לפניי תביעה לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף, עקב פגיעת התובעת בתאונת דרכים מיום 16.11.2014 (להלן – התאונה).

הנתבעת היא המבטחת של הרכב בו נהגה התובעת במועד התאונה.

המחלוקות הנטושות בין הצדדים ממוקדות במישור הנזק בלבד, ובכלל זה, בשאלת שיעור הנכות הרפואית הצמיתה שנותרה לתובעת עקב התאונה, השלכותיה של הנכות הרפואית על כושר השתכרותה של התובעת, השלכותיה של הנכות הרפואית על תפקודה הכללי של התובעת בחיי היומיום, ושיעור הפיצויים לו היא זכאית.

רקע וטענות הצדדים בקצרה

1. התובעת ילידת 1980, כיום מזכירה במקצועה, וכתוצאה מהתאונה היא סבלה מנזקים בגופה, ובפרט בצווארה.
2. מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ד"ר אנג'ל (להלן – המומחה), העריך כי אצל התובעת קיימת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%, בגין הגבלה קלה בתנועות הצוואר ללא חסר נוירולוגי, ומתוך הנכות כאמור הוא ייחס 3% לתאונה הנדונה. בהקשר זה יצוין, כי המומחה מצא, כי עיקר הנכות הצמיתה מקורה בפגיעת התובעת בתאונת דרכים קודמת, מיום 9.1.2006 (להלן – התאונה הקודמת או התאונה הראשונה).
3. התובעת טענה, כי המומחה קיפחה בקביעותיו. התובעת חלקה על עצם שיעור הנכות ועל חלוקתה בין שתי התאונות, וביקשה לסטות מקביעותיו. לטענתה, נכותה בגין ההגבלה בתנועות צווארה עולה בהרבה על 10%, וזאת לאור תשובותיו של המומחה עצמו בחקירתו הנגדית, כך לטענת התובעת, שאישר כי התובעת סובלת ממגבלה קשה בתנועות הצוואר. מגבלה קשה זו מזכה את התובעת ב- 30% לפי תקנה 37(5) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. חרף הנטען, התובעת ביקשה להעמיד את שיעור נכותה הרפואית הצמיתה, על 20%.
4. התובעת הוסיפה וטענה, כי בכל מקרה, נכותה התפקודית ושיעור השפעת נכותה הרפואית על כושר השתכרותה, עולים בהרבה על שיעור הנכות הרפואית, ואינו נופל מ- 20%.
5. מנגד, הנתבעת טענה כי המומחה הלך לפי בית הלל עת ייחס לתאונה 3% מתוך המגבלה הקיימת אצל התובעת בתנועות הצוואר. לטענת הנתבעת, היה מקום לייחס את כל הנכות לתאונה הראשונה ולהתפתחות מצבה של התובעת בעקבותיה, ולא היה כל מקום לייחס כל חלק מהנכות לתאונה הנדונה.
6. לעניין הפיצויים, התובעת טענה, כי נגרמו לה הפסדי שכר, לאחר שנאלצה לעבור מתפקידה כפרח רוקחות בקופת חולים לתפקיד של מזכירת יו"ר ועד העובדים בהיקף של חצי משרה. לטענתה, שינוי זה נבע ממגבלתה עקב התאונה. את הפסדי שכרה בעבר, התובעת העריכה בסך של 40,000 ₪.

עוד טענה התובעת, כי יש לפצותה בסך של 278,684 ₪ בגין הפסדי שכרה העתידיים, וזאת לפי חישוב אריתמטי מלא, עד גיל 67, כשבסיס שכרה העתידי הנטען הועמד על סך של 6,000 ₪, ושיעור הפגיעה בכושר השתכרותה הנטען הועמד על 20%.

לסכום הנ"ל התובעת ביקשה כי יתווסף סך של 41,428 ₪ בגין הפסדי פנסיה.

עוד עתרה התובעת לפסיקת פיצוי בסך של 20,800 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר, ואילו לעתיד התובעת ביקשה כי ייפסק לה בראש נזק זה סך של 117,187.

עוד ביקשה התובעת פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד, וסך של 35,014 ₪ בגין כאב וסבל.

