כבר נמכרה לנתבע 3 וכבר הייתה בבעלותו בעת התאונה, כאשר פוליסת הביטוח שנעשתה לנתבעת 2 אינה מכסה אותו במקרה כזה, צודקת התובעת בטענתה שמדובר בהרחבת חזית, משום שהטענה לא הועלתה בכתב ההגנה של הנתבעת 1 ועל כן דינה של הטענה להידחות ולו בשל כך, באופן שמתייתר הצורך להכריע בשאלה, האם היה קיים אם לאו כיסוי ביטוחי בנסיבות הנזכרות לעיל וממילא כאמור דין התביעה נגד הנתבעת 1 להידחות משום קביעתי כי רכב הטויוטה כלל לא היה מעורב בתאונה.
28. בכל הנוגע לתביעה נגד הנתבע 3, זו דינה להתקבל. אחריותו לתאונה עולה מעצם העובדה שזכות הקדימה הייתה נתונה לרכב הראל ואם היה הנתבע 3 נזהר, לא הייתה התאונה מתרחשת, שכן לו היה מבצע את הפנייה שמאלה כאשר הכביש פנוי, אין סיכוי בעולם שרכב הראל היה מתנגש בו ועובדה זו עולה גם מצילום הצומת המדוברת שהוגש כראיה.
29. המרחק מהפנייה שמאלה לתחנת הדלק ועד לאותו קטע בכביש שממנו הגיע רכב הראל, בו כבר אפשר לראות את צומת תחנת הדלק (עקב השיפוע של הכביש), אינו כה קצר, עד כי נהג זהיר לא היה מצליח לבצע את הפנייה שמאלה בצורה בטוחה גם אם הרכב השני מגיע במהירות רבה.
30. מסקנתי זו נותרת על כנה גם אם סמארה העיד כי הצומת הזו מועדת לפורענות וכי אירעו בה תאונות שגרמו בסופו של דבר להתקנת רמזור במקום, שכן נהגים לא זהירים ורשלנים, סביר בהחלט להניח כי "נפל בפח" בצומת זו, אולם לא מי שנזהר וכאמור, להערכתי על סמך חומר הראיות, אין קושי לבצע בבטחה את הפנייה שמאלה בצומת הזו.
31. אחריותו של הנתבע 3 לתאונה עולה כמובן גם מההודאה שלו בפני חוקר הנתבעת 1.
32. אוסיף כי אין בידי לתת כל אמון לגרסתו שהועלתה בכתב הגנתו ובתצהירו וכן בחקירתו הנגדית, לפיה אינו אחראי וכי היה כבר בתוך הצומת ואז רכב הראל נכנס בו רגע לפני שהספיק לצאת ממנה.
33. מנגד, אמינה עליי עדותו של סמארה, שנתמכת גם מעדותו של קשוע, לפיה לא יכול היה סמארה להתחמק מההתנגשות מקום שהנתבע 3 ביצע את הפנייה ממש רגע לפני שרכב הראל נכנס לצומת תחנת הדלק ועל כן גם לא מצאתי מקום לראות ברכב הראל כאחראי ברשלנות תורמת כלשהי.
34. שעה שהנזק והסכום ששולם לסמארה הוכח ואילו הנתבע 3 לא הביא ראיות סותרות בעניין זה, יש לחייב את הנתבע 3 לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה.

סוף דבר

1. אשר על כן, אני מחייב את הנתבע 3 לשלם לתובעת את סכום התביעה, בסך של 172,510 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן ישלם הנתבע 3 לתובעת את אגרות המשפט וכל הוצאה אחרת שהייתה לה ככל שתתבקש ותאושר וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪.
2. התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית. התובעת תשלם לנתבעת 1 שכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪ וכן את הוצאות החקירה ועדות החוקר, כמו גם הוצאות משפט אחרות ככל שהיו ויאושרו, אולם הנתבע 3 ישפה את התובעת בגין כל סכום שהיא שילמה לנתבעת 1 בגין שכר הטרחה וההוצאות הנזכרים לעיל וזאת נוכח העובדה שטענתו, שלפיה רכב הטויוטה היה מעורב בתאונה, הוא הגורם לכך שהתובעת הגישה את התביעה גם נגד הנתבעת 1 ואילו נמצא שהוא פעל במרמה עת טען טענה זו.
3. כל הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ח' שבט תשפ"ב, 10 ינואר 2022.