26 מרץ 2020

ע"י ב"כ: עו"ד ערן צור ו/או עו"ד חיים צור

2. חברת וואן סמבה פתרונות מחשוב ותקשורת בע"מ,

ח.פ 5120311865

ע"י ב"כ: עו"ד עינת כרמי ועו"ד מורן לנטוש ממשרד יעקב סולמון, ליפשיץ ושות'

הנתבע 1 עבד בשירות התובעת 1, חברה העוסקת בתחום אספקת שירותי תקשורת ואינטרנט. לאחר מועד סיום עבודתו, עבר הנתבע לעבוד בנתבעת 2, חברה העוסקת בתחום דומה.

בפנינו תביעה שהגישו התובעים כנגד הנתבע וכנגד מעסיקתו הנוכחית, לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם לטענתם בשל הפרת התחייבותו של הנתבע שלא להתחרות בעסקי התובעת 1, ותביעה שהגיש הנתבע כנגד התובעים לתשלום שכר עבודה וזכויות סוציאליות הנובעים לטענתו מתקופת עבודתו וסיומה בתובעת 1.

רקע עובדתי

1. התובעת 1, דריו תקשורת 2012 בע"מ (להלן גם - דריו) היא חברה המספקת פתרונות טכנולוגיים בתחום התקשורת והאינטרנט לגופים ולמוסדות שונים, בפרט לבתי אבות ולקיבוצים.
2. התובע 2 (להלן גם - ליאור) הוא מנהלה של דריו ובעל 100% מהון המניות שלה.
3. עובר להקמתה של דריו בשנת 2012, החזיקו הנתבע 1 מר חזי רם (להלן- חזי) ורעייתו, בחברה אחרת, בשם "דריו (ד.ח) שיווק בע"מ".
4. ביום 25.7.12 נחתם בין ליאור לחזי הסכם מייסדים (נספח ב' לתצהיר ליאור; להלן-ההסכם או הסכם המייסדים), במסגרתו נקבע, בין היתר, כי השניים יפעלו במשותף להקמת חברת דריו תקשורת 2012 בע"מ, וכי הון המניות יחולק ביניהם שווה בשווה. בהתאם להסכמתם, בפועל, נרשמו מניות דריו על שמו של ליאור בלבד.
5. אין חולק בין הצדדים, כי בין חזי לדריו התקיימו יחסי עובד ומעסיק, וכי במהלך תקופת עבודתו, הועבר חלקו של חזי במניות לידי ליאור, וחזי נותר לעבוד כשכיר בשורותיה של דריו.
6. בסעיף 7.2 להסכם המייסדים הוגדר תפקידו של חזי במסגרת עבודתו בדריו, כדלקמן: "סמנכ"ל החברה ומנהל מכירות בכיר עם אחריות על תחום המכירות וההתקנות בפועל".
7. הסכם המייסדים כלל תניית העדר תחרות, שזו לשונה:

"כל עוד החברה קיימת לא יהיו הצדדים רשאים, בין בעצמם ובין באמצעות אחרים ו/או באמצעות חברה אם ו/או חברה אחות, במישרין או בעקיפין, לעסוק בעיסוק המתחרה בחברה. מובהר בזאת כי לכל אחד מהצדדים הזכות לעסוק בפעילות עסקיות נוספות ובלבד שלא תפגע בפעילות החברה".

(סעיף 7.6 להסכם המייסדים)

1. ההסכם כלל אף סעיף סודיות, כדלקמן:

"הצדדים מתחייבים שלא לעשות שימוש, שלא לגלות ושלא להעביר שלא במסגרת מהלך העסקים הרגיל של החברה, לכל אדם ו/או גוף בכל זמן שהוא, בין בזמן היותם בעלי מניות ובין לאחר מכן, כל סוד ו/או ידע מקצועי, עסקי או מסחרי בהתייחס למי מהצדדים ו/או לחברה ופעילותה ו/או לקוחותיה".

(סעיף 8 להסכם המייסדים)

1. עוד נקבע בהסכם, כי רשימת הלקוחות של דריו היא סוד מסחרי של דריו:

"רשימת לקוחות ו/או ספקים ו/או מערך שיווק ו/או כל רשימה אחרת שתשמש את פעולתה השוטפת של החברה יהיו בגדר סוד מסחרי של החברה. הצדדים מתחייבים שלא לנצל ו/או להשתמש ברשימות אלה, אלא למען החברה ובהסכמה מפורשת ובכתב של המנכ"ל ובמקרה שיוחלף על ידי מנכ"ל חדש, שאינו אחד מהצדדים להסכם זה, אזי ההסכמה כאמור תינתן על ידי דירקטוריון החברה".

(סעיף 14.3 להסכם המייסדים)

1. ביום 21.4.15 הודיע חזי על הפסקת עבודתו בדריו.

בסמוך למועד זה, החל חזי לעבוד בחברת "ספוטנט", אף היא חברה העוסקת באספקת שירותי תקשורת ואינטרנט, ועבד שם משך כשנה.

1. ביום 4.7.16 החל חזי לעבוד כאיש מכירות בשירות הנתבעת 2, חברת וואן סמבה פתרונות מחשוב ותקשורת בע"מ (להלן- וואן סמבה), שתחום עיסוקה הוא אספקת שירותי מחשוב ותקשורת.

מהלך ההתדיינות

1. ביום 15.9.16 הגישו דריו וליאור בקשה למתן צו זמני האוסר על חזי ועל וואן סמבה לעשות שימוש ברשימת הלקוחות והספקים של דריו, ולהתחרות בעסקיה. בהחלטה מיום 28.12.16, נדחתה הבקשה.

בקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה אף היא, ביום 16.1.17.

1. במסגרת ההליך העיקרי, עתרו התובעים לחייב את הנתבעים בסעדים כספיים כדלקמן: "פיצוי בגין הפסדי התובעת ל- 3 שנים, החל מיום 1.7.17 עקב תחרות לא לגיטימית בסך של 216,000 ₪; פיצוי עבור הפרת ההסכם וחובת אמון הנתבע 1 בסך של 55,000 ₪; פיצויים עקב ביצוע עוולת הרשלנות, פגיעה בציפיות התובעים, ועשיית עושר ולא במשפט בסך של 45,000 ₪"

(כך בלשון התובעים, סעיף 65 לכתב התביעה).

1. ביום 24.5.17 הגיש חזי תביעה כנגד דריו וליאור לתשלום זכויות סוציאליות הנובעות לטענתו מתקופת עבודתו וסיומה בשירות דריו, ובהתאם להחלטה מיום 12.9.18, אוחדו שתי התביעות.
2. בדיון ההוכחות שהתקיים בפנינו ביום 31.3.19 העידו מטעם התובעים - ליאור, מר פנחס בנימין - הבעלים והמנכ"ל של חברת ספוטנט, עו"ד טל גרשטיין שערך את הסכם המייסדים, ומר ערן קציר- בנו של ליאור (להלן- ערן).

מטעם הנתבע 1 העיד חזי, ומטעם הנתבעת 2 העיד מנכ"ל וואן סמבה- מר יובל טל.

1. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה העדויות בשתי התביעות תישמענה במאוחד, כך שעדויות התובעים בתביעת דריו וליאור כנגד חזי וואן סמבה תשמענה תחילה, ועדויות חזי וואן סמבה תשמענה לאחריהן.

תביעת דריו וליאור כנגד חזי ווואן סמבה

עיקר טענות הצדדים

עיקר טענות דריו וליאור

1. ביולי 2016 פנה חזי במסגרת עבודתו בוואן סמבה למספר לקוחות קבועים של דריו, והציע להם את שירותיה של וואן סמבה, תחת שירותיה של דריו.
2. לטענת התובעים, חזי לא רשאי היה לפנות ללקוחותיה של דריו ולהתחרות בעסקיה.
3. לשיטתם, רשימות הלקוחות והספקים של דריו, המידע הנוגע לציוד הנדרש להתקנות, ורמת התעריפים והמחירים הנגבים מהלקוחות, הם בגדר סוד מסחרי של דריו. לקוחותיה הם לקוחות ממשיים וקבועים, ויצירת רשימת הלקוחות היתה כרוכה במאמץ, בעבודה רבה, ובהשקעת זמן וממון.
4. עוד נטען, כי הנתבעים גזלו את סודותיה המסחריים של דריו, שלא כדין.
5. בנוסף טענו התובעים, כי במסגרת הסכם המייסדים, הסכים חזי לתניית אי תחרות רחבה, מפורשת, וחד משמעית כשהוא מלווה בייעוץ משפטי, ומשכך, הוא מנוע מלטעון כי רשימת הלקוחות אינה בגדר סוד מסחרי.
6. הוסיפו התובעים וטענו, כי חזי הפר את תניית הסודיות והעדר התחרות הקבועות בהסכם המייסדים. לטענתם, הסכם זה חל אף במישור היחסים שבין דריו לחזי, שכן הוסכם בין חזי לליאור כי לאחר התאגדותה של דריו, תאמץ דריו את הוראות הסכם ההתקשרות, באופן שהוראותיו יחולו אף על דריו.
7. אף אם ייקבע שהמידע בו אוחזת דריו אינו עולה כדי סוד מסחרי, הרי שעדיין, יש לה "שוק ייחודי משלה על פי רשימת מוסדות דיור מוגן" (סעיף 28 לכתב התביעה), ושיטות העבודה ושיטות התמחור שלה - ייחודיות לה.

משכך, הנתבעים לא היו רשאים לעשות שימוש במידע זה ולהתחרות בעסקיה של דריו. כמו כן, חזי נהג שלא בתום לב ובדרך מקובלת שעה שהתחרה בעסקיה של דריו, וכן הפר את חובת האמון והנאמנות שהוא חב כלפיה.

1. התובעים אף טענו לקיומם של אינטרסים לגיטימיים המצדיקים מניעת תחרות בלתי הוגנת של חזי בדריו.

הנתבעים פגעו בזכותם הקניינית של התובעים לקנין, הנובעת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב – 1992, ובפרט בסודותיה המסחריים, ואף מסכנים את עצם המשך קיומה והישרדותה של דריו, וכפועל יוצא מכך, אף את חוסנו הכלכלי של ליאור. בנוסף, פגעו הנתבעים באופן משמעותי במוניטין של התובעים.

1. הוסיפו התובעים וטענו, כי פנייתו של חזי ללקוחותיה של דריו גרמה לפגיעה כלכלית חמורה בדריו.

הסיבה לכך היא שחזי הציע ללקוחותיה של וואן סמבה את אותם המוצרים שמציעים להם התובעים, במחירים מופחתים. משכך, נאלצה דריו להוזיל את מחיר המוצרים שהיא גובה מאותם הלקוחות. אלא שעובדה זו נודעה לכלל לקוחותיה, ולפיכך נאלצה האחרונה להפחית את התעריפים אותם היא גובה לא רק מהלקוחות אליהם פנה חזי, אלא מכלל לקוחותיה.

הנזק הכלכלי שנגרם לדריו בעקבות פנייתו של חזי ללקוחותיה הוא בסך של 6,010 ₪ לחודש בממוצע, ובסך מוערך כולל של כ-216,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

נזק זה הוא בלתי הפיך, שכן דריו לא תוכל עוד לשוב ולתמחר את מוצריה באותה רמת מחירים שהיתה קיימת ערב ההוזלה.

בנוסף טענו התובעים כי חזי גרם לביטול התקשרויותיה של דריו עם לקוחותיה מזה שנים.

1. באשר לחבותה של וואן סמבה כלפי התובעים, נטען כי זו נובעת מהיותה מעסיקתו ו/או שלוחתו של חזי. לשיטתם, חזי וואן סמבה פעלו כלפיהם כמעוולים במשותף, תוך הפרת חוק עוולות מסחריות ו/או דיני הנזיקין ו/או דיני החוזים ו/או דיני עשיית עושר ולא במשפט (כך בלשון התובעים, סעיף 4 לכתב התביעה), ואף גרמה להפרת החוזה שבין התובעים לבין חזי.

בנוסף נטען, כי הנתבעים מעוניינים להיכנס לשוק במקומה של דריו תוך השתלטות על אותו פלח שוק, ובכך לגרום לביטול החוזים וההסכמים של דריו עם לקוחותיה ו/או ספקיה.

