1. לפניי תביעת שיבוב והפסדים ותביעת שיבוב שכנגד, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמו המבטחות למבוטחיהן, ובגין ההפסדים שנגרמו למבוטחת, היא התובעת 2, בשל הפעלת הכיסוי הביטוחי, הכל על רקע נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים.

תאונת הדרכים ארעה ביום 25.08.2016 בין כלי רכב, מסוג פרטית, מ"ר 26-838-31 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת 1 בביטוח נזקי רכוש, בבעלות התובעת 2 ונהוג בידיה (להלן: "הפרטית") לבין כלי רכב, מסוג משאית, מ"ר 74-795-34 שבעת התאונה היה בחזקתו של הנתבע 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "המשאית") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא המחלוקת היא בשאלת האחריות לקרות התאונה ובשאלת היקף הנזק שנגרם לפרטית.

3. נערכה לפניי ישיבת הוכחות שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו נהגת הפרטית, והנתבע 1 אשר העלה את הדלת האחורית של המשאית (להלן: "הרמפה") בעטיה נפגעה הפרטית.

4. עוד בפתח ישיבת ההוכחות הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחות אותה או לקבלה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לרבות תמונות נזק של המשאית ובכלל זה תמונות רמפת המשאית אשר הוגשו בסמוך לאחר הדיון, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה, נסיבות התרחשותה ולמוקדי הנזק בכלי הרכב, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעות להתקבל חלקית, באופן שמפעיל הרמפה של המשאית יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור 70% ואילו נהגת הפרטית תישא באחריות לקרות התאונה בשיעור 30%.

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית בלבד כדלקמן:

5.1. שוכנעתי כי מפעיל הרמפה הרים את הרמפה של המשאית מבלי ליתן את דעתו לכביש ומבלי לוודא כי הרמת הרמפה אפשרית ובטוחה באופן שלא תפריע או תשבש את התנועה או תהווה סיכון כלפי משתמשי דרך אחרים. מפעיל הרמפה אישר בעדותו כי לא הסתכל לכביש אלא על השלט.

איני מקבל את טענת מפעיל הרמפה, לפיה הרים את הרמפה לאחר שווידא כי הכביש פנוי. נקודת המוצא של מפעיל הרמפה אינה צריכה להיות רק לאותו זמן שהוא בוחן את מצב התנועה בכביש, אלא עליו להביא בחשבון אם יוכל להרים את הרמפה ולהביא אותה למצב שכבר לא תהווה סיכון למשתמשי דרך אחרים, ורק אם כך הדבר, להרים את הרמפה.

מפעיל הרמפה אישר כי הפרטית הגיעה תוך שניות ונתקעה ברמפה, מה שמעיד כי מפעיל הרמפה לא הביא בכלל חישוב את השאלה אם רכב יגיע במהירות בזמן שהרמפה בשלבי עלייה. יתירה מזאת, מפעיל הרמפה אישר כי התאונה קורית לאחר שתי שניות שהוא החל להרים את הרמפה. הווי אומר כי הרמת הרמפה התחילה בסמיכות גדולה מאוד להגעתה של הפרטית. חיזוק נוסף לכך, שמפעיל הרמפה לא נקט בזהירות הנדרשת קודם להרמת הרמפה.

5.2. זאת ועוד, מפעיל הרמפה אישר כי קודם להרמתו של הרמפה התנועה זרמה בכביש. משמעות הדבר כי הרמפה לא הורמה לאחר שמפעילה ווידא כי הכביש פנוי אלא הרימה כקביעת עובדות בשטח מתוך מחשבה כי נהגי כלי הרכב הנוסעים בכביש יידעו לכלכל צעדיהם בהתאם.

5.3. כמו כן, מפעיל הרמפה סיפק תשובות מתחמקות מאוד, גרסתו הייתה מתפתחת והותירה בי רושם של חוסר מהימנות.

5.4. מכאן, שעיקר האחריות לקרות התאונה חל על מפעיל הרמפה.

5.5. ברם, איני פוטר את נהגת הפרטית מכלל אחריות לקרות התאונה.

סבורני, כי נהגת הפרטית לא נקטה במשנה הזהירות שהייתה מתחייבת הן מכוח העובדה כי דובר על כביש צר, הן משום שידעה כי משאיות פורקות סחורה מצד ימין (המעיד על הימצאותן של המשאיות הפורקות סחורה בצד ימין של הדרך באופן ארעי), והן בראותה כי הרמפה של המשאית מצויה על הקרקע כחלק מתנאי הדרך, ובאופן שהיא מצרה עוד יותר את הכביש הצר ממילא.

בנוסף לכך, אני סבור, כי היה על נהגת הפרטית לא לקחת כמובן מאליו את הימצאותה של הרמפה על הקרקע אלא היה עליה בהתקרבה לרמפה להאט את מהירות נסיעתה ואף לעצור את הפרטית, לבדוק אם אין אדם המתעתד להרים את הרמפה, ואם לאו, להתקדם בנסיעתה תוך היצמדות לשמאל, מרוחק ככל הניתן מהרמפה.

מכאן, אחריותה של נהגת הפרטית לקרות התאונה.

5.6. באשר למחלוקת בעניין היקף הנזק הנטען, אומר שמאחר שהנזקים הנטענים שנגרמו לפרטית ולמשאית, נתמכים בחוות דעת שמאיות ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצדדים שכנגד לא הגישו שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, ומאחר שהצדדים שכנגד אף לא ביקשו לחקור את שמאי התובעות או התובעת שכנגד על חוות דעתו, הרי שסכומי התביעות בדין יסודם.

אשר על כן, דין התביעה והתביעה שכנגד, להתקבל חלקית, כפי שנקבע בפתח סעיף 5 לעיל.

התביעה העיקרית

6. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעות את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 14,930 ₪, שהינו 70% מסכום התביעה, בתוספת אגרת בית המשפט כפי ששולמה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 2,700 ₪.

6.3. שכר העדה כפי שנפסק במהלך הדיון.

התביעה שכנגד

7. הנתבעת שכנגד תשלם לתובעת שכנגד את הסכומים הבאים:

7.1. סך של 6,866 ₪, שהינו 30% מסכום התביעה שכנגד, בתוספת אגרת בית המשפט כפי ששולמה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום המלא בפועל.

7.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,800 ₪.

7.3. שכר העד כפי שנפסק במהלך הדיון.

8. הסכומים הכוללים המנויים בסעיפים 6 ו-7 לעיל ישולמו בתוך 30 יום.

9. הואיל והצדדים הקדימו להסמיך את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, ניתן בזה פטור מתשלום המחצית השנייה של אגרת בית המשפט, וככל שזו שולמה היא תושב למשלם.

10. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, ט"ז אדר תשע"ח, 03 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.