ניתן ביום 17 יולי 2018

ב''כ עירית קרית גת - עו''ד מנחם לפידור, עו''ד חי יקיר - יועמ''ש העיריה

ב''כ הדס לוי - עו''ד יפעת תבור

השופטת חני אופק גנדלר

1. לפנינו ערעורי הצדדים על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופטת אנגלברג שהם ונציג הציבור מר משה אהרוני; סע"ש 54214-03-12), אשר קבל את תביעת מר הדס לוי (להלן – המערער) בחלקה וחייב את עיריית קרית גת (להלן – המשיבה) בתשלום סך של 40,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין; 20,122 ₪ בגין הפרשי שכר בתקופת ההשעיה; 56,050 ₪ בגין הפרשי שכר עבודה; 6,768 ₪ בגין הפרשי גמול הכנה לבגרות; 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש והוצאות משפט בסך 20,000 ₪.

רקע

1. המערער הועסק כמורה בבית ספר רוגוזין, שבבעלות המשיבה, בהיקף של 140% משרה, ובמקבל עבד כמורה בבית ספר אורט בהיקף של 140% משרה, כמורה במכללת עתידים וכמנהל מקצועי במוסך מטיילי לכיש.
2. ביום 2.2.10 הגישה המשיבה תלונה למשטרה כנגד המערער ובד בבד הודיעה לו כי הוא מושעה מעבודתו. המערער זומן לשימוע בעניין ההשעיה ליום המחרת, וביום 7.2.10 הודיעה למערער על השעייתו מעבודתו למשך 45 יום. ביום 28.4.10 דחה בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות את בקשת המשיבה להאריך את תקופת השעייתו של המערער, אולם המערער לא הוחזר לעבודתו. המשיבה לא נקטה כל צעדים משמעתיים כנגד המערער למעט השעייתו. ביום 28.8.11 סגרה הפרקליטות את התיק כנגד המערער בנימוק של "חוסר ראיות", וביום 12.11.12 שונה הנימוק ל"חוסר אשמה".
3. ביום 16.5.10 זומן המערער לשימוע לפני הפסקת עבודה בעילה של צמצומים וסגירת מגמת מכונאות. ביום 26.5.10 התקיים השימוע וביום 27.5.10 נמסר למערער כי בשל סגירת מגמת המכונאות, הוחלט לצמצם את היקף משרתו מהיקף של 140% משרה (25.2/18 שעות) להיקף של 56% משרה (10/18 שעות). בשנת הלימודים הבאה (תשע"א) לא שובץ התובע לעבודה בפועל על ידי מנהלת בית הספר. המערער וארגון העובדים באמצעות מזכירת סניף הדרום בארגון, הגב' פנינה הרוש (להלן: הגב' הרוש), פנו למשיבה בדרישה לשבץ את המערער לעבודה. ביום 31.8.10 הודיעה המשיבה למערער כי לא תוכל לשבצו לעבודה עקב עבודתו באורט במשרה בת 30-33 ש"ש (היקף משרה גדול מ-140%). בחודש 5/11 זימנה המשיבה את המערער לשימוע לפני פיטורים. ביום 30.5.11 נערך למערער שימוע, ושעתיים לאחר סיום השימוע נמסר בידי המערער מכתב פיטורים. ביום 14.9.11 התכנסה ועדה פריטטית לדון בעניינו של המערער, וזו החליטה לאשר את פיטוריו.
4. המשיבה נמנעה מלהעביר למשרד החינוך את מסמכי הבקשה לשיפוי (שאילו אושרו היו מקנים למערער פיצויים מוגדלים וחודשי הסתגלות), וזאת בשל כך שהיקף משרתו עלה על 140%.
5. המערער הגיש תביעה לביטול פיטוריו מתפקידו כמורה בבית ספר "רוגוזין", והשבתו לעבודה, ולחילופין תשלום פיצוי כספי בגין פיטורים שלא כדין ובגין עוגמת נפש, תשלום מלוא הפסדי השכר שנגרמו לו בגין הפיטורים, ופיצוי בגין אי העברת מסמכי שיפוי למשרד החינוך. עוד עתר המערער לתשלום הפרשי שכר ברכיבים שונים.