עוד נטען ביחס לחבותה של וואן סמבה, כי אין לה את המיומנות ואת הידע לעסוק בתחום של בתי אבות וקיבוצים.

עיקר טענות חזי

1. חזי טען כי הוא מעולם לא פנה ללקוחות התובעים או אל ספקיה במסגרת עבודתו בוואן סמבה, וכי מאז תחילת עבודתו בוואן סמבה ועד למועד הגשת התביעה בספטמבר 2016, לא התקשרה וואן סמבה עם אף לקוח של דריו, ודי בכך על מנת לדחות את התביעה.
2. בנוסף נטען, כי דריו אינה אוחזת בסוד מסחרי כלשהו, וכי היא חברה אחת מיני עשרות ואפילו מאות בשוק. דריו לא המציאה דבר, אינה מייצרת דבר, ואין לה טכנולוגיה מיוחדת, או מידע ו/או ידע השונים מאלה של כל טכנאי תקשורת ממוצע. וואן סמבה מספקת שירותים מקיפים ונרחבים יותר לעומת אלה שמספקת דריו, ומשכך פעילות דריו היא שולית וחלקית ביותר לעומת פעילותה של וואן סמבה.

יתר על כן. דריו עושה שימוש בטכנולוגיה ישנה יחסית, שעה שוואן סמבה עושה שימוש בציוד מיתוג חדיש המבוסס על טכנולוגיית VDSL , המספקת שירות מהיר ואמין יותר, והעומדת בתחרות עם החברות הגדולות בשוק. מאחר שמדובר בשירותים כה שונים, הרי שוואן סמבה מתמחרת את שירותיה באופן שונה, בהתאם לשירותים המסופקים על ידה, ומשכך ממילא אין לה עניין בתעריפים שגובה דריו מלקוחותיה.

1. חזי אף הכחיש את הטענה שהפר את הסכם המייסדים.

לטענתו, הסכם המייסדים נחתם בין חזי לליאור, ולא בין חזי לדריו.

כמו כן, התובעים עצמם הודיעו על בטלות ההסכם במכתב מיום 4.11.15. התובעים אינם רשאים, אפוא, לטעון לבטלות ההסכם ובאותה הנשימה לטעון לאכיפתו. מכל מקום, תניית העדר התחרות הקבועה בהסכם המייסדים היא גורפת ואין מקום לאכפה.

1. חזי אף חלק על הטענה שלתובעים יש אינטרס לגיטימי האוסר עליו להתחרות בעסקיה של דריו. לטענתו, לא קיבל הכשרה מיוחדת במסגרת עבודתו בדריו, ההיפך הוא הנכון: הוא היוזם והבעלים המקורי של דריו, וליאור חבר אליו כשותף, וברבות הימים השתלט על העסק. כמו כן, לליאור ולדריו אין ידיעה מקצועית יוצאת דופן הנוגעת להתקנות המערכת המותקנת אצל לקוחות, וזו הוקמה על ידי טכנאים ולא על ידי מי מהצדדים. חזי הוסיף, כי לא זאת בלבד שלא קיבל תמורה מיוחדת בגין ההתחייבות שלא להתחרות בעסקיה של דריו, אלא שדריו הפרה את זכויותיו הקוגנטיות, ואפילו לא שילמה לו שכר עבודה בעבור ארבעת החודשים האחרונים להעסקתו.
2. בנוסף, הכחיש חזי את הטענה שהפר את חובת האמון והנאמנות כלפי דריו, הן מאחר שלא התחרה בעסקיה, והן מאחר שרשאי היה לעשות כן, במסגרת זכותו החוקתית לחופש העיסוק שלו וכחלק מזכותו לממש את כישוריו בשוק החופשי.

חזי ביקש להדגיש כי הוא בן 60, משתדל לפרנס את עצמו ואת משפחתו, וכי מאז ומתמיד תחום עיסוקו היה אלקטרוניקה ומחשבים, ואין מקום למנוע ממנו לעסוק בתחום זה.

1. חזי אף הכחיש את הנזק הכספי לו טוענים התובעים. לטענתו, ככל שחלק מלקוחותיה של דריו עברו לחברה אחרת, הרי שהם עשו כן ללא קשר לפעילותו בוואן סמבה, אלא במסגרת ההתנהלות הטבעית בשוק החופשי, כדרכו של עולם העסקים.

הטענה לפיה ליאור עלול לקרוס כלכלית אף היא איננה נכונה, שכן הוא מנהל מספר עסקים במקביל, והוא בעלים של משרד להנהלת חשבונות ושל קו חלוקה לעיתונים.

1. הוסיף חזי וטען, כי התביעה הוגשה בשיהוי חמור, שכן לאחר סיום העסקתו בדריו, וקודם לתחילת העסקתו בוואן סמבה, עבד בחברת "ספוטנט", ואף במסגרת העסקתו בחברה זו גייס לקוחות מתחום הדיור המוגן.

על אף זאת, לא פעלו התובעים בעניין זה, משך כשנה תמימה.

1. לבסוף טען חזי, כי יש לדחות על הסף תביעתו האישית של ליאור כלפיו, מחמת היעדר יריבות.
2. חזי עתר לחיוב התובעים בהוצאות לדוגמה.

עיקר טענות וואן סמבה

1. לטענת וואן סמבה, דין התביעה כנגדה להידחות מכל וכל, תוך חיוב התובעים

בהוצאות לדוגמה בשל ההוצאות הרבות שנגרמו לה בעקבות הגשת תביעת הסרק שהוגשה כנגדה.

1. לשיטתה, לא דבק רבב בהתקשרותה עם חזי, וזו אינה מהווה גרם הפרת חוזה. במסגרת הסכם העסקתו, ושעה שנקלט לעבודה בוואן סמבה כאיש מכירות, הצהיר חזי, כי אינו מפר הסכם עם חברה או עם מתחרה אחרת כלשהי, וכי אינו כבול בתניית אי תחרות. מכל מקום, אף במקרים בהם מוצא בית הדין לעבודה לאכוף תניית אי תחרות, הרי שהוא עושה כן לתקופה של 12 חודשים לכל היותר, ואילו העסקתו של חזי בדריו הסתיימה למעלה משנה טרם מועד תחילת העסקתו בוואן סמבה.
2. וואן סמבה הוסיפה, כי אין בידיעתה מידע לאיזה לקוחות פנה חזי, שכן חזי מדווח לה על קשר עם לקוחות רק כאשר מתבצעת מכירה בפועל.

מבין הלקוחות המצוינים בכתב התביעה, התקשרה וואן סמבה עם לקוח אחד בלבד- שרונים אבן יהודה, אלא שהתקשרות זו נעשתה לאחר הגשת התביעה, כשנתיים ימים ממועד סיום העסקתו של חזי בדריו, ולבקשת שרונים, שהוא זה שיזם הפניה אליה, ולא להיפך.

1. וואן סמבה הכחישה אף היא את טענת התובעים לפיה דריו אוחזת בסודות מסחריים כלשהם.

בדומה לחזי, גם וואן סמבה טענה כי דריו אינה ייחודית בתחום עיסוקה, וכי כל החברות העוסקות בתחום פונות לאותו קהל לקוחות שמאגד יחידות דיור בהן דרושה אספקת שירותי אינטרנט.

מכל מקום, ברי כי אין מדובר בלקוחות ייחודיים או בלקוחות שנדרש מאמץ מיוחד על מנת לאתרם ולפנות אליהם.

הוסיפה וואן סמבה וטענה, כי היא הוקמה בשנת 1996 ומאז פועלת בתחום, שעה שדריו הוקמה רק בשנת 2012.

על לקוחותיה נמנים לקוחות מובילים מכל מגזרי המשק, לרבות מתחום התעשייה המסחר והשירותים, מהממשלה, מהביטחון, ממוסדות הציבור, מתחום הטלקום וההיי טק, ממגזר הבנקאות והפיננסיים, וכן לקוחות מתחום הדיור המוגן. כך למשל, פאלאס אמריקה, נאות התיכון, נאות המושבה ואחוזת בית, הם לקוחות של וואן סמבה בתחום הדיור המוגן מזה כשמונה שנים, קרי, עוד לפני שדריו הוקמה.

לדריו אף אין מיומנות או ידע מיוחד הדרוש לשם התקנת המערכת, וכל הידע הדרוש לשם העניין מצוי באמתחתה של וואן סמבה מזה שנים רבות, בהיותה אחת החברות המובילות בארץ בתחום זה.

רשימת הלקוחות של דריו, התעריפים שגבתה מלקוחותיה, המידע על הציוד הדרוש להתקנת המערכת ורשימות הספקים אינם מהווים סוד מסחרי עליו יש להגן, אלא לכל היותר, מידע עסקי, הנגיש לכל דורש.

1. וואן סמבה הוסיפה, כי מכל מקום, לא עשתה שימוש בסוד מסחרי כלשהו ו/או במידע העסקי של דריו, וכי אף אין לה כל עניין בו, שכן ממילא אין הוא יכול לסייע בידה.

בניגוד לשירות הספציפי היחיד שדריו מספקת ללקוחותיה, הרי שוואן סמבה מספקת ללקוחותיה שירותי מחשוב כוללים ונרחבים בפתרונות תקשורת מתקדמים.

אף בתעריפים אותם הציעה דריו ללקוחותיה אין לוואן סמבה עניין. השירותים המסופקים על ידה מקיפים ורחבים משמעותית ביחס לשירותים המסופקים על ידי דריו, ומבוססים על טכנולוגיות שונות וחדישות יותר. משכך, אף התעריפים אותם גובה דריו מלקוחותיה שונים מהתעריפים אותם גובה וואן סמבה מלקוחותיה, ואינם רלבנטיים לגביה.

1. עוד טענה וואן סמבה, כי יש לדחות את הטענה כי לא רשאית היתה להתחרות בעסקיה של דריו. תחום פתרונות המחשוב, כמו כל תחום אחר בשוק, הוא תחום תחרותי ודינאמי. התחרות היא לא רק על המחיר, כי אם גם על טיב השירות ועל שביעות רצונם של הלקוחות, כמו בכל תחום אחר בשוק.

דיון והכרעה

העדר סמכות עניינית לדון בתביעת ליאור כנגד הנתבעים ובתביעה לרשלנות

1. ראשית ייאמר, כי לטעמנו יש לדחות את תביעתו של ליאור כנגד הנתבעים, וכן את תביעת התובעים לפיצוי בגין רשלנות, מחמת היעדר סמכות עניינית.
2. סעיף 24 לחוק בית דין לעבודה התשכ"ט – 1969 (להלן- חוק בית הדין לעבודה), קובע את גדרי סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, כדלקמן:

"לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון -

(1)בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];

....

(1ב) בתובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה."

...

1. ברע"א 2407/14 רוחם - אג'נס פרנס פרס בע"מ, פסקה 27 (14.10.2015) קבע בית הדין הארצי את הכלל המנחה לעניין סמכותו של בית הדין לעבודה ולפיו: "מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה".

תביעת ליאור כנגד הנתבעים

1. אין חולק בין הצדדים, כי לא התקיימו יחסי עבודה בין ליאור לחזי, כי אם בין חזי לדריו בלבד. ליאור לא הצביע על חלופה אחרת הקבועה בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, מכוחה מוסמך בית הדין לעבודה לדון בתביעתו כנגד חזי וכנגד וואן סמבה.

משכך, תביעה זו נדחית מחמת היעדר סמכות עניינית.

התביעה לפי עילת הרשלנות

1. כמפורט לעיל, בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתביעה שעילתה נזיקית, למעט העילות המפורטות בסעיף 24(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, קרי תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בקשר לסכסוך עבודה.
2. בע"ע 625/08 תותי אשבל - הראל חברה לביטוח בע"מ (17.9.09) (להלן - עניין אשבל), הדגיש בית הדין הארצי לעבודה, בסעיף 12 לפסק הדין, ביחס לתובענות בין עובדים למעסיקים כי:

"לגביהן, מצומצמת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בעילות נזיקיות, ככל שהן מפורטות בסעיף 24 (א)(1ב) לחוק בית הדין. וכפי שציינתי בעניין שמואל לם"זו דרך המלך, כפי שקְבָעָה החוק" ואין בילתה"".

