1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת רחל ערקובי) מיום 26/4/17 בת.א. 22755-06-14.

2. עסקינן בתביעת לשון הרע בסך 1,685,000 ₪ שהגישה המבקשת – חברה בע"מ העוסקת בתחום הנדל"ן בשנת 2014 נגד המשיבה – שהינה עיתונאית, וזאת בגין פרסומים שפרסמה המשיבה באתר הפייסבוק שלה.

3. המשיבה – הנתבעת התבקשה להתחיל בהבאת ראיות, להגיש תצהירי עדות ראשית ובקשות לזימון עדים כפי שנקבע בהחלטת בית משפט קמא מיום 12/7/16.

המשיבה הגישה תצהירי עדות ראשית וביקשה לזמן לעדות 20 עדים שאינם בשליטתה וכן הודיעה כי ככל שהתובעת לא תגיש תצהירי עדות ראשית של 3 עדים המצויים בשליטתה (מר דודו לוי, מר יאיר סגל ומר דוד זהבי), אזי היא תבקש לזמנם לעדות.

4. המבקשת – התובעת הגישה בקשה למתן הוראות (בקשה מס' 58) ובמסגרתה ביקשה להורות, שהיא תהיה פטורה בשלב זה מהגשת תצהירי עדות ראשית או הבאת ראיות מטעמה, שכן הנתבעת ,אשר נקבע כי עליה להביא ראיותיה ראשונה, עדיין לא הגישה את ראיותיה.

כל שהגישה הוא תצהיר שלה ועוד תצהיר אך ביקשה לזמן עוד 23 עדים. בכך היא מנסה "להפוך את ההליך לקרקס תקשורתי" (סעיף 7 לבקשה), מבלי שהביאה את רוב ראיותיה – הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית. על כן אין להורות לתובעת בשלב זה להגיש ראיותיה.

המשיבה – הנתבעת התנגדה לבקשה. טענה, כי הבקשה מנוגדת להוראות הדין והפסיקה בנוגע לניהול הליך בקלפים פתוחים.

התובעת מבקשת לשמור את כל עדיה בסוד ולהפתיע את הנתבעת לאחר שזו תסיים את פרשת ראיותיה.

דרך המלך היא הגשת ראיות באמצעות תצהירי עדות ראשית. נטען, כי עמדתה נתמכת בפסיקה לאור הלכת בית המשפט העליון ברע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ פ"ד ס' (3) 245 (2005) (להלן: "הלכת אשורנס").

הלכה זו נותרה על כנה גם בפסיקה עדכנית – רע"א 10732/06 ארגון הנהגים ברעננה בע"מ נ' רעננית הסעות וטיולים בע"מ (1/1/17) (להלן: "הלכת רעננית").

בתשובה לתגובה, הדגישה המבקשת כי על פי הלכת רעננית, רק במצבים חריגים בהם קיימת הצדקה מיוחדת לכך לאור חשיבות הכלל ובשל הפוטנציאל לפגיעה מהותית, ולעיתים בלתי הפיכה בזכות דיונית של הנתבעים, איפשר בית משפט סטייה מסדר רגיל של הבאת הראיות.

נטען, על ידי המבקשת, כי היא אינה מבקשת לשנות סדר הבאת ראיות, אלא דווקא מבקשת לשמור על הסדר הרגיל של הבאת ראיות.

כלומר – הנתבעת (שנקבע כבר כי עליה להביא ראיותיה תחילה) תביא את ראיותיה ורק לאחר מכן, התובעת תביא ראיותיה.

5. החלטת בית משפט קמא:

החלטת בית משפט קמא התייחסה הן לבקשת התובעת להגיש ראיותיה רק לאחר שהנתבעת תשלים את כלל ראיותיה והן לטענת התובעת כי איננה יכולה עתה להחליט אם כלל בעלי מניותיה ו/או מנהליה יוזמנו להעיד, ותוכל לקבל החלטה בעניין רק לאחר שמיעת כל עדי הנתבעת.

בית משפט קמא קיבל את טענות הנתבעת – המשיבה.

