1. ביום 24.05.2017 הגיש המערער "הודעת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו... בת.א. 60231/06, מיום 07.11.2011... וכמו כן על החלטתו מיום 25.4.2017... במסגרתה נדחתה בקשת המערער לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה במעמד צד אחד".

2. משהערעור התייחס לפסק דין משנת 2011, ומשתקיפת ההחלטה מאפריל 2017 נעשתה על דרך ערעור נדרש המערער להסביר "...מדוע לא יימחק הערעור על הסף אם מפאת האיחור בהגשת ערעור על פסק הדין המקורי, ואם משום אי הגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול...".

3. בתשובתו מיום 03.07.2017 השיב המערער כי נוכח הוראת תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, תחילת מניינה של התקופה להגשת ערעור בזכות על החלטה שניתנה במעמד צד אחד הוא במועד ההכרעה בבקשה לביטולה מכוח תקנה 201, ומשכך, הערעור הוגש במועד. הוא מוסיף וטוען כי מטעמי "יעילות דיונית" יש לשמוע את הערעור על פסק הדין בצוותא עם השגתו על ההחלטה הדוחה את בקשתו לביטול פסק הדין. לחלופין, הוא עותר "ליתן למערער הארכת מועד לתקן את הודעת הערעור, כך שחלקים הנוגעים להחלטה בבקשת הביטול יופרדו... וזאת תוך פרק זמן של 14 ימים".

4. חוששני שאין ניתן לקבל את עמדת המערער.

תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי דוחה את המועד להגשת הליך השגה במקרים בהם הוגשה "בקשת ביטול לפי תקנה 201".

תקנה 201 לתקנות האמורות מאפשרת לבעל דין להגיש "בקשת ביטול תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה".

נפסק: "ברור הדבר כי הגשת בקשה המכריזה על עצמה כי היא נשענת על תקנה 201 לתקנות, אין בה משום נוסחת קסם המביאה להארכת מועד מניה וביה להגשת הליך-של-ערעור לאחר דחיית הבקשה. גם לפי הגישה המרחיבה, בעל-דין שהגיש בקשה לפי תקנה 201, אך לא עשה כן בתום-לב ומתוך סברה כנה כי מדובר בהחלטה במעמד צד אחד, לא יוכל להאריך לעצמו בדרך זו את המועד להגשת ערעור על ההחלטה. במקום שבו הבקשה לפי תקנה 201 היא בקשת-סרק, או שבית המשפט משתכנע כי תכליתה העיקרית לעכב את ההליכים או לעקוף את מגבלת הזמן להגשת ערעור, לא יופעל מנגנון הארכת המועד שמתווה תקנה 398א לתקנות. זאת ועוד, נראה כי במקום שבו הוגשה בקשה לפי תקנה 201 לאחר המועד שנקבע לכך (30 ימים מעת המצאת ההחלטה, כאמור), והמועד לא הוארך ובשל כך נדחתה בקשת הביטול, גם-אז לא תקום תחולה לתקנה 398א לתקנות" (בש"א 9371/10 עזבון המנוח עומר סלאמה נ' משרד הביטחון, פסקה 8, ניתנה ב-23.02.2011).

והגיונה של הלכה זו בצידה, שאם לא כן, יוכל כל בעל דין, בכל מקרה ומקרה, להאריך בהבל פיו את המועד להגשת הליכי השגה, בלא לבקש רשות לכך מבית המשפט כנדרש, ותוך חתירה תחת עקרונות סופיות הדיון.

5. בענייננו, בהחלטת כבוד השופטת רסלר בבקשת הביטול, שהוגשה לבית משפט קמא ביום 11.01.2017 נאמר, בין השאר, כי "...המבקש היה מודע לדיון שהיה צפוי להתקיים ביום 11.7.11. בחר לא להתייצב אליו והתעלם ממנו במודע, לרבות מתוצאת אי-התייצבותו... המבקש העיד כי הוא מצוי בקשר רצוף עם גרושתו, ואיני מקבלת את טענתו כי לא היה מודע לכך שניתן פסק דין נגדו במסגרת ההליך" (פסקה 29) וכי "...גם המבקש אינו מכחיש כי היה מודע לפסה"ד כבר ביום 9.11.16. לפיכך, הבקשה שלפניי, הוגשה באיחור גם אם אסבור כי זהו המועד בו נודע לו למבקש לראשונה על פסה"ד" (פסקה 30).

ואכן, עיון בפרוטוקול הדיון שנערך לפני כבוד השופטת רסלר ביום 23.04.2017 מלמד כי נרשם מפי ב"כ המערער "אני מצהיר שמרשי נודע לו לראשונה על פתיחת תיק הוצל"פ אחרי שניתנה החלטה לביטול עיקול, בנוב' 2016. המכתב שלנו מ-9/11. לא היה לו את פסק הדין".

מהדברים האמורים יש ללמוד כי גם המערער הודה כי ידע על פסק הדין נגדו וכי היה מיוצג, לכל הפחות, כ-60 ימים קודם להגשת בקשת הביטול. ממילא לא יכול המערער ליהנות מתקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, המאריכה את המועד להגשת הערעור.

משמדובר בערעור על פסק דין שהוגש באיחור של כחמש וחצי שנים – אין להידרש אליו בלא החלטה המתירה הארכת מועד.

6. אשר להשגה על ההחלטה שלא לבטל פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד (שממילא נדונה לדחייה נוכח הגשתה בחריגה מהמועד הקבוע בתקנה 201ללא הארכת מועד ):

המדובר בהחלטה אחרת אשר השגה עליה טעונה רשות ערעור (לדוגמה: ע"א 3073/16 אוזלבו נ' הכונס הרשמי, פסקה 4 והאסמכתאות שם, ניתן ב-08.05.2016), וגם ב"כ המערער אינו חולק על כך בטיעוניו.

משלא התבקשה רשות ערעור כנדרש, ולא הוגשה בקשה מסודרת להארכת מועד להגשתה – אין מנוס מדחיית ההליך (ע"א 7975/03 בנק הפועלים נ' לוי, פ"ד נט(4) 467, 477, 479).

7. הערעור נדחה נוכח מועד הגשתו.

משלא התבקשה תשובת המשיבים לא יינתן צו להוצאות.

העירבון שהופקד ע"י המערער יושב לו באמצעות בא-כוחו.

המזכירות תסגור את התיק.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ז, 06 יולי 2017, בהעדר הצדדים.