1. בפרשת מנורה (רע"א 7513/15 מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ – פלונית (21.3.16)) הותיר בית המשפט העליון על כנה את קביעת בית הארצי בעניין אשבל, לפיה ככל שהמדובר בתביעה שעילותיה נזיקיות, יחול האמור בסעיפים 24(א)(1) ו-24(א) (1ב) לחוק בית הדין לעבודה. ובלשונו של בית המשפט העליון:

" נעיר, כי בכל הנוגע לנזיקין חל האמור בפסקה 12 להלכת אשבל, קרי, ככל שהמדובר בעילות נזיקיות יחול האמור בסעיף 24(א)(1) ו-24(א) (1ב) לחוק בית הדין לעבודה, הא ותו לא".

1. התביעה ל"פיצויים עקב ביצוע עוולת הרשלנות" (כך בלשון התובעים), היא תביעה המבוססת על עילה נזיקית מובהקת, שאינה באה בגדרו של סעיף 24 (א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, ומשכך –אף דינה של תביעה זו להידחות מפאת העדר סמכות עניינית.
2. נפנה, אפוא, לדון בטענות דריו כנגד הנתבעים, על פי סדרן.

לא הוכח שחזי פנה ללקוחות דריו

1. ראשית ייאמר, כי לא הוכחה בפנינו הטענה שחזי פנה ללקוחות של דריו במסגרת עבודתו בוואן סמבה.
2. ליאור אמנם העיד כי "בחודש יולי 2016 נודע לנתבעים כי התובע החל לעסוק בתחום העיסוק בו עוסקת הנתבעת תוך פנייה אל הלקוחות ו/או הספקים של הנתבעת, גניבת רשימת הלקוחות שלה ו/או ספקי הנתבעת" (סעיף 13 לתצהיר ליאור), אלא שבמסגרת חקירתו הנגדית, הודה כי עדותו זו אינה נסמכת על ידיעה אישית, כי אם על דברים שמסרו לו לקוחות (שורות 26-30 בעמ' 95 לפרוטוקול).
3. לאמור לעיל יש להוסיף, כי עדות כללית וסתמית זו נעדרת פירוט כלשהו. כך למשל, נמנעה דריו מלפרט מתי פנה חזי לאותם לקוחות, למי מטעם הלקוחות הוא פנה, ומה בדיוק הוצע להם.
4. דריו אף לא תמכו את טענתם, ולו בראשית ראיה, ואף נמענה מלזמן לעדות ולו לקוח אחד מבין הלקוחות אליהם היא טוענת שחזי פנה, הגם שעדותם עשויה היתה להיות רלבנטית להליך, ואף עובדה זו יש לזקוף לחובתה (ראו ע"א 641/87 קלוגר - בר ש.י הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, מד (1) 239 (1990)).
5. נוכח כל האמור, לא הוכחה בפנינו הטענה כי חזי פנה ללקוחות של דריו במסגרת עבודתו בוואן סמבה.

למעשה, בכך די על מנת לקבוע כי דין התביעה להידחות.

1. אלא שאף לו היה מוכח בפנינו כי חזי פנה ללקוחות של דריו במסגרת עבודתו בוואן סמבה, הרי שעדיין, דין התביעה היה להידחות. ונפרט.

העדר קיומו של סוד מסחרי

1. לא שוכנענו כי דריו אוחזת ב"סוד מסחרי" כלשהו הראוי להגנה.
2. המונח "סוד מסחרי" מוגדר בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט -1999 (להלן- החוק) כדלקמן:

"'סוד מסחרי', 'סוד' – מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחרהו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמירת סודיותו".

1. על פי הפסיקה, "רשימת ספקים או לקוחות תוכר כסודית רק כאשר היא מחזיקה "ערך מוסף" מלבד קיבוץ שמות הלקוחות או הספקים בענף, בנסיבות בהן הוכח כי נדרש מאמץ מיוחד בגיבושה, ויש יתרון בקבלתה מן המוכן" (ע"ע 164/69 דן פרומר וצ'ק פונט נ' רדגארד בע"מ (4.6.99), להלן: הלכת צ'ק פוינט); ע"ע 80/08 דאטה פול בע"מ נ' יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ (7.10.10); ע"ע 62/08 דוד לבל – חברת הדקה ה – 90 בע"מ (27.12.2009); להלן - עניין לבל; ע"ע 1141/00 הר זהב שירותי מזון בע"מ – פודליין בע"מ, פד"ע לח 72 (2002); ע"ע 1045/00 אריה נצר – אס.ג'י.די הנדסה בע"מ, פד"ע לו 180 (2000)).
2. בית המשפט העליון קבע אף הוא כי "...רשימת לקוחות תוכל להוות סוד מסחרי המגיע כדי זכות קניינית של בעליה רק בנסיבות שבהן יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה "מן המוכן" (ע"א 9046/96 בן ברוך ואח'- תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח', פ"ד (1), 625, 634)
3. הלקוחות עליהם הצביעה דריו בכתב התביעה – שרונים אבן יהודה בע"מ, כפר אבות דרורים בע"מ, ורשת בית בכפר -הם שמות של מוסדות דיור בתחום הדיור המוגן, וניתנים לאיתור בנקל, לכל דורש.

דריו אף לא טענה, מעבר לטענה על דרך הסתם, וממילא לא הוכיחה, כי המדובר ברשימה שיש קושי מיוחד באיסופה, או כי המדובר ברשימה המכילה פרטים נוספים כלשהם באשר ללקוחות, מעבר לשמותיהם, שיש קושי מיוחד להשיגם, או שיש ברשימת הלקוחות ייחודיות או ערך מוסף כלשהו.

אף לא נטען, וממילא לא הוכח, כי הרשימה מכילה מידע המעניק לדריו יתרון מסחרי כלשהו על פני מתחריה בשוק, או כי היא מכילה מידע סודי שאינו נגיש לציבור. ליאור אמנם העיד כי יצירת רשימת הלקוחות היתה כרוכה בהשקעת זמן ומאמץ מיוחד (סעיף 18 לתצהיר ליאור), אלא שהצהרה כללית וסתמית זו נעדרת פירוט כלשהו, והיא אף לא נתמכה, ולו בראשית ראיה.

בנוסף לא הוכח בפנינו, כי הרשימה נשמרה בסודיות או שדריו פעלה על מנת לשמרה ככזו.

1. אף לא הוכח בפנינו כי התעריפים שגבתה דריו מלקוחותיה הם בגדר סוד מסחרי.

לא הוכח, ואפילו לא נטען, כי דרוש מאמץ מיוחד על מנת להשיג את התעריפים שגבתה דריו מלקוחותיה; כי יש ערך מוסף כלשהו בקבלת התעריפים שגבתה דריו מלקוחותיה "מן המוכן"; כי דריו גבתה מלקוחותיה תעריפים מיוחדים, השונים מהתעריפים המקובלים בשוק; או כי התעריפים שגבתה דריו מלקוחותיה הם בגדר מידע שאדם סביר העוסק בתחום אינו יכול להשיגו תוך פרק זמן קצר בכל מקום עבודה בתחום דומה, ללא מאמץ מיוחד.

1. יתר על כן. מהראיות שהובאו בפנינו עולה, כי וואן סמבה מספקת ללקוחותיה שירותים מקיפים ונרחבים יותר מאלה שמספקת דריו ללקוחותיה.

בעוד שדריו מציעה ללקוחותיה בתחום הדיור המוגן אספקת אינטרנט לדיירים בלבד, ללא ציוד נלווה ושירותי מחשוב נוספים, הרי שוואן סמבה מציעה ללקוחותיה שירותי מחשוב בענן, ציוד נלווה נוסף, ואספקת אינטרנט הן לדיירים והן להנהלה (סעיף 34.2 לתצהיר חזי, סעיף 33 לתצהירו של מר טל- עדויות שלא נסתרו בחקירה נגדית).

עוד הוכח בפנינו, כי השירותים שמספקת וואן סמבה ללקוחותיה מבוססים על טכנולוגיות שונות מאלה שמספקת דריו ללקוחותיה.

בעוד שדריו מציעה שירותי אינטרנט המבוססים על שימוש ברוחב פס אחד משותף לכלל האתרים, הרי שוואן סמבה מציעה שירותים המבוססים על קווים ייחודיים לכל אתר באמצעות טכנולוגיתVDSL (סעיפים 34.4 ו- 34.5 לתצהיר חזי, סעיף 44 לתצהיר מר טל, ח"נ של מר טל בשורות 14-27 בעמ' 151).

מאחר שכך, הרי שממילא התמחור שקובעת וואן סמבה עבור שירותיה שונה מהתמחור שקובעת דריו עבור שירותיה, ומשכך, התעריפים שמציעה דריו ללקוחותיה, אינם רלבנטיים ביחס לוואן סמבה, וקבלתם "מן המוכן" אינה יכולה להקנות לה ערך מוסף או יתרון מסחרי כלשהו (סעיף 44 לתצהיר מר טל, ח"נ של מר טל בשורות 14-27 בעמ' 151, וראו גם סעיף 34.6 לתצהיר חזי).

1. לאמור לעיל יש להוסיף, כי מן המפורסמות הוא ששוק אספקת שירותי התקשורת והאינטרנט הוא שוק תחרותי ודינאמי. בשים לב לעובדה שחלף פרק זמן של כשנה ורבע ממועד סיום העסקתו של חזי בדריו ועד למועד בו החל לעבוד בוואן סמבה, סביר להניח שמחירי השוק השתנו, כך שהמידע שהיה לחזי אודות רמת המחירים עת הועסק בשירות דריו, ממילא כבר הפך בלתי רלבנטי. מכאן, שאף לו היינו קובעים כי המידע הנוגע לתעריפים שגבתה דריו מלקוחותיה הוא סוד מסחרי (וכאמור, אין הדבר כך), הרי שממילא, בחלוף כשנה ורבע איבד הסוד המסחרי מכוחו, וממילא לא יכול היה להקנות לוואן סמבה ערך מוסף כלשהו, או יתרון מסחרי כלשהו, בקבלתו "מן המוכן".
2. אף לא הוכח בפנינו, כי המידע הנוגע לציוד הדרוש להתקנת שירותי האינטרנט בו אוחזת דריו, עולה כדי סוד מסחרי.

מהראיות שהונחו בפנינו עולה, כי דריו הינה אחת מיני רבות בשוק, המציעה ללקוחותיה שירותי אינטרנט על בסיס של חיבור מודם מול תשתית וספק, וכי אין היא אוחזת במידע ייחודי, השונה מהמידע המצוי בידי החברות האחרות בשוק בתחום זה, או במידע הנוגע להתקנת הציוד ולפיתוחו שקשה להשיגו (סעיף 38 לתצהיר חזי; חקירת חזי - ש' 30-31 בע"מ 5 לפרוטוקול).

עוד הוכח בפנינו, כי וואן סמבה עוסקת בתחום התקשורת מזה שנים רבות, כי היא הוקמה שנים רבות לפני דריו, וכי כל המידע הדרוש לשם הדרוש לשם התקנת המערכת מצוי באמתחתה מזה זמן רב (סעיף 35 לתצהירו של מר טל, סעיפים 2-5 לתצהיר לתצהירו של מר טל, עדותו של מר טל בשורות 14-22 בעמ' 131).

1. עוד ייאמר בהקשר זה, כי מטבע הדברים, רמת המחירים הרלבנטית בשוק, היא חלק מהידע המסחרי שרכש חזי במסגרת ניסיונו המקצועי ועבודתו, ומשכך, אין היא בגדר סוד מסחרי. אמנם חלק מניסיון זה צבר חזי במסגרת עבודתו בדריו, אלא שאין להתעלם מהעובדה שחזי הוא שהקים את דריו, וליאור הוא זה שחבר אליו, ולא להיפך (סעיף 38 לתצהיר חזי).
2. דריו אף לא הוכיחה כי רשימת הספקים בתחום אספקת שירותי התקשורת והאינטרנט אינה גלויה וידועה לכל העוסק בתחום, או כי מחירוני הספקים שלה היו ידועים רק לה ואינם פתוחים לציבור הרחב.
3. נוכח כל האמור, הגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי דריו להוכיח קיומו של סוד מסחרי כלשהו, הראוי להגנה.

חזי לא הפר את הסכם המייסדים

1. דריו תלתה את יהבה בטענה שחזי הפר את תניית הסודיות ואי התחרות הקבועות בהסכם המייסדים.

אין בידינו לקבל את טענה זו.