נקבע, כי לפי פסיקת בית משפט העליון בעניין רעננית, רשאי בית משפט לבצע שינוי מסויים בסדר הגשת ראיות אם הוא משתכנע כי השינוי לא יגרום לאי צדק לצד המתבקש להגיש ראיותיו בטרם הסתיימה הגשת ראיות הצד שכנגד, מה עוד שלפי תקנה 158 (ב) לתקסד"א, בית משפט רשאי להורות שבעלי דין יעידו בפניו לפני שאר העדים, כך שסדר הגשת הראיות לפי תקנה 158 (א) אין בו "קדושה הרמטית", וזאת עולה גם מתקנה 168 (א) לתקסד"א.

נקבע, כי בעניינינו, משמדובר בנתבעת שצריכה להתחיל בהבאת הראיות, אזי שינוי זה מהווה הצדקה לכך שהתובעת תגיש תצהיריה עוד בטרם תסתיים שמיעת כל העדים מטעם הנתבעת, כאשר לא נמצא שיגרם לתובעת נזק אם כל גרסתה תיפרש בפני בית משפט כבר עתה, וככל שיהיה צורך בהשלמת ראיותיה לאחר שמיעת עדי הנתבעת, יתאפשר לה הדבר.

נקבע, כי לאור יעילות הדיון ועל מנת למנוע מצב שבו עדי כל צד ישמעו בהפרשי זמן ניכרים, בשל מגבלות יומן בית משפט, יש לסטות מהכלל ולהורות על הגשת תצהירי התובעת בטרם שמיעת עדי הנתבעת במלואם.

בנוגע להעדת מנהלי התובעת ו/או בעלי מניותיה:

בית משפט קמא קיבל עמדת הנתבע ולפיה אין לאפשר לתובעת לקבוע אם היא מעוניינת בעדותם, רק לאחר שמיעת כל עדי הנתבעת וכי העתרות לבקשת התובעת תפגע בהוגנות ההליך ובאפשרות הנתבעת לכלכל צעדיה שכן היא זו שצריכה להגיש ראיותיה ראשונה.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

6. המבקשת מבקשת ליתן לה רשות לערער ולדון בבקשה כבערעור ולקבלו, מהנימוקים המרכזיים הבאים:

א) על פי הפסיקה, יש להגיש ראיות ככלל "בחבילה אחרת" וגם לפי תקנה 168 לתקסד"א, הצד המשיב לא יגיש ראיות, לפני שהצד הפותח בהבאת ראיות סיים את מלוא פרשת ראיותיה.

הלכת אשורנס אינה ההלכה שפועלים על פיה. בהלכת רעננית הבהיר בית משפט כי הכלל הוא לפי הלכת טמבור (רע"א 4617/03 טמבור נ' אטיאס – 8/7/03) ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן סוטים ממנה.

במקרה דנן החריג אינו מתקיים.

ב) בנוגע להעדת בעלי מניותיה / מנהליה:

בשלב הנוכחי איננה יכולה להעריך אם יש בדעתה להביאם לעדות.

ג) בית משפט קמא שגה בנימוקיו.

נקבע על ידי בית משפט קמא, כי עסקינן ב"הודאה והדחה" ועל כן עבר הנטל לכתפי הנתבעת והיא זו שצריכה להביא ראיותיה ראשונה.

נימוקי ה"הגינות" שנקבעו על ידי בית משפט קמא אינם נכונים. גם נושא מועדי הדיון לפי יומנו של בית משפט ושיקולי היעילות כפי שנקבעו בהחלטה אינם נכונים והם הופעלו באופן לא שוויוני ורק לחובת התובעת.

ד) צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) התשס"ט 2009 (להלן: "הצו") אינו מונע הגשת בר"ע.

החלטת בית משפט קמא נוגעת לנטל הבאת הראיות ולא למועדים שנקבעו להגשת ראיות.

מפנה לעניין זה לרע"א 5266/10 פלוני נ' מרכז רפואי פלוני – 15/8/10) ונטען כי גם פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 6801/15 ברנשטיין נ' נכסים ח. ומ.ג. בע"מ(24/7/16) – [להלן: "הלכת ברנשטיין"] אינו משנה לעניין זה במקרה שלפנינו.

7. לאחר עיון בחומר שלפני הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף אף ללא צורך בתגובה מהנימוקים כדלקמן:

א) אני מסכימה עם ב"כ המבקשת בכך, שעסקינן בהחלטת ביניים שעשויה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים בהליך ועניין זה עשוי להיכנס לגדר החריג המאפשר מתן רשות ערעור על החלטת ביניים, לפני מתן פסק דין בהליך.