פסק דינו של בית הדין האזורי

1. בית הדין האזורי קבע כי החלטת הוועדה הפריטטית אינה יוצרת השתק כלפי המערער וכי המערער היה רשאי לטעון כנגד פיטוריו מקום שאלו נעשו תוך הפרת כללי הצדק הטבעי. בית הדין קבע עוד כי הצדדים לא הוכיחו את טענותיהם בכל הקשור לעילת הפיטורים. המערער לא הוכיח כי פוטר מחמת מטעמים פוליטיים. מאידך, נפסק גם כי לא הוכחה טענת המשיבה כי המערער פוטר אך בשל צמצומים וסגירת המגמה בה עבד המערער. בית הדין האזורי קבע כי המשיבה לא רצתה בהמשך העסקתו של המערער, וסגרה את המגמה בה עבד המערער רק על מנת לסיים את העסקתו, וזימנה אותו לשימוע באצטלה של פיטורי צמצום מבלי להציג בפניו את טענותיה במסגרת ענייני משמעת, ואף לא נקטה הליך משמעתי. עם זאת, מצא בית הדין האזורי כי הפגמים שנפלו בהליך הפיטורים אינם מצדיקים את ביטולם והשבת המערער לתפקידו, שכן משרתו אינה קיימת עוד, ומערכת יחסים עכורה כפי שקיימת בין המערער למנהלת בית הספר בו עבד, עשויה לפגוע בבית הספר ובתלמידים. יתר על כן, הגם שהמערער לא פוטר מסיבות משמעתיות, התנהלותו הייתה פגומה. עם זאת, משנפלו פגמים מהותיים בהליך ובעילת פיטורי המערער, קבע בית הדין האזורי כי הוא זכאי חלקית לסעדים הכספיים שתבע.

הכרעה

1. שני הצדדים הגישו ערעורים על קביעותיו של בית הדין האזורי ועל הסעדים הכספיים שנפסקו על ידו.
2. לאחר שעיינו בכלל חומר התיק ובטענות הצדדים לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי אשר מעוגנות בחומר הראיות, והמבוססות על התרשמותו מהמארג הראייתי שנפרס בפניו.
3. אשר לסעדים שנפסקו הרי שיש מקום להבחנה בין התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ועוגמת נפש, אשר הינם פיצוי בגין נזקים שאינם ממוניים, לבין הפרשי שכר ותשלום עבור גמול הכנה לבגרות, אשר הינם סעדים ממוניים.
4. באשר לסעדים בגין נזקים שאינם ממוניים החלטנו לדחות את ערעוריהם ההדדיים של הצדדים – זה בעתירה לביטולם וזה בעתירה להגדלתם, וזאת משלא מצאנו מקום להתערב בקביעות העובדתיות המבססות את הזכאות לפסיקת פיצויים כאמור. בהינתן התשתית העובדתית כפי שנקבעה על ידי בית הדין האזורי מקובלת עלינו קביעתו לפיה הפיצוי בגין פיטורים שלא כדין הביא בחשבון את תקופת עבודתו של המערער במשך 18 שנים, העובדה כי הנימוק המוצהר לפיטורי המערער שעסק בצמצומים לא הוכח, ואילו הנימוק האמיתי שעניינו עבודותיו הנוספות של המערער לא הוצג בפניו. בנוסף, המשיבה לא מילאה אחר החלטת בית הדין למשמעת ולא השיבה את המערער לעבודתו בתום תקופת ההשעייה. בית הדין האזורי גם שקל את הבעייתיות בהתנהגות המערער, ובאיזון שבין אלו קבע שיש לפצות את המערער בפיצוי בסך 40,000 ₪. פיצוי זה אינו חורג מהמקובל בנסיבות שכאלה, ובכל מקרה המדובר בפיצוי הנתון לשיקול דעת הערכאה הדיונית, ואשר ערכאת הערעור ממעטת להתערב בשיעורו, אלא במקרים חריגים. מקרה זה אינו נכלל בגדרם. דברים אלה יפים גם בנוגע לפיצוי בגין עוגמת נפש.
5. אשר לסעדים הממוניים - המערער תבע סעד ממוני בגין שלושה סוגי רכיבי תביעה.