1. ראשית, הסכם המייסדים נחתם בין ליאור לחזי, ולא בין חזי לדריו, והוא מסדיר את ההתקשרות העסקית בין ליאור לחזי, ולא את יחסי העבודה בין דריו לחזי.

כמפורט לעיל, הטענה כי חזי הפר את הסכם ההתקשרות שבינו לבין ליאור, דינה להידחות, מחמת חוסר סמכות עניינית.

1. לא נעלם מעינינו כי עו"ד גרנשטיין, שערך את הסכם המייסדים, העיד כי הוסכם בין חזי לליאור כי לאחר התאגדותה של דריו, יאומצו הוראות הסכם ההתקשרות, ויחולו אף על היחסים שבין דריו לחזי (סעיפים 2-4 לתצהיר גרנשטיין). ואולם, בכך לא די על מנת להוכיח כי כזאת אכן נעשה בסופו של דבר. זאת בפרט, משעה שחזי הכחיש טענה זו.
2. שנית, אף לו היה מוכח בפנינו כי הסכם ההתקשרות חל על יחסי העבודה שבין חזי לדריו, הרי שממילא, במכתב מיום 4.11.15, עוד בטרם החל חזי לעבוד בוואן סמבה, הודיעו דריו וליאור לחזי על ביטול ההסכם: "הנני מודיעה לך בשם מרשיי (הכוונה היא לדריו ולחזי, ד.ח.ז) על ביטול הסכם המייסדים כתוצאה מהפרתך הסכם זה וזאת בהתאם לסעיף 2 לחוק החוזים..." (סעיף 18 למכתב מיום 4.11.15, נספח א'3 לתצהיר חזי). במסגרת חקירתו הנגדית, אישר ליאור כי הוא ודריו אכן ביטלו את הסכם ההתקשרות: "אני מצהיר שאנחנו ביטלנו את ההסכם" (שורה 15 בעמ' 84 לפרוטוקול) וכן: "ההסכם, אנחנו ביטלנו אותו" (שורה 25 בעמ' 83 לפרוטוקול).

מאחר שדריו וליאור הם שהודיעו לחזי על ביטול את ההסכם עוד ביום 4.11.15, הרי שהם מנועים מלטעון כעת לאכיפתו, ביחס לתקופה מאוחרת למועד הודעת הביטול.

1. שלישית, וזה העיקר. אפילו היה מוכח בפנינו כי ההסכם ההתקשרות תקף ואפילו היה מוכח בפנינו כי הוראותיו הוחלו על היחסים שבין דריו לחזי, הרי שממילא לא היה מקום ליתן תוקף לתניית העדר התחרות הקבועה בו.
2. הזכות לחופש העיסוק היא זכות חוקתית, המעוגנת בחוק יסוד (סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק).
3. בהתאם להלכה, נקודת המוצא היא שלכל עובד עומדת זכות למימוש כישוריו ולמיצוי כושר ההשתכרות שלו, לרבות בדרך של תחרות עם מעסיקו לשעבר. בעניין טמיר נתיבי אויר (עע 38834-10-10 טמיר נתיבי אויר בע"מ - קמחי (8.11.15) עמד בית הדין הארצי על דברים אלה:

"בחינת תוקפה של הוראה המגבילה את חופש העיסוק של העובד במהלך תקופת העבודה, כמו גם לאחר סיומה, נערכת על רקע מעמדה של זכות העובד לחופש העיסוק, זכותו של העובד למימוש כישוריו ולמיצוי כושר ההשתכרות שלו, והצורך לאזן בין זכותו של העובד לבין אינטרסים לגיטימיים של המעסיקים המצדיקים הגבלת חופש העיסוק, וגם זאת רק עד המידה הראויה".

1. בעניין ספיר ספרינט (עע 2912-11-10 מן - ספיר ספרינט (14.11.11) (להלן -ענין ספיר ספרינט) סיכמה כב' השופטת דוידוב מוטולה את ההלכה בהקשר זה, כדלקמן:

"הלכת צ'ק פוינט הגדירה מחדש את איזון האינטרסים בכל הנוגע לאפשרות להגביל עיסוקו של עובד לאחר סיום עבודתו, בכך שקבעה נקודת מוצא חדשה.

נקודת המוצא הינה כי לא יינתן תוקף לתניה חוזית המגבילה את עיסוקו על עובד, אלא אם יעמוד המעסיק בנטל ויוכיח כי התנאי מגן על 'אינטרס לגיטימי' שלו.

היה ויוכיח המעסיק 'אינטרס לגיטימי' – לא די בכך, ועל בית הדין לבחון את סבירות התניה בהתאם למבחנים שהיו מקובלים בעבר (דוגמת משך זמן ההגבלה, היקפה, התחום הגיאוגרפי עליו היא חלה)

1. במקרה שלפנינו, אין מקום ליתן תוקף לתניית אי התחרות, בהיותה גורפת, בלתי מידתית, ובלתי סבירה בנסיבות העניין.

כך למשל, פרק הזמן שנקבע בהסכם המייסדים - "כל עוד החברה קיימת", היעדר תיחומה הגיאוגרפי של תניית אי התחרות, והעדר הגבלת היקפה - חורגים מכל אמת מידה של סבירות ומידתיות.

כמו כן, כי יש לקבוע את היקף ההגבלה ואת משכה בהתחשב בכלל נסיבותיו של המקרה הנדון, לרבות סוג האינטרס המוגן, היקף הפגיעה בו ומאפייני השוק הרלוונטי.

שוק אספקת שירותי התקשורת והאינטרנט הוא שוק תחרותי ודינאמי; רשימת הלקוחות של דריו מתחום הדיו המוגן נגישה לכל דורש; וחלף פרק זמן של כשנה ורבע ממועד סיום העסקתו של חזי בדריו ועד למועד בו החל לעבוד בוואן סמבה, כך שסביר להניח שמחירי השוק ממילא השתנו. בנסיבות אלה, לא מצאנו כי ישנה הצדקה להטיל הגבלה כלשהי על זכותו של חזי להתחרות בעסקיה של דריו, קל וחומר שאין הצדקה להטיל הגבלה גורפת ורחבה כל כך, כפי שנקבע בהסכם המייסדים.

1. כמו כן, מקובלת עלינו טענתו של חזי לפיה אכיפת תניית היעדר התחרות עומדת בניגוד לחוק יסוד: חופש העיסוק, וכי אין למנוע ממנו לממש את כישוריו ולעבוד בתחום שהיה תחום עיסוקו מאז ומתמיד - אלקטרוניקה ומחשבים.
2. נוכח כל האמור, אנו קובעים כי חזי לא הפר את הסכם המייסדים, ומשכך התביעה לתשלום פיצוי בגין הפרתו- נדחית.

העדר קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק את הגבלת זכותו של חזי להתחרות בעסקיה של דריו, והטענה בדבר הפרת חובות תום הלב, האמון וההגינות

1. אף במקרים בהם לא קיימת תניה חוזית, או שקיימת תניית אי תחרות גורפת, יש לבחון האם יש למעסיק אינטרס לגיטימי המצדיק את הגבלת עיסוקו של העובד, והגבלת זכותו להתחרות בעסקיו של מעסיקו הקודם (ענין ספיר ספרינט; עא 6601/96 AES Systems נ' סער, פ"ד נד (3) 850 (2000), להלן - ענין סער); עע 15/99 דיירקס מערכות רפואיות נ' ספקטור (21.4.05) (להלן - עניין דיירקס).

1. בהלכת צ'ק פוינט ניתנו ארבע דוגמאות ל'אינטרסים לגיטימי" – קיומו של 'סוד מסחרי', הכשרה מיוחדת, תמורה מיוחדת וחובות תום הלב והאמון - כאשר הודגש כי אין זו רשימה סגורה".
2. דריו לא השכילה להוכיח קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק את הגבלת עיסוקו של חזי לאחר תקופת העסקתו בשורותיה, או את הגבלת זכותו להתחרות בעיסוקיה.
3. כפי שפורט לעיל, לא הוכח כי דריו אוחזת בסוד מסחרי כלשהו; ליאור הודה בחקירתו הנגדית, כי דריו לא הכשירה את חזי בהכשרה מיוחדת כלשהי, וכי "חזי בא עם רקע מקצועי משלו הוא לא היה צריך ללמוד אצלנו" (שורות 20-25 בעמ' 95 לפרוטוקול); אף אין חולק בין הצדדים, כי חזי היה היוזם והבעלים של דריו, כי השם "דריו" מבוסס על שם אביה של רעייתו, וכי ליאור הוא שחבר אל חזי והצטרף אליו כשותף בדריו, ולא להיפך.

דריו אף לא העניקה לחזי תמורה מיוחדת בעבור התחייבותו הנטענת שלא להתחרות בעסקיה, ההיפך הוא הנכון. כפי שיפורט במסגרת הכרעתנו בתביעה של חזי כנגד דריו, דריו לא שילמה לחזי אפילו את מלוא שכר עבודתו ואת זכויותיו הקוגנטיות הבסיסיות בעבור עבודתו בשורותיה.

1. טענתה המרכזית של דריו, היא כי חזי הפר את חובות תום הלב והאמון החלות עליו כלפי דריו אף לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים, וכי זהו הבסיס להטלת הגבלה על עיסוקו. כפי שהעיד בפנינו ליאור: "ההסכם, אנחנו ביטלנו אותו. אבל יש דברים בהסכם שממשיכים להיות קיימים עד סוף החיים של חזי ושלי" (שורות 25-26 בעמ' 83 לפרוטוקול).
2. האם אכן כך?
3. בהתאם לדין, הפרת חובות תום הלב והאמון, החלות גם לאחר סיום יחסי העבודה, יש בהן כדי להוות בסיס להטלת הגבלת עיסוק במקרים המצדיקים זאת, אף ללא תניה חוזית מפורשת, ואף בהיעדר קיומו של "סוד מסחרי" (הלכת צ'ק פוינט; ענין לבל; דב"ע נג/3-17 טוני טועמה – טכנו גומי ליסיצקי בע"מ, פד"ע כה 227 (1992); ענין ספיר ספירנט; ע"א 3156/98 בן ישי - ויינגרטן, פ"ד נה(1) 939, 956 (1999)). קל וחומר, כאשר אנו עוסקים בעובד בכיר, אשר חובות תום הלב החלות עליו הן מוגברות.
4. מהם "המקרים המצדיקים זאת"?
5. בע"ע 189/03 גירית - אביב, פד"ע לב 728 (18.12.03) אליו הפנו התובעים את בית הדין במסגרת סיכומי התשובה מטעמם, ניהלו עובדי הסוכנות הישראלית הבלעדית של היצרן הגרמני קרונה מגעים עם החברה בגרמניה לכך שגם הם ייבאו מוצרים של קרונה, באמצעות חברה שתהיה בבעלותם. המגעים נוהלו עם נשיא חברת האם ובמשך חודשים ארוכים קודם להתפטרותם. באותו המקרה, קבע בית הדין הארצי כי הפרתן של חובות תום הלב וההגינות מהווה "אינטרס לגיטימי" המצדיק הגבלת חופש עיסוק:

"בית דין זה ובית המשפט העליון בהלכתו הפסוקה, כמו גם מלומדי משפט בכתביהם, עמדו על ייחודו של חוזה העבודה כחוזה יחס מתמשך, על כך שההתייחסות אל חוזה העבודה היא כאל חוזה לשיתוף פעולה המושתת על יחסי אמון ועל חובת הנאמנות החלה על הצדדים לו...

יש לתת משקל הולם לשיקולים של אמון, הגינות, תום לב ומסחר הוגן. הפרת חובות אלה על ידי הנתבעים, יש בה משום פגיעה ממשית באינטרס הציבור ובתקנת הציבור שאין להתירה. באשר, תקנת הציבור היא שלא יהפוך העובד ל'סוס טרויאני' אשר בא בחצריו של מעסיקו ויצא ממנו ונתח בידו".

