ניתן ביום 18 ספטמבר 2017

הרשמת אפרת קוקה

1. בפסק דינו מיום 12.7.2016, הורה בית הדין האזורי בבאר-שבע על מחיקת תביעתו של המערער, משלא הוגשו כתבי הסיכומים מטעמו (השופט צבי פרנקל ונציגת הציבור הגב' ציפי בר נוי; סע''ש 39078-10-14; להלן: פסק הדין) בקשת המערער לביטול פסק הדין נדחתה בהחלטת בית דין האזורי מיום 25.4.2017 (להלן: ההחלטה בבקשת הביטול)
2. ביום 24.5.2017, בחלוף למעלה מעשרה חודשים מיום מתן פסק הדין, הגיש המערער ערעור על פסק הדין, הוא הערעור שלפני.
3. קודם לכן, ביום 15.5.2017, הגיש המערער 'הודעת ערעור' על החלטתו של בית הדין האזורי בבקשת הביטול (ע"ע 29517-05-17), אשר נמחק בפסק דין מיום 26.6.2017. זאת, לאחר שהמערער לא הגיש לבית הדין התייחסותו לאמור בהחלטת בית הדין מיום 17.5.2017, כי הערעור על ההחלטה בבקשת הביטול טעון רשות בית הדין.
4. בהחלטה מיום 4.6.2017, נדרש המערער להודיע לבית הדין מדוע לא ימחק הערעור בתיק זה, משעל פני הדברים הוגש באיחור ניכר. במסגרת ההחלטה הובהר, כי בהתאם להוראות הדין וההלכה הפסוקה, אין בהגשת בקשה לביטול פסק הדין כדי להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק הדין.
5. בהודעתו מיום 21.6.2017 טען המערער, כי לטעמו יש להחיל בבתי הדין לעבודה את ההסדר הקבוע בתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ''ד-1984, המורה כי המועד להגשת ערעור על החלטה שניתנה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני, ואשר הוגשה לגביה בקשת ביטול, ימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול. בהתאם, התבקש בית הדין לקבוע, כי המועד להגשת הערעור במקרה דנן ימנה מיום 25.4.2017, מועד מתן ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין.
6. המשיבה טענה בתגובה, כי פסק הדין קמא לא ניתן ''במעמד צד אחד'' ועל כן לא חלה בענייננו תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ''ד-1984. בתשובה טען המערער, כי בהתאם לתקנה 52(ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ''ב-1991, דינו של בעל דין שלא הגיש סיכומיו כמי שלא התייצב לדיון.
7. לאחר שקילת טיעוני הצדדים ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, שוכנעתי כי אין לקבל את הערעור לרישום. כפי שהובהר בהחלטה מיום 4.6.2017, הערעור על פסק הדין הוגש באיחור ניכר של למעלה משמונה חודשים. מבלי להדרש לשאלה האם יש לראות בפסק הדין קמא ככזה שניתן במעמד צד אחד, אם לאו, הרי שבהתאם להלכה הפסוקה בבתי הדין לעבודה, אין בהגשת בקשה לביטול פסק דין כדי להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין. הלכה זו שבה ונשנית בפסיקת בית דין זה, ועומדת ביסודה הקביעה כי ההסדר שבתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ''ד-1984, הינו "הסדר ספציפי לעניין הגשת ערעור על פסק דין שהוגשה בנוגע אליו בקשה לביטול, שאינו חל בבית הדין לעבודה. לפיכך, ככל שניתן פסק דין במעמד צד אחד, על בעל הדין המבקש לערער על פסק דין להגיש את ערעורו במועד שנקבע בתקנה 73 לתקנות או להגיש בקשה להארכת מועד בתוך המועד להגשת ערעור"^[1] (ההדגשות במקור – א''ק).

לאור האמור, ואם אם אצא מנקודת הנחה כי יש לראות בפסק הדין קמא ככזה שניתן במעמד צד אחד, ואיני קובעת כך, הרי שנוכח העדר תחולה לתקנה 389א לתקנות סדר הדין האזרחי בבתי הדין לעבודה, יש לקבוע שהערעור הוגש באיחור.

1. מעבר לנדרש אוסיף, כי הערעור בע"ע 29517-05-17 הוגש בחלוף 15 הימים הנתונים להגשת הבקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי בבקשת הביטול, ומכל מקום ערעור זה נמחק מחמת חוסר מעש ומחמת שלא נתבקשה רשות להגשתו כנדרש בדין.
2. סוף דבר – משחלף המועד להגשתו, הערעור בתיק זה אינו מתקבל לרישום. מזכירות בית הדין תסגור את התיק.
3. לפנים משורת הדין, לא יעשה צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ז אלול תשע"ז (18 ספטמבר 2017) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

חתימה

1. בש"א (עבודה ארצי) 1397/04 אגבריה אחמד ראקי נ' לווים הצפון בע"מ (פורסם בנבו, 13.10.2004) וההפניות שם. ↑