הרכיב הראשון, הפסד שכר בגין החודשים 5/10-8/10, וזאת בגין התקופה שלאחר תום ההשעיה. בבסיסה של תביעה זו עומדת הטענה כי המעסיקה לא שיבצה את המערער לאחר ששב מההשעיה, ובגין כך תבע פיצוי בגובה שכרו בשיעור 140%. בהקשר זה אין הסדר תחיקתי מיוחד (דוגמת זו החלה בתקופת ההשעיה, ואשר בה נדון להלן), ולכן הזכאות תיבחן על פי היקף הזכויות והחובות של הצדדים בנקודת זמן זו בשים לב להיקף העסקתו של המערער אצל המעסיקה ואצל מעסיקים נוספים בו זמנית. מקובל עלינו כי לא היתה בידי המערער זכות משפטית לאכוף את המשך העסקתו בהיקף 140% כמורה בבית ספר רוגוזין (לצד העסקתו בהיקף דומה מקביל במכללת אורט וכמנהל מוסך) , כשהעסקה בו זמנית זו בכלל משרותיו בהיקפים שהועסק בהם המערער אינה מקובלת/חוקית. משכך, לטעמינו ונוכח הבעייתיות, המעסיקה אינה מחוייבת בתשלום שכר חלף אי העסקתו במתכונת שאינה חוקית. עוד יוער כי, בית הדין נתן משקל לכך שהמעסיקה לא נתנה לו לבחור היכן הוא מעונין לעבוד בהיקף המירבי, ולכך נתן משקל בבחינת התנהלותה הכללית של העיריה. משכך, בדין נדחתה תביעתו של העובד בהיבט זה, שנועד לאכוף מתכונת העסקה בלתי חוקית אשר נהגה עובר להשעייתו ואשר לא בוצעה לאחר שובו מההשעיה. שונים פני הדברים ביחס לזכויות שנתבעו על ידי המערער ביחס לתקופה בה הועסק או שהה בהשעייה, ובאלה נדון להלן.

הרכיב השני, שכרו בתקופת ההשעיה בסך 20,102 ₪ - נקדים ונציין כי תשלום משכורתו של עובד מושעה בתקופת ההשעיה מוסדר בחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח – 1978 (להלן: חוק המשמעת). על פי שילוב סעיפים 55, 49 ו 46א(2) זכאי עובד שהשעייתו בוטלה מחמת הפסקת ההליכים נגדו למשכורת "שלפיה היתה משתלמת אותו זמן קצבתו של העובד המושעה אילו יצא לקצבה ביום השעייתו". משמע, הפרשי השכר משולמים על פי המשכורת הקובעת ביום ההשעיה לצורך ביטוח פנסיוני. הנה כי כן, המדובר בהסדר תחיקתי מיוחד לענין זה, אשר אין בצידו שיקול דעת בכל הנוגע לגובה ה"משכורת הקובעת" כאמור בסעיף 46א(2) לחוק המשמעת, ועל כן אין בידי המעסיקה לסטות ממנו אלא מכוח הוראה בגדר חוק המשמעת.