1. בפרשת ספיר ספרינט, נקבע כי העובד הפר את חובות האמון כלפי ספיר, שכן לקח חלק בייסודה של חברה מתחרה שהיה לו בה אינטרס כלכלי ושימש בתפקיד בכיר בה, תוך מתן ייעוץ להפעלתה וביצוע מטלות דומות לאלה שביצע במסגרת עבודתו בספיר, וזאת תוך כדי עבודתו בספיר ותוך שימוש במידע הפנימי שהיה בידיו לגבי פעילותה של ספיר, ומאחורי גבה של ספיר.
2. אף בפרשת לבל, שגם אליה הפנו התובעים את בית הדין במסגרת סיכומי התשובה מטעמם, קבע בית הדין הארצי כי עובד בכיר הפר את חובות האמון ההגינות ותום הלב כלפי מעסיקתו, שכן שקד על הקמת עסק מתחרה תוך כדי תקופת עבודתו אצל המעסיק הקודם, והקים את העסק במהלך תקופת ההודעה המוקדמת שטרם התפטרותו.
3. לא כזה הוא המקרה שלפנינו.

לא זאת בלבד שחזי לא הכניס "סוס טרויאני" לדריו, ולא פעל להקמת פעילות מתחרה בה תוך כדי עבודתו בשורותיה, אלא שהוא החל לעבוד בוואן סמבה למעלה משנה לאחר מועד סיום העסקתו בדריו, כשבתווך עומדת עבודתו בחברת ספוטנט.

1. אף לא הוכח בפנינו, כי חזי גזל נתח מאסיבי של לקוחותיה, הכורת את מטה לחמה.

כפי שפורט לעיל, אפילו הטענה שחזי פנה ללקוחות דריו במסגרת עבודתו בוואן סמבה לא הוכחה בפנינו.

כל שהוכח בפנינו הוא כי לקוח אחד בלבד של דריו, אחד מיני רבים, עבר לוואן סמבה, במרס 2017, זמן רב לאחר הגשת התביעה (שהוגשה ב- 9/2106) ובסמוך למועד הגשת כתב התביעה המתוקן, וכי אותו לקוח החליט לעבור לוואן סמבה משיקולים הנוגעים לטיב השירות והטכנולוגיה שמספקת וואן סמבה ביחס לאלה שמספקת דריו, ולא בשל המחיר הנמוך יותר שהוצע לו על ידי וואן סמבה (סעיפים 27-29 לתצהיר מר טל, סעיף 26 לתצהיר חזי- לא נסתר בחקירה נגדית).

לא נטען כי מדובר בלקוח גדול, משמעותי, או שונה מלקוחות אחרים.

1. טענתה של דריו לפיה עצם התחרות של חזי בעסקיה מהווה הפרה של חובת תום הלב והנאמנות שחזי חב כלפיה, מאחר שהובילה להורדת התעריפים שגבתה מלקוחותיה ו"לפגיעה בכל מערך הלקוחות" - דינה להידחות מכל וכל.

מניעת תחרות, כשלעצמה, לא זאת בלבד שאינה מהווה "אינטרס לגיטימי" של המעסיק, הראוי להגנה, אלא שהיא בבחינת פסול בהיותה מהווה פגיעה באינטרס הציבורי לעידוד תחרות הוגנת.

1. בעניין דיירקס עמד בית הדין הארצי על אינטרס הציבור לקיומם של שוק חופשי ושל לתחרות הוגנת, וכך הוא קבע:

"בפסק דין מועלם תיאר בית דין זה את המעבר של המשק הישראלי ממשק ריכוזי בשליטת המדינה למשק תחרותי. בהקשר זה אוזכר האימוץ של ממשלות ישראל במרוצת השנים את העמדה, לפיה שוק חופשי ותחרותי יוביל בהכרח לקידום החברה כקולקטיב כמו גם לקידום הפרט. עמדה על כך גם פרופ' נילי כהן במאמרה "תחרות מסחרית וחופש העיסוק" משכתבה:

"חיי הכלכלה שלנו מושתתים עקרונית על תיאוריה של שוק פתוח. השוק צריך להיות פתוח לא רק לפני קונים חדשים, אלא גם לפני מוכרים חדשים. אם לא כן, ייווצר מצב שלפיו יוקנה לסוחרים הקיימים מונופול על השוק. מצב זה אינו רצוי. הוא מעניק יתרון למי שהצליח להשתלט על השוק ברגע נתון, והוא מנציח את השתלטותו בלי לשים לב לשאלה אם יש בכך כדי לתרום לרווחת הציבור… תחרות נחשבת למבורכת משום שהיא פועלת לטובת כלל הציבור, בכך שהיא תורמת ליעילות, מעודדת יזמות, מקטינה הוצאות ועשויה לשפר את המוצרים והשירותים ולהפחית את מחירם".

 צא ולמד, חופש התחרות הוא כיום בגדר אינטרס ציבורי מובהק, ומכאן ההגנה שפורש המשפט על אינטרס זה. אינטרס השמירה על תחרות חופשית שואב את חיותו, בין היתר, מרעיון העל של תקנת הציבור, במובנה הרחב.  התחרות החופשית היא בעלת פן כלכלי כמו גם פן דמוקרטי, כיוון שבשמירה עליה יש משום מתן אפשרות לפרט להשפיע על חיי הכלכלה והמסחר בחברה. ביטא זאת הנשיא ברק בפסק הדין בעניין תנובה כדלקמן:  

"התחרות החופשית היא אבן היסוד בכל שיטת משטר דמוקרטי, בהיותה סממן בולט של חירות הפרט להגשמת האוטונומיה שלו. בהגשמת התחרות החופשית ובשמירה עליה יש משום ביזור מוקדי ההכרעה החברתיים ומניעת ריכוז-יתר של כוח בידי השלטון או גופים מונופוליים פרטיים. היו שראו בשמירה על התחרות החופשית כמנגנון הכרעה דמוקרטי בקבלת החלטות חברתיות בתחום הכלכלי, כאשר שמירת כוחו של הצרכן להכריע בין אלטרנטיבות כלכליות מקנה לו, למעשה, כוח להשפיע ולהכריע גם בהכרעות כלכליות כלליות של החברה." "

ראו גם: (ע"ע 1055/01 אנתוני קורי - אירוקה אינטרנשיונל בע"מ (מיום 06.03.2001))

1. בפרשת סער, עמד בית המשפט העליון אף הוא על חשיבותה של התחרות החופשית, תוך שקבע כי אי תחרות כשלעצמה, אינה בבחינת "אינטרס לגיטימי" של המעסיק, בהיותה נוגדת את תקנת הציבור:

"... ככלל, אין למעביד "אינטרס לגיטימי" שעובדו לא יתחרה בו לאחר סיום עבודתו. על כן, הגבלת חופש העיסוק של העובד המגשימה אך את האינטרס של המעביד שעובדו לא יתחרה בו ("אי תחרות כשלעצמה") נוגדת את תקנת הציבור. בטלותה של הגבלה זו נובעת מהעדר "אינטרס לגיטימי" ביסודה, ועל כן, ככלל, אין מקום כלל לבחון את סבירותה או מידתיותה של אותה הגבלה".

1. עוד קבע בית המשפט העליון, בפסיקה אחרת, כי התחרות החופשית, שהיא כאמור, בבחינת אינטרס ציבורי מוגן, עשויה להוביל, בין היתר, לירידת מחירים:

"קיומה של תחרות חופשית הוא אינטרס ציבורי. שיטתנו החברתית והכלכלית מכירה בערכה של תחרות חופשית (בג"צ 125/57 בעמ' 1501; בג"צ 311/60 בעמ' 1999מול אות השוליים ה).

תחרות חופשית עשוה להביא להורדת מחירים, לשיפור איכותו של המוצר ולשיפור השירות אשר ניתן אגב מכירתו. תחרות חופשית עשויה אף לעודד פיתוחו של המשק בדרך של יוזמות לגיטימיות לסוגיהן. הישגים אלו, אשר התחרות החופשית עשויה להשיג, אנו מבקשים לעודד.

ביטוי להיותה של התחרות החופשית ערך בשיטתנו ניתן למצוא בחוק ההגבלים העסקיים, תשי"ט- .1959מטרתו של חוק זה היא לאסור על הסדרים כובלים אשר נוגדים את טובת הציבור. אחד השיקולים המרכזיים בבחינת טובתו של הציבור הוא הבטחת קיומה של פעילות כלכלית חופשית."

(רע"א 371/89 אילן ליבוביץ - א. את י. אליהו בע"מ, מד(2) 309 (1990).

1. כפי שיפורט ביתר הרחבה להלן, הטענה לפיה פנייתו של חזי ללקוחותיה של דריו, גרמה להפחתת מחירים ולפגיעה כלכלית בדריו, ולא גורמים אחרים, כגון כוחות השוק, לא הוכחה בפנינו. ואולם, אף לו היה עולה בידה להוכיח זאת, הרי שממילא, כפי שקבע בית המשפט העליון, אין פסול בהפחתת מחירים כתוצאה מאותה תחרות.

זו, בין היתר, מהותה של תחרות הוגנת ולגיטימית בשוק החופשי.

1. לאמור לעיל יש להוסיף, כי מן המפורסמות הוא, כי שוק החברות בתחום אספקת שירותי התקשורת והאינטרנט הוא שוק תחרותי ודינאמי. בשוק שכזה, יש ליתן לגיטימציה למעבר לקוחות מחברה אחת לרעותה, אף אם משמעות הדבר היא הפחתת מחירים, ולא להגן על רצונה של דריו ליצור מונופול על לקוחותיה בתחום הדיור המוגן.
2. עוד ייאמר, אף כי בבחינת למעלה מן הצריך, כי אין בידינו לקבל את הטענה לפיה חזי הפר את חובת הנאמנות כלפי דריו בכך שפנה ל"לקוחות קבועים". ראשית, כאמור, טענה זו לא הוכחה בפנינו. שנית, העובדה שמדובר בלקוחות קבועים אינה הופכת את אותם לקוחות לקניינה של דריו, שחזי אינו רשאי לפנות אליהם, או כפי שהתובעים מכנים זאת, "לא היתה סיבה לפנות ללקוחות התובעת דוקא". המונח "לקוחות קבועים", עומד בסתירה לתפיסת עולם של שוק חופשי ותחרות הוגנת.

נשוב ונדגיש. בשוק תחרותי, מעבר של לקוחות מחברה אחת לרעותה הוא לא רק סביר והגיוני, אלא שבמידה מסויימת – הוא אפילו רצוי, שהרי זו מהותה של תחרות.

1. כמו כן, מעת שהופסקה העסקתו של חזי בשירות דריו ועד למועד תחילת העסקתו בוואן סמבה, חלפה למעלה משנה, קרי, חזי החל לעבוד בוואן סמבה בחלוף תקופת ההגבלה הסבירה. משכך, אף לו היה עולה בידי דריו להוכיח קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק את הגבלת עיסוקו של חזי או את הגבלת זכותו להתחרות בעיסוקיה (וכאמור, אין הדבר כך), הרי ממילא לא היתה עוד הצדקה להטלת הגבלה על חופש העיסוק של חזי, במועד בו החל לעבוד בשירות וואן סמבה.
2. העולה מהמקובץ, כי לא הוכח קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק את הגבלת עיסוקו של חזי, או המצדיק להטיל עליו איסור להתחרות בעסקיה של דריו, ואף לא הוכח כי חזי הפר את חובות האמון והנאמנות שהוא חב כלפי דריו, או כי הוא נהג כלפיה שלא בתום לב.
3. משכך התביעה לפיצוי בגין הפרת חובת האמון, הפגיעה בצפיותיהם של התובעים ועשיית עושר ולא במשפט - נדחית.
4. בשים לב למסקנתנו זו, מתייתר, למעשה, הצורך, להכריע בתביעה לפיצוי בגין הנזק הכספי שנגרם לדריו לטענתה, כתוצאה מפעילות מתחרה של חזי בעסקיה.

ואולם, למעלה מן הצורך, ולמען שלמות התמונה - נדון גם בעניין זה.

הטענה בדבר הנזק הממוני

1. דריו לא הוכיחה את הנזק הממוני לו היא טוענת, ובכלל זאת לא הוכיחה כי הפסד ההכנסה הנטען על ידה נגרם בשל פעילותו של חזי במסגרת עבודתו בוואן סמבה, ולא בשל גורמים אחרים.

אדרבא, הוכח בפנינו כי ירידת התעריפים שהציעה דריו ללקוחותיה נבעה מכוחות השוק, וירידת המחירים שחלה בענף, בשוק כולו.