וראה לעניין זה: רע"א 7913/14 תרכובת ברום בע"מ נ' הדס חצב – 8/2/15).

ב) יחד עם זאת, נראה כי עסקינן בהחלטה שאין אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור לגביה לאור הוראות הצו.

סעיף 1 (5) לצו וסעיף 1 (6) לצו קובעים כי לא ניתן לבקש רשות ערעור בענינים אלו:

"(5) החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים, ושאלות המוצגות לעדים לרבות קבלה או דחייה של התנגדות בעניין זה, למעט החלטה על דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה, או החלטה בעניין בקשה לעדות מוקדמת;

(6) החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות, למעט החלטה בעניין מתן עדות מחוץ לכתלי בית המשפט, ובכלל זה בהיוועדות חזותית".

ההחלטה נשוא הבר"ע נכנסת מפורשת לגדר סעיפים אלו, למרות רצון המבקשת לטעון, כי ההחלטה משליכה על סוגיית נטל הבאת הראיות, ולפיכך אין הצו חל לגביה.

ג) לעניין זה יש להדגיש, כי בהחלטת בית משפט העליון ברע"א 5266/10 פלוני נ' מרכז רפואי פלוני, אליה היפנה ב"כ המבקשת נבחן נושא דחיית עיון במסמך לפי הלכת סויסה (רע"א 4249/98 סויסה נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ פ"ד נה (1) 515), אך לא נקבע שם כי יש אפשרות לפי הצו להגיש בר"ע על החלטה שכזו.

נקבע בסיפא של סעיף 7:

"ככל שהבקשה נוגעת לקציבת המועדים להגשת ההקלטה ולהגשת התצהירים ותיק המוצגים של המשיבים – יש לדחותה על הסף לפי סעיף 1(1) לצו בתי המשפט. ספק אם הוראות סעיף זה מתירות ליתן רשות ערעור אף ביחס לקביעה כי ההקלטה תוגש ביחד עם תצהירי המבקשים. מנגד, ייתכן שיש מקום להבחין בין החלטות הקוצבות מועד גרידא, לבין החלטות שבהן קציבת המועד היא משנית להכרעה אחרת, כגון ההכרעה שניתנה בענייננו לגבי סדר הבאת הראיות במשפט. כך או אחרת, משנמצא כי קביעת בית המשפט המחוזי אינה מצריכה התערבות אף לגופה, כפי שפורט לעיל, לא מתעורר צורך להכריע בשאלה זו כעת".

(ההדגשה אינה במקור -א.כ.).

ד) נושא זה, אשר הושאר בצריך עיון הוכרע מפורשות בהלכת ברנשטיין, שם נקבע כי אין אפשרות להגיש בר"ע על החלטת ביניים שניתנת בהתאם להלכת סוויסה.

כב' השופט סולברג קבע שם מפורשות, כי גם כאשר ההחלטה בנוגע לעיון במסמך לפי הלכת סויסה משנה את סדר הבאת הראיות, אין אפשרות להגיש עליה בקשת רשות ערעור לאור סעיף 1 (6) לצו ואף סעיף 1 (5) לצו. וכלשונו:

"הנה כי כן, לשונו של צו בתי המשפט כוללת החלטות מן הסוג הנדון, המשפיעות על סדר המסגרת של הגשת הראיות. "פשט לשונו של סעיף 1(5) לצו ("החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים...") ופשט לשונו של סעיף 1(6) לצו ("החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות") אינם מכוונים אך ורק להחלטות לגבי סדר שמיעת