אכן, ההסדר בחוק המשמעת קובע תנאים להפחתת שכר בגין עבודה בתקופת ההשעיה, והוא מאפשר זאת אך בתנאים בהם עונה העבודה הנוספת על הגדרת "עבודת חוץ". וכך מוגדרת "עבודת חוץ" בסעיף 46 לחוק המשמעת:

"תהא הכנסתו של עובד שהושעה מעבודות חוץ – הכנסתו מעבודה, בין כשכיר ובין שלא כשכיר, חוץ מהכנסה מעבודה כאמור שעבד בה בקביעות ערב השעייתו, או – אם המשרה שעליה חלה ההשעיה היתה חלקית – אותו חלק מהכנסתו מחוץ למשרה כאמור שביחד עם משכורתו הקובעת מאותה משרה עודף על המשכורת הקובעת שהיתה מגיעה לו אילו היה מועסק במשרה מלאה, והכל – שלא מעבודתו במשרה שעליה חלה ההשעיה";

המשיבה בקשה להפחית מחובתה על פי דין לשלם את שכרו של המערער עובר להשעיה בטענה כי המדובר ב"שכר חוץ" כמשמעו בסעיף 46א ביחד עם סעיף 50 לחוק המשמעת. בית הדין האזורי דחה את טענת המשיבה לפיה בתקופת ההשעיה עבד המערער ברשת אורט בהיקף של 140% משרה וקבע שאין לראות שכר זה כ"שכר חוץ", שכן עבד ברשת אורט באופן קבוע עוד טרם השעייתו. בקביעה זו לא מצאנו מקום להתערב.

כמו כן, לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי לפיו נדחתה טענת המשיבה לפיה הסמכות לשלם שכר מלא בתקופת ההשעיה נתונה לראש המועצה, וזאת נוכח קיומו של הסדר מיוחד בחוק המשמעת.

הנה כי כן, זכאותו של עובד מושעה לשכר בתקופת ההשעיה קבועה בחוק המשמעת, ולא מצאנו כל פגם באופן בו יישם בית הדין האזורי את הוראותיו. גם לטעמינו, זכאי העובד לשכר המבוטח עובר להשעייתו, והעבודה במכללת אורט אינה מהווה בנסיבות הענין שעבד בה בקביעות טרם ההשעייה "עבודת חוץ".

הרכיב השלישי, תשלום עבור החודשים 9/09-1/10 בסך 56,050 ₪. לפי הנטען בתקופה זו עבד המערער בהיקף העולה על מה ששולם לו. אף אם העסקה זו אינה חוקית, נוכח החריגה מהיקף המשרה המירבי בהינתן העבודה במכללת אורט – הרי ששאלת הזכאות לשכר נגזרת מביצועה בפועל. מסקנה זו ניתן להשתית על סעיף 31 לחוק החוזים חלק כללי, תשל"ג – 1973, המסמיך את בית המשפט "במידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו". בהיבט זה קבע בית בית הדין האזורי כי על פי מערכת השעות של המערער הוא היה אמור לעבוד בשיעור של 47.8 שעות שבועיות ומשהמשיבה לא הוכיחה מהן השעות שאותן לא ביצע המערער בפועל הוא זכאי לתשלום שכרו. מקובלת עלינו מסקנת בית הדין האזורי כי בנסיבות אלה המערער זכאי לתשלום הפרשי שכר בהתאם למערכת השעות אליה שובץ.

1. לא ראינו מקום להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי בכל הנוגע להעברת מסמכי השיפוי בשים לב לכך שחוזר משרד החינוך קובע כי לא יידון מתן שיפוי לעובד שלאחר פיטוריו מחזיק במשרה בהיקף העולה על 100% (כפי המקרה של המערער). כמו כן, גם בערעור המופנה כנגד תשלום גמול הכנה לבגרות לא מצאנו מקום להתערב, משערעור ברכיב זה סב נגד הקביעות עובדתיות, אשר בהן ערכאת הערעור ממעטת להתערב.
2. סוף דבר – שני הערעורים נדחים, ובנסיבות הענין אין צו להוצאות.

ניתן היום, ה' אב תשע"ח (17 יולי 2018) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.