1. ליאור אמנם העיד בפנינו כי משמעות פניית חזי אל לקוחותיה של דריו חייב אותה להוזיל מחירים "כך שהיקף הכנסותיה ירד באופן משמעותי בסכום של כ -5,026 ₪ לחודש בממוצע במועד הגשת התביעה וכיום הם גדלו לסכום של כ -6,010 ₪ לחודש כאשר הפסדים אלה עלולים לגדול בעתיד ויתמשכו בעתיד לאורך שנים" (סעיף 43 לתצהיר ליאור וכן ראו סעיף 45 לתצהיר ליאור, בסעיף 47-49) וכן כי "נכון לתאריך 1.7.19 צפויה התובעת להפסדים כספיים של 216,000 ₪ וזאת לפי ממוצע הפסדי הכספים לתקופה הנ"ל... אך ורק בגלל התחרות הלא הוגנת של הנתבעים"(סעיף 52 לתצהיר ליאור).

אלא שעדותו זו לא נתמכה באסמכתא אובייקטיבית ומהימנה כלשהי, כי אם בתחשיב הפסדים שנערך בקובץ וורד על ידי ליאור ובנו ערן (שורות 4-22 בעמ' 48); (נספח יא' לתצהיר ליאור, להלן גם - התחשיב).

1. כמו כן, במסגרת חקירתם הנגדית, הודו ליאור וערן כי התחזית עליה מבוססת הטענה לנזק, אינה משקפת את שאירע בפועל.

ערן העיד בפנינו כי התחשיב אינו משקף את המצב לאשורו שכן "זה מהות של צפי, יקירתי, ש-3 שנים לפני, אתה צופה, אז חלק אתה פוגע, חלק אתה לא" (שורות 8-9 בעמ' 69), ואף הודה בכך שבחלק מהמקומות אף היה גידול בהכנסות, בניגוד לצפי (שורות 4-22 בעמ' 48).

ליאור העיד אף הוא כי התחשיב מבוסס על הערכה בלבד, ולא על נתוני האמת (שורה 19 בעמ' 103 ואילך עד שורה 16 בעמ' 105).

1. יתר על כן. התחשיב נערך באוקטובר 2016, שעה שכתב התביעה הוגש חודש קודם לכן, בספטמבר 2016, וכתב התביעה המתוקן הוגש במרס 2017.

התחשיב מבוסס על תחזיות, הגם שבמועד עריכת תצהירו של ליאור, כשנתיים מאוחר למועד זה, בספטמבר 2018, ובמועד עדותו בבית הדין (מרס 2019), ניתן היה לספק נתונים מדויקים.

לאמור לעיל יש להוסיף, כי התחשיב גובה בחשבוניות בודדות בלבד, מחודש אוקטובר 2016, הגם שבמועד עריכת התצהיר ניתן היה לגבותו בנתוני אמת ובחשבוניות נוספות.

העובדה שדריו בחרה שלא לספק נתונים מדויקים, חלף הצפי, שעה שאלה כבר היו בידיעתה ובשליטתה - פועלת לחובתה.

1. בנוסף, הוכח בפנינו כי הסיבה העיקרית לירידת התעריפים שהציעה דריו ללקוחותיה היא כוחות השוק וירידת המחירים שחלה בענף בשוק כולו, ולא פעילותו של חזי בוואן סמבה.

כך למשל העיד בפנינו ערן כי: "קודם כל, המחירים בשוק יורדים" (ראו עדותו בשורות 3-25 בעמ' 70) כי "המחירים בשוק התקשורת ירדו, מהרגע שדיברנו על זה, 2016 ועד היום, המחירים ירדו. זה כולנו יודעים. בסלולר, בתקשורת, המחירים ירדו".

מר טל אף הוא העיד בפנינו כי המחירים בשוק ירדו בשנים האחרונות, וכי הוא מעריך כי בעתיד ימשיכו לרדת (שורות 16-23 בעמ' 132).

1. ערן אף הודה במסגרת חקירתו הנגדית, כי הפניה של חזי ללקוחותיה גרמה להורדת התעריפים בשיעור של 2 ₪ בלבד, ואילו כוחות השוק, גרמו להורדת מחירים בשיעור של 5 ₪ נוספים (ראו עדות ערן בשורה 1 בעמ' 72 עד שורה 15 בעמ' 73; שורה 5 בעמ' 74 עד שורה 11 בעמ' 75). מכאן, שאף לגישתה של דריו עצמה, תרומתו של חזי לירידת המחירים היא מזערית ביחס לתרומתם של כוחות השוק.
2. יתר על כן. ליאור הודה בחקירתו הנגדית, שעיקר ירידת התעריפים המצוינת בתחשיב, קדמה למועד תחילת העסקתו של חזי בוואן סמבה וממילא קדמה לפניות הנטענות של חזי ללקוחות דריו:

"ש: אוקי. תגיד, אתה יודע מתי חזי התחיל לעבוד ב- one סמבה?

ת: יש את התצהיר שלו.

ש: נכון. אז בתצהיר כתוב 4 ליולי 16.

ת: נכון.

ש: אתה מביא פה הפסד מחיר כבר ב-1 ליולי 16, זאת אומרת שההפסד הראשון שאתה מביא הוא של 4,485 ₪, שאגב זה ההפסד הכי גדול כי אחר כך הפערים הם שוליים ביותר, פחות מ-1,000 ₪. מה זה פחות, הרבה פחות 500 ₪ וכו'. ההפסד הראשוני הזה 4,485 ₪ זה הפסד שבכלל לא קשור לחזי, זה הפסד אולי מירידת מחירים בשוק, אולי מלקוחות שעזבו אתכם, אני לא, אין לי מושג. זה טבלה הרי שאתה הכנת, אבל אני מסתמכת עלייה כי בחרת לא להביא מסמכים אחרים של דוחות כספיים.

ת: אוקי.

ש: מה, מה, איך אתה, מה הקשר להפסד הזה?

ת: מה זה מה הקשר להפסד הזה?

ש: one, חזי עוד לא התחיל, עוד לא הכניס את האף שלו ל-one סמבה.

ת: אני לא זוכר את הסיפור, לא יודע להגיד לך בדיוק אבל

....

ש: אבל הירידות של חזי, ההפסדים שאתה משייך לחזי בטבלה שהכנת.

ת: אני מבין מה את אומרת.

ש: הם מזערים יחסית להפסד הגדול שאתה מציין פה של כמעט, של 4,500 ₪. שהוא בכלל לא קשור לחזי זה היוזמה שלך.

ת: אבל שוב, עדין ההפסד, יכול להיות שיש כאן בעיה בעיתוי של, של התאריך.

ש: יכול להיות, אבל זה אתה הכנת אז.

ת: אבל, אבל. בסדר. אז יכול להיות שהיה צריך להיות כתוב כאן 1.10 או 1.9. ההפסד הכספי הוא אותו הפסד כספי.

ש: יכול להיות שגם לא היה צריך להיות כתוב תחזיות אלא נתונים בפועל, אמיתיים.

ת: בסדר, זה כבר אמרת. את הקטע הזה אמרת ואני לא מתווכח איתך."

(שורה 12 בעמ' 115 עד שורה 21 בעמ' 116)

1. מהראיות שהובאו בפנינו אף עולה, כי מעבר הלקוחות בין החברות השונות העוסקות במתן שירותי תקשורת ואינטרנט והפחתת המחירים נבע מההתנהלות הטבעית בשוק החופשי, ולא מפעילותו של חזי בוואן סמבה.

כך למשל, הוכח בפנינו כי וואן סמבה נאלצת "חדשות לבקרים, וכחלק מהתמודדות עם תחרות חופשית שהינה מנת חלקה של כל חברה מסחרית, להפחית מחירים ללקוחות על מנת לשמר אותם ולמנוע מהם לעבור לחברות מתחרות" מדובר בהתנהלות רגילה ושגרתית של כל חברה מול לקוחותיה וספקיה. מה יותר טבעי מכך?" (סעיף 41 לתצהיר מר טל, עדות שלא נסתרה בחקירה נגדית). מר טל אף העיד בפנינו, ואף עדותו זו לא נסתרה, כי למיטב ידיעתו חלק מלקוחות וואן סמבה עברו לדריו וכי "הדבר מדגים את העובדה כי מדובר בשוק חופשי, הפכפך, וכך ראוי שיהיה" (סעיף 38 לתצהיר מר טל). בנוסף הוכח בפנינו כי דריו אף היא פנתה ללקוחות של וואן סמבה מתחום הדיון המוגן, ובכלל זאת הציעה ל"נופי השרון", לקוח של וואן סמבה, מחיר מופחת מזה המוצע על ידי וואן סמבה (סעיף 42 לתצהיר מר טל; חקירת ליאור בשורות 7-10 בעמ' 96); כי חלק מלקוחות דריו עברו לחברות אחרות, שאינן וואן סמבה (סעיף 47 לתצהיר חזי); וכי גם דריו גייסה לשורותיה לקוחות של חברות מתחרות (חקירת ליאור בשורות 7-10 בעמ' 96). ליאור אף הוא העיד בפנינו כי "אני נהנה לקחת מהוט לקוחות" (ראו עדוות בשורות 23-30 בעמ' 98).

1. נוכח כל האמור, דריו לא הוכיחה את הנזק הממוני לו היא טוענת, ולא הוכיחה כי ההפסד הנטען נגרם בשל פעילותו של חזי במסגרת עבודתו בוואן סמבה. אף מטעם זה, התביעה לפיצוי בגין הנזק הממוני - נדחית.

התביעה של חזי כנגד ליאור ודריו

1. נעבור עתה לדיון והכרעה בתביעה שהגיש חזי כנגד דריו וליאור בגין אי תשלום שכר עבודה וזכויות סוצאיליות.
2. חזי עבד בשירות דריו בתקופה שמיום 1.8.2012 ועד לחודש מאי 2015, קרי 34 חודשים, ושכרו עמד על סך של 8,660 ₪ ברוטו. לטענתו, לא שולם לו מלוא שכר העבודה וזכויותיו הסוציאליות בגין תקופת עבודתו בדריו.
3. מנגד טענו דריו וליאור, כי דין התביעה של חזי כלפי ליאור ודריו להידחות מחמת מניעות, שיהוי והתיישנות. לטענתם יש לקזז את הסכומים אותם חבה דריו לחזי מהחוב של חזי כלפי דריו, שכן ליאור הזרים כספים רבים לדריו, ואילו חזי "לא תרם שקל אחד כאשר יושב על הגדר וצופה מן הצד" (סעיף 6 לכתב ההגנה). דריו וליאור הוסיפו, כי מעמדו של חזי בדריו לא היה רק מעמד של עובד, שכן היו לו כובע נוסף בדריו, של בעל מניות, ומשכך "התביעה לא יכולה להתברר באופן חד מימדי ורדוד של יחסי עובד ומעסיק" (סעיף 6 לכתב ההגנה), בפרט בשים לב לעובדה שחזי עבד במשרת אמון ומעל באמון דריו, הונה ורימה אותה.

1. ביחס לטענת הנתבעים בדבר מעמדו בחברה השיב חזי כי לא היה לו מעמד של בעל מניות בחברה. לא זאת בלבד שליאור נישל אותו מתפקידיו בדריו, העביר לידיו את זכויותיו ומניותיו שלא כדין ובלא אישורו וקיבל החלטות באופן חד צדדי מבלי לקבל את הסכמתו ואף מבלי ליידע אותו, הרי שדריו הפרה, כאמור, את זכויותיו הקוגנטיות, ואף לא שילמה לו את מלוא שכר העבודה לו היה זכאי.

דיון והכרעה

תביעת חזי כלפי ליאור

1. בבר"ע 52353-08-16 א.ב טוקו שף בע"מ ואח' - ADMARIAM GAVR, מיום 13.11.2016) חזרה סגנית הנשיא (כתוארה אז) כב' השופטת וירט ליבנה על המקרים בהם יש להורות על הרמת מסך ההתאגדות מעל לאישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, ועל ההלכה לפיה הרמת המסך היא החריג לכלל האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ומהווה תרופה קיצונית. באותו עניין נקבע, כי על מנת לחייב בעל מניות בחובות החברה, על התובע להוכיח כי השימוש באישיות המשפטית הנפרד שלה נעשה "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור...", או במקרים בהם החברה "נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של המשיב או להונאתו" (ראו גם בר"ע 24638-08-18 MESGNA TEKLAB - אמילי קיטשן בע"מ, מיום 18.6.2018).
2. במקרה שלפנינו, לא הוכח כי התנהלותו של ליאור מהווה שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של דריו, כי דריו נועדה לשמש כסות לפגיעה בזכויותיו של חזי או להונאתו, ואף לא הוכח כי דריו נוהלה תוך נטילת סיכון בלתי סביר.