העדים בתוך פרשת התביעה או בתוך פרשת ההגנה" (עניין פופ, שם). לגישתי, גם תכליתו של הצו מורה כך. כאמור, מדובר בהחלטה דיונית ששיקול הדעת של הערכאה הדיונית בעניינה הוא רחב. אמנם, כאשר מדובר בהחלטה המשנה את סדר הבאת הראיות על הערכאה הדיונית לנהוג בזהירות יתרה, אולם עדיין מדובר בהחלטה המצויה בליבת הניהול הדיוני של ההליך, הנגזרת מקיומו של חשש לשיבוש גרסתו של צד להליך. בנוסף, אחרי ככלות הכל הפגיעה בצד להליך אינה כזו המצדיקה כשלעצמה התערבות בעיצומו של המשפט. אכן, במצבים אלו יש "פגיעה כפולה בכללים הדיוניים הרגילים" (עניין פלוני, פסקה 6), הן בעקרון המשחק בקלפים גלויים, הן בסדרי הגשת הראיות. אולם עקרונות אלו אינם עומדים בחלל ריק, והם מבוססים על השאיפה לרדת לחקר האמת. סדרי הגשת הראיות בנויים על השיטה האדברסרית, לפיה התובע מגיש ראיותיו תחילה ורק לאחר מכן הנתבע, ובכך מוקנה לאחרון יתרון דיוני מסוים. יתרון זה אכן נפגע באופן חלקי כאשר ראיה כזו או אחרת מוגשת לאחר שהנתבע הגיש את ראיותיו- שלו. אך כאשר סבור בית המשפט כי מתקיימות נסיבות חריגות שבגינן יש חשש לחשיפת האמת, ניתן להורות על פגיעה מסוימת זו ביתרון הדיוני המוענק לנתבע. הפגיעה היא בכלים הדיוניים העומדים לרשות הנתבע, אך לא בעצם זכותו להציג את גרסתו במלואה לפני בית המשפט, ובמסגרתה להגיב לכל אשר נטען כלפיו. במצב זה, אין לומר שזכותו של הנתבע עלולה להיפגע באופן כה קיצוני, המצדיק העתרות לבקשת רשות ערעור, כאשר מדובר בהחלטה דיונית מן המדרגה הראשונה, אשר קשה להניח שערכאת הערעור תתערב בה. לאור זאת, לדידי גם תכליתו של צו בתי המשפט מורה על הפרשנות שאותה הצגתי כנ"ל". (מתוך סעיף 32 לרע"א 6801/15).

ה) לעניין זה אציין, כי ציטוט כב' השופט סולברג על ידי ב"כ המבקשת מתוך הלכת ברנשטיין (סעיף 34 לבר"ע), התייחס לסעיף 1 (1) ו- (4) לצו בנוגע למועדים ולשלבי הדיון בהליך ולא לסעיף 1 (5) ו- (6) לצו לגביהם נקבע אחרת.

ו) כב' השופט סולברג התייחס מפורשות לכך שלמרות האפשרות העקרונית לערער על החלטת ביניים מסוג זה בערעור המוגש על פסק הדין, נראה כי האפשרות לרפא את הפגם שנוצר עקב ההחלטה רק לאחר פסק הדין מוטלת בספק. למרות זאת קבע, כי אין אפשרות להגיש בר"ע על ההחלטה לאור הוראת הצו.

בסעיף 35 לפסק דינו קבע:

"החלטות שניתנו בהתאם לאמור בהלכת סוויסה מצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. אף אם יש בהן כדי לפגוע פגיעה מסוימת בזכויות מי מן הצדדים, מדובר בהחלטה דיונית הדורשת היכרות מעמיקה עם מכלול העניינים שבתיק, כך שמעיקרא – כפי שצוין בעניין סוויסה עצמו – תמעט ערכאת הערעור מלהתערב בה. כהמשך לכך, חוסם צו בתי המשפט מתן רשות ערעור על החלטה זו בעיצומו של המשפט. ככל שההחלטה מתמצית בדחיית גילוי המסמך או העיון בו, לא תינתן רשות ערעור על סמך הוראת סעיף 1(10) לצו; ככל שההחלטה משפיעה גם על סדר המסגרת של הבאת הראיות, לא תינתן הרשות על סמך הוראת סעיף 1(6) לצו".

(הדגש אינו במקור – א.כ.)

כב' השופטת חיות הדגישה, כי רק כאשר החלטת בית משפט קמא אינה מנומקת כלל, ניתן להגיש בקשת רשות ערעור גם על החלטה הנופלת לגדר הצו. (רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ – 8/12/15) זאת להבדיל מהנמקה חלקית או קצרה ותמציתית.

טענות ב"כ המבקשת להנמקה שגויה של בית משפט קמא, אינן יכולות לעקוף את מגבלת הצו.

8. לפיכך, לאור האמור לעיל, אין אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא ודין הבקשה להידחות.

משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

9. המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ד' סיוון תשע"ז, 29 מאי 2017, בהעדר הצדדים.