לא מצאנו, איפוא, לייחס לליאור את חובותיה של דריו כלפי חזי, ומשכך התביעה האישית כנגדו- נדחית.

מעמדו של חזי בדריו

1. ראשית ייאמר, כי אין בידינו לקבל את טענתה של דריו לפיה אין לראות בחזי "רק עובד" בשל היותו בעל מניות, ומאחר שלא תרם מכיסו כספים לדריו.

אין חולק בין הצדדים כי מעמדו של חזי היה מעמד של עובד. העובדה שהיתה בין ליאור וחזי מערכת יחסים נוספת, עסקית, אינה גורעת ממעמדו של חזי כעובד של דריו, ואין בה כדי לאיין את חובתה של דריו לשאת בזכויותיו הסוציאליות, שנקבעו בחקיקת המגן, לרבות, ובפרט, החובה לשלם לו שכר עבודה.

1. דריו היא אף זו שהגישה את התביעה לבית הדין לעבודה, מכח יחסי העבודה בין הצדדים ובשל מעמדו של חזי כעובד בשורותיה. משכך, מנועה דריו מלטעון כי חזי אינו זכאי לזכויות סוצאיליות המגיעות לעובד, בשל מעמדו כבעל מניות בה.
2. נפנה, אפוא, לדון בזכאותו של חזי לזכויות הסוציאליות הנתבעות על ידו.

שכר עבודה

1. לטענת חזי, לא שולם לו מלוא שכר העבודה לחודשים נובמבר 2013 וינואר, פברואר, ומרס 2014, הגם שדריו הנפיקה לו תלושי שכר לחודשים אלה. משכך, עתר חזי לתשלום שכר עבודה העבודה שלא שולם לו, בסך של 14,908 ₪.
2. דריו לא חלקה על הטענה שחזי לא קיבל את מלוא שכר העבודה כפי הנטען על ידו, אלא שלשיטתה רשאית היתה לקזזו כנגד חובותיו כלפיה. לטענתה, כיסתה את החובות שצברו חזי ורעייתו במסגרת פעילותם בחברת דריו (ד.ח) שיווק בע"מ, על מנת לאפשר לחברת דריו החדשה שהוקמה על ידי חזי וליאור לפעול. על פי כרטסת הנהלת החשבונות, גובה החוב של חזי ושל רעייתו כלפי דריו עומד על סך של כ - 18,444 ₪, ומשכך, רשאית היתה דריו לקזז חוב זה כנגד שכר העבודה של חזי. הוסיפה דריו וטענה, כי חזי יודע על חובו כלפי דריו, ומשכך תביעתו לשכר עבודה אינה תמת לב. בנוסף נטען, כי הוסכם בין הצדדים כי השכר ישולם לחזי בהתאם ליכולתה הכלכלית של דריו, וכי היעדר יכולתה לשלם שכר למנהליה, לא יהווה עילה לתביעה או לטרוניה למי מהצדדים.
3. ראשית ייאמר, כי אנו דוחים מכל וכל טענת דריו לפיה רשאית היתה שלא לשלם לחזי שכר עבודה מכח הסכמת הצדדים שהשכר ישולם בהתאם ליכולתה של דריו ומכח הסכמתם שאי תשלום שכר לא יהווה עילה לתביעה.

כלל יסוד במשפט העבודה הינו, כי אין ליתן תוקף משפטי לויתור עובד על זכות קוגנטית המוקנית לו (עע 712/07 מנשרוף -גלנצר ואח', פיסקה 8 והמובאות שם (מיום 13.5.2009)).

כמו כן, מושכלות ראשונים הם כי שכר העבודה היא זכות קוגנטית, ראשונה במעלה, שהתובע לא רשאי היה לוותר עליה.

1. מטעם זה, ובשים לב לקביעתנו לפיה חזי לא הפר את חובת הנאמנות והאמון שהוא כלפי דריו, אף אין בידינו לקבל את טענת דריו לפיה רשאית היתה שלא לשלם לו שכר עבודה מאחר שנהג כלפיה בחוסר תום לב.

1. עוד אין בידינו לקבל את טענת דריו לפיה רשאית היתה לקזז את שכר עבודתו של חזי כנגד חובותיו כלפיה.
2. סעיף 25 לחוק הגנת השכר חוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 (להלן- חוק הגנת השכר) קובע רשימה סגורה של מקרים המאפשרים ניכוי משכר עבודה, המוגדרים במפורש בסעיף:

"(א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:

...

(ב)על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות".

1. הגיונו של ההסדר, הקובע אפשרויות מצומצמות ביותר ומוגדרות היטב לניכוי משכר עבודה, נעוץ במאפייניו של החוק כחוק מגן, הבא להגן על לִיבָּתַהּ של התמורה המוענקת לעובד כגמול לעבודתו -הוא שכר העבודה.
2. הפסיקה קבעה כי "חוב" על פי סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר הוא אך סכום מוכח ובלתי שנוי במחלוקת, ולא חוב בלתי קצוב אשר המעביד תובעו והעובד מכחישו, שהרי, לא יעלה על הדעת שהמחוקק יאפשר למעביד לעשות דין לעצמו ולהחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב ומדוע ויתיר לנכות כל סכום כישר בעיניו (דב"ע נד/201-3 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ, פד"ע כ"א 241; דב"ע שנ/119-3 חב' עיתונות מקומית בע"מ - אשר בן-עמי, פד"ע כ"ב (1) 303).
3. לא כזה הוא החוב הנטען של חזי כלפי דריו.
4. ראשית ייאמר, כי חזי הכחיש שהוא הוא חב סכום כלשהו לדריו, ואף הכחיש שנתן את הסכמתו לקיזוז סכומים כלשהם משכר עבודתו (סעיף 3 לתצהיר חזי). בכך די על מנת לקבוע כי אין לפנינו חוב בלתי שנוי במחלוקת.
5. יתר על כן. במסגרת תצהירו העיד ליאור כי חזי נתן את הסכמתו לקזז חלק משכר עבודתו תמורת תשלום חובותיו כלפי דריו (סעיף 29 לתצהיר ליאור בתביעה שכנגד). לעומת זאת, בחקירתו הנגדית, הודה כי חזי לא נתן את הסכמתו לקיזוז משכרו (שורות 2-3 בעמ' 109) , וכי קיזז את הסכום על דעת עצמו, ובלשונו - "על סמך זה אני שאני החלטתי לעשות את זה":

"ש: תאשר לי שיש 4 משכורות שלא שולמו לו?

ת: 4 משכורות שלו קוזזו את החוב שהיה לו לחברה. אני שילמתי, כשאנחנו באנו. כשאנחנו באנו.

...

עו"ד צור: על סמך מה אתה מקזז?

...

העד, מר ליאור קציר:על סמך זה שאני החלטתי אז לעשות את זה, יכול להיות שזה לא תקין אבל אני חושב שזה נכון. במיוחד לאור ההתפתחויות של העניין אחרי שחזי ברח מהחברה, אחרי שנה וחצי. אני שמח שעשיתי את זה ועשיתי נכון. אני שילמתי עבור, כשחזי נכנס לעבוד איתי אני קניתי ממנו את הפעילות. לחזי היו חובות לכל מיני ספקים ולכל מיני גורמים בחוץ. הגורמים האלה היו גורמי, ספקים ולקוחות שהייתי צריך לעבוד איתם. אף אחד לא הסכים לתת לי שירות ולעבוד איתי אם אני לא אכסה את החובות של חזי. חזי לא היה לו את האמצעים, על אף ההסכם שהיה חתום בינינו, לא היו לו את האמצעים לשלם את זה ללקוחות ולספקים. אני הוצאתי כסף נוסף שלא היה מתוכנן והלכתי ושילמתי לכל הספקים והלקוחות האלה את הכסף."

(שורות 1-19 בעמ' 107)

1. אף לא הוכח בפנינו כי הוסכם בין הצדדים שחזי ישיב לדריו את התשלומים ששילם ליאור בגין חובות החברה שהיו בבעלות חזי ורעייתו.

מחקירתו הנגדית של ליאור עולה, אמנם, כי הוא שילם את חובות החברה שהיתה בבעלותו של חזי ושל רעייתו – דריו (ד.ח) שיווק בע"מ, על מנת לאפשר את לחברה החדשה שהקימו הוא וחזי לפעול.

עם זאת, לא הוכח בפנינו, כי תשלום זה שולם כהלוואה לחזי, ולא, למשל, כתרומה של ליאור כנגד המניות שהוקצו לו בחברה החדשה שהוקמה, ואף לא הוכח כי תשלום זה או יצר חוב של חזי כלפי החברה. אדרבא. מהחקירה של ליאור, עולה כי הוא קנה מחזי את הפעילות של חברת דריו ד.ח (ראה ציטוט לעיל; שורה 13 בעמ' 107).

1. העולה מהמקובץ, כי אין עסקינן בחוב מוכח ובלתי שנוי במחלוקת, כי אם בחוב שהמעביד תובעו והעובד מכחישו. משכך, דריו לא רשאית היתה לקזז את החוב הנטען משכרו של חזי.
2. התוצאה, היא, אפוא, כי תביעת חזי ברכיב זה מתקבלת במלואה.

פיצויי הלנת שכר

1. לטענת חזי, דריו שילמה את שכרו באיחור לכל אורך תקופת העסקתו, באופן שיטתי ועקבי. חזי עתר לחייב את דריו וליאור בפיצויי הלנת שכר הן בגין השכר שלא שולם לו, והן בגין השכר ששולם באיחור.
2. מנגד טענה דריו כי התביעה לפיצויי הלנה התיישנה, כי חזי ויתר על תשלום השכר, וכי זה ממילא הפר את חובת הנאמנות כלפי דריו.
3. התיישנות הזכות לפיצויי הלנת שכר מוסדרת בסעיף 17א לחוק הגנת השכר התשי"ח- 1958, שזו לשונו:

"(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים.

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.

(ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א)."

1. התביעה לפיצויי הלנה הוגשה במאי 2017, קרי למעלה משנתיים ממועד סיום העסקתו של חזי, ומשכך, ובהתאם לקבוע בסעיף 17א(א) הרי שהתביעה לפיצויי הלנה של השכר שלא שולם כלל - התיישנה.

1. באשר לשכר ששולם באיחור – חזי העיד בפנינו, כי שכרו לחודש 7/2014 שולם באיחור של יום אחד; שכרו לחודש 6/2014 שולם באיחור של יומיים; שכרו לחודש 5/2014 שולם באיחור של ארבעה ימים; שכרו לחודש 4/2014 שולם באיחור של חמישה ימים; שכרו לחודש 12/2013 שולם באיחור של חמישה ימים; ושכרו לחודש 10/2013 שולם באיחור של 18 ימים (סעיף 14 לתצהיר חזי).
2. עדותו זו של חזי לא הוכחשה ולא נסתרה על ידי דריו, ומשכך - הוכחה בפנינו.
3. במקרה של הלנה חוזרת ונשנית, קובע סעיף 17א(ב) תקופת התיישנות בת שלוש שנים, הנמנית מן היום שבו קיבל העובד את השכר שבו קשורה התביעה. משכך, התביעה להלנה בגין השכר ששולם באיחור, לא התיישנה.
4. אין בידינו לקבל את טענות ההגנה של דריו, לפיהם חזי ויתר על תשלום השכר, וכי זה הפר את חובת הנאמנות כלפי דריו, וזאת הן מאחר שדחינו את הטענה לפיה חזי נהג כלפיה שלא בתום לב, והן מאחר שדחינו את הטענה שהצדדים רשאים להתנות על תשלום שכר העבודה.
5. משכך, מצאנו כי יש מקום לפסוק לחזי פיצויי הלנה.
6. באשר לגובה פיצויי ההלנה – על פי הדין, השאלה אם לפסוק פיצויי הלנה מלאים או להפחיתם, ובאיזה שיעור, נתונה לשיקול דעתו של בית הדין, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ע"ע 30029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - מימון (מיום 29.11.00); ע"ע 394/99 המפד"ל ,המפלגה הדתית לאומית המזרחי הפועל המזרחי בא"י - אגבריה (מיום 23.12.03)).

באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת נפסק כי:

"יש לבצע איזון עדין, הלוקח בחשבון את תכלית החוק; את הצורך בהרתעת מעסיקים; את חשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו; את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כתוצאה מאי קבלת שכר במועד עבור עבודתו; את החשש כי אי קבלת השכר במועד יפגע בזכותו של העובד לקיום בכבוד; ומאידך את משמעותה הקשה של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק ויכולתו להפעיל את עסקו, כך שהנזק הנגרם כתוצאה מפסיקתם של פיצויי הלנה גבוהים – לרבות לעובדים אחרים של המעסיק עלול להיות כבד מהתועלת שתושג באמצעותם ..."

(ע"ע 473/09 מוטור אפ בע"מ - יניב ורד (מיום 1.11.2011))

בנסיבות המקרה שלפנינו, בהתחשב, מחד – בסיבות בשלן לא שולם פיצויי שכר העבודה ; בגובה השכר שהולן; במידת האיחור בתשלום השכר; בעובדה שהשכר הולן באופן חוזר ונשנה; בחשיבות תשלום שכר העבודה במועד לשם מניעת פגיעה בכבודו ובפרנסתו של התובע; ובצורך להתריע מעסיקים מלהלין את שכרם של העובדים, ומאידך – במשמעות הקשה של פסיקת פיצויי הלנה מלאים לקניינה של דריו, אנו סבורים כי יש לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין הלנת שכר בסך של 3,000 ₪.

פיצוי בגין העדר הפרשות לקרן הפנסיה

1. חזי עתר לתשלום חלף הפקדות לקרן הפנסיה בסך של 13,095 ₪.

אין חולק בין הצדדים, כי דריו לא הפרישה לזכותו של חזי סכומים לקרן הפנסיה, אלא שלטענת דריו הדבר נעשה לבקשתו, מאחר שזה לא נתן את הסכמתו להפריש את חלק העובד לקרן הפנסיה (סעיף 32 לתצהיר ליאור בתביעה שכנגד). ליאור העיד בפנינו בהקשר זה כי כיבד את בקשתו של חזי שכן "אנחנו רצינו שיהיה לו מה שיותר כסף פנוי הביתה, להביא הביתה לאוכל" וכן "לו היה חשוב לקבל כסף הביתה לבוא עם אוכל הביתה. אני הלכתי יחד איתו כשותף נאמן שמבין אותו" (שורות 3-15 בעמ' 108).

1. אין בידינו לקבל את טענת דריו, שכן אף זכויות הקבועות בצו ההרחבה הכללי לפנסיית חובה אינן ניתנות לויתור. משכך, העדר הסכמת העובד שהמעסיק לא ישלם עבורו תשלומים לקרן הפנסיה אין בה כדי לפטור את המעסיק מחובתו להפריש סכומים לקרן הפנסיה, בהתאם לקבוע בדין, ובמקרה שלפנינו - בצו ההרחבה.
2. משכך, ומאחר שדריו לא חלקה על תחשיב התובע ולא הציגה נגדי מטעמה, התביעה אף ברכיב זה - מתקבלת .

פיצויי פיטורים

1. חזי עתר אף לתשלום פיצויי פיטורים בצירוף הלנת פיצויי פיטורים.

לטענתו, התפטר עקב הפגיעה הבוטה והמתמשכת בזכויותיו, ובנסיבות אלה לא ניתן היה לצפות ממנו להמשיך ולעבוד.

מנגד טענה דריו, כי חזי התפטר מעבודתו מסיבותיו הוא, בלא שנתן הודעה מוקדמת, ובנסיבות המצדיקות את שלילת פיצויי הפיטורים, בשל העובדה שחזי הפר את חובות תום הלב והנאמנות שהוא חב כלפיה.

1. חזי העיד בפנינו כי נאלץ להתפטר בעקבות הפגיעה הקשה והמתמשכת בזכויותיו, שנעשו חרף פניותיו לתובעת (סעיף 22 לתצהיר חזי).

עם זאת, עיון במכתב ההתפטרות של חזי מיום 21.4.15 (נספח א' לתצהיר ליאור בתביעה שכנגד) מעלה כי הסיבה בשלה התפטר היא סכסוך עסקי בינו לבין ליאור, ולא אי תשלום זכויות סוציאליות:

"הודעה על סיום עבודתי בחברה

בהמשך לשיחותינו בנושא, אני נאלץ להודיע על סיום עבודתי בחברה.

לצערי הנך נוקט בפעולות חד צדדיות מבלי לשתף אותי ומבלי להתייעץ איתי, כאשר אני שומע על החלטות ופעולות שבוצעו בחברה ועל ידך רק בדיעבד.

אין שום טעם בהמשך עבודתי בחברה אנו בפועל נשללת ממני היכולת לפעול ולקבל החלטות, קל וחומר להיות שותף להחלטות והדברים מצטרפים להתנהלות מתמשכת מצדך בניהול החברה, בנישול העקבי שלי מקבלת ההחלטות בה וביחס לו אני "זוכה" ממך.

הודעה זו הנה לעניין הודעה מוקדמת על פי ההסכם.

למען הסר ספק, אין בהתפטרותי מהעבודה משום ויתור על כל זכות אחרת שהיא הנובע מזכויותיי בחברה."

1. בנסיבות אלה, ובשים לב לכלל הראייתי לפיו ראיה בכתב מזמן אמת גוברת על עדות מאוחרת שנמסרה בעל פה (סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני; ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ -פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1), 369, 389; י' קדמי על הראיות, חלק שלישי, עמוד 1104), אנו סבורים כי לא עלה בידו של חזי להוכיח את טענתו, ומשכך, התביעה לפיצויי פיטורים - נדחית.

דמי הבראה

1. לטענת התובע, היה זכאי בכל תקופת העסקתו לדמי הבראה בגין 16 ימים. לטענתו, קיבל בחודשים 7-8/2013, דמי הבראה בגין 5 ימים בלבד בסך של 1,870 ₪, ומשכך הוא זכאי ליתרת דמי בהבראה, בגין 11 ימים נוספים, בסך של בסך 4,158 ₪.

דריו לא חלקה על טענתו של חזי כי לא שולמו לו מלוא דמי ההבראה, ואף לא חלקה על התחשיב שערך חזי, אלא שלטענתה התביעה לדמי הבראה התיישנה. לחלופין טענה דריו, כי חזי ויתר על זכאותו לדמי הבראה, בכובעו כבעל מניות.

1. הזכות לפדיון דמי הבראה נקבעה בצו ההרחבה הבסיסי בעניין דמי ההבראה, וזה קבע כי עובר לחודש ינואר 2017, ניתן לתבוע פדיון דמי הבראה לאחר ניתוק יחסי העבודה בגין שתי שנות ההעסקה האחרונות בלבד. העילה לזכאות דמי הבראה לאחר סיום יחסי העבודה, נוצרת עם סיום יחסי עובד-מעסיק. בהיעדר הוראה ספיציפית בצו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה, חל סעיף 5 לחוק ההתיישנות, הקובעת תקופת התיישנות בת 7 שנים. משכך, אין בידינו לקבל את טענת דריו כי התביעה לדמי הבראה התיישנה.
2. אף אין בידינו לקבל את טענת דריו לפיה חזי ויתר על זכאותו לתשלום דמי הבראה, שכן טענה זו לא הוכחה, וממילא, המדובר בזכות קוגנטית, שחזי לא רשאי היה לוותר עליה.
3. מאחר שדריו לא חלקה על התחשיב שערך התובע ולא הציגה תחשיב נגדי מטעמה, התביעה ברכיב זה מתקבלת אף היא במלואה.

פדיון חופשה

1. לטענת חזי, זכאי היה במהלך תקופת העסקתו ל- 40 ימי חופשה, ששווים 7,460 ש"ח. במועד סיום העסקתו קיבל פדיון חופשה בסך של 2,797 ₪, ומשכך זכאי ליתרת הסכום, בסך של 4,662 ₪.

דריו טענה כי יש לדחות רכיב תביעה זה מפאת התיישנות. לחלופין נטען, כי חזי ניצל את מלוא ימי החופשה שעמדתו לרשותו.

1. סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951, קובע כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי החוק, היא שלש שנים.

מועד סיום העסקתו של חזי בדריו הוא אפריל 2015, ואילו התביעה הוגשה במאי 2017. משכך, התביעה לחופשה לא התיישנה.

1. אף אין בידינו לקבל את טענת דריו לפיה חזי ניצל את מלוא ימי החופשה שעמדו לרשותו.

נטל ההוכחה בכל הנוגע לניצול ימי חופשה על ידי עובד ומכסת החופשה שנותרה לזכותו, מוטל על המעסיק (דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215 (1972)).

דריו לא הציגה פנקס חופשה או ראיה אחרת כלשהי שיש בה כדי לתמוך בטענתה כי חזי אכן ניצל ימי חופשה.

משכך, ובהיעדר תחשיב נגדי מטעם דריו- התביעה ברכיב זה – מתקבלת אף היא במלואה.

פיצוי בגין עגמת נפש

1. לטענת חזי, התנהלותה של דריו גרמה לו לנזקים כלכליים, הקשתה עליו לפרנס את משפחתו וגרמה לו לטרחה רבה. חזי ביקש להדגיש כי הוא בן כ -60 שנה, כי בשנת 2014 וכי בעת שעבד בשירות דריו, עבר, למרבה הצער, התקף לב. מנגד שבה דריו על טענתה כי חזי הוא זה שהפר את חובת תום הלב והנאמנות כלפיה, ולא להיפך.
2. בית הדין לעבודה מוסמך לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש, ואולם, ככלל, סעד כזה לא ייפסק כדבר שבשגרה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, ובשים לב לטיב הפגיעה בעובד, חומרתה, וחומרת התנהלותו של המעסיק (ראו למשל: עע 360/99 אהרן כהן - מדינת ישראל ואח', פד"ע לח, 1; עע 517/06 חיים פרנק - מדגרת העמק אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, 2.1.07; ע"ע 55550-09-14 בן אלי – קומבה בע"מ, פסקה 26 ג. (24.9.2017); עע 39172-11-16 מדינת ישראל משרד החינוך -דניאל שדה (3.6.18); ע"ע 247/07 פלונית- קוצ'יק, 24.9.09; ע"ע 10376-05-10 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ -אליאס, 23.12.10; 38335-03-14; מנחם נפתלי – משרד ראש הממשלה, 10.2.16).
3. לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולמכלול נסיבות העניין, הגענו לכלל מסקנה כי המקרה שלפנינו אינו נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים, בהם מוצדק לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש.

משכך, התביעה ברכיב זה – נדחית.

סוף דבר

1. תביעת דריו וליאור כנגד הנתבעים נדחית, והתביעה לזכויות סוציאליות - מתקבלת ברובה.
2. דריו תשלם לחזי בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים המפורטים להלן:
3. הפרשי שכר בסך 14,908 ₪
4. פיצויי הלנת שכר בסך 3,000 ₪
5. תשלום חלף הפקדות לקרן הפנסיה בסך 13,095 ₪
6. פדיון חופשה שנתית בסך 4,662 ₪
7. דמי הבראה בסך 4,158 ₪

לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (15.2.2017) ועד למועד התשלום בפועל.

1. בשים לב לתוצאה אליה הגענו, יישאו דריו בהוצאות חזי וואון סמבה ובשכ"ט עורכי דינם בסך 15,000 ₪, לכל אחד מן הנתבעים (בסך הכל- 30,000 ₪ לשני הנתבעים גם יחד), בגין דחיית תביעת דריו וליאור כנגדם.

כמו כן, תישא דריו בהוצאות חזי בגין קבלת מרבית תביעתו לזכויות סוציאליות בסך 5,000 ₪ נוספים, וזאת בהתחשב בעובדה שמדובר באי תשלום זכויות קוגנטיות מחד, ובכך שהתביעה כנגד ליאור נדחתה, מאידך. סכומים אלה ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

על פסק הדין רשאי כל אחד מהצדדים להגיש ערעור לבית הדין הארצי בירושלים בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, א' ניסן תש"פ, (26 מרץ 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.