1. הנתבעת כפרה בנזקי התובעת הנטענים. הנתבעת טענה כי שכרה החודשי של התובעת, במשך שנים לפני התאונה עמד על סך של 2,300 ₪ בלבד, ובתקופה הסמוכה לפני התאונה שכרה של התובעת לא עלה על סך של 3,000 ₪. עוד נטען, כי התובעת לא נעדרה מעבודתה אף לא יום אחד לאחר התאונה ולא נגרמו לה הפסדי שכר כלשהם. יתרה מכך, בחודשים ינואר עד מרץ 2015 התובעת הוסיפה ועבדה בעוד עבודה נוספת, דבר המעיד על העדר כל השפעה לתאונה על כושר השתכרותה.

לא זו אף זו, כשנתיים לאחר התאונה התובעת החלה לעבוד בקופת חולים כפרח רוקחות, בהיקף משרה של 75% אמנם, אך זה היה היקף המשרה שהוצע לתובעת אז, ללא קשר למגבלתה. מה גם, ששכרה עלה בהרבה על שכרה מלפני התאונה. יתרה מכך, אף אם נקבל את טענת התובעת בדבר ירידתה ל- 50% משרה ובעבודה אחרת, בשל מגבלותיה בצוואר, וזאת לאחר כשנתיים מאז תחילת עבודתה כפרח רוקחות ולאחר כשלוש שנים מיום התאונה, עדיין שכרה החודשי עלה על שכרה ערב התאונה ושכרה לעומת עבודתה כפרח רוקחות לא נפגע, שכן התובעת עבדה שעות נוספות במסגרת עבודתה החדשה ושכרה לא נפגע כלל.

גם שיעור נכותה הרפואית כתוצאה מהתאונה הוא נמוך, ומטבע הדברים אין לו כל השפעה על תפקודה של התובעת, לא באופן כללי ולא בכושר ההשתכרות.

באשר ליתר נזקיה המיוחדים הנטענים של התובעת, הנתבעת טענה כי אלה לא הוכחו כלל.

לאור האמור, הנתבעת ביקשה לדחות את דרישות התובעת, ולהעמיד את הפיצוי המגיע לה על סך של 5,000 ₪ בגין האפשרות לגרימת הפסדי שכר כלשהם בעתיד, וכן סך של 5,250 ₪ בגין כאב וסבל.

דיון והכרעה

סטייה מחוות דעת המומחה:

1. אקדים ואומר, כי לאחר שקילת עדותו של המומחה ושקילת כלל הראיות הקיימות בתיק, ולאחר יישום המבחנים שנקבעו בסוגיה על נסיבות המקרה דנן, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה, ולא השכילה לשכנעני כי המקרה הנדון נמנה על המקרים החריגים המצדיקים סטייה מקביעת מומחה בית המשפט, וזאת מהנימוקים שיפורטו כעת.
2. הלכה היא, כי נוכח מעמדו המיוחד של מומחה בית המשפט כידו הארוכה של בית המשפט לעניינים שברפואה, ואף שבית המשפט חופשי לסטות מחוות דעתו, הרי שבמצב הדברים הרגיל, בית המשפט יעשה כן כחריג, במשורה ומטעמים מבוררים (ראו: ע"א 8513/12 שלמה אברהם נגד עילית חברה לביטוח בע"מ ואח', 18.3.2013).

בהקשר זה, ראו גם: ע"א 4681/07 עביר דהוד נגד נאאל חטאב והפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (20/07/2010), שם נקבע כי: "הקביעה הסופית באשר למצבו הרפואי של התובע פיצויים בגין נזקי גוף אכן מסורה בידי בית המשפט (ראו: ע"א 2160/90 רז נ' לאף, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583, 588 (2004); ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 24.11.2005) (להלן: עניין נהרי)), וכי אין בית המשפט מחויב לסמוך את קביעותיו בעניין זה על חוות דעתו של המומחה הרפואי שמינה, בבחינת "כזה ראה וקדש".

יחד עם זאת, לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה הרפואי שמונה מטעמו והנחת המוצא בעניין היא כי מדובר בחוות דעת מקצועית הניתנת על-ידי מי שאמון על הסוגיות הרפואיות אליהן היא מתייחסת. יידרשו, אפוא, נימוקים כבדי משקל על מנת להניע את בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על-ידו, אך בהיותה ראיה בין יתר הראיות במשפט, וככל שיש לכך הצדקה, הדבר בהחלט אפשרי (באשר למקרים שיצדיקו התערבות בקביעות המקצועיות-רפואיות שבחוות דעת המומחה ראו, למשל: ע"א 1156/92 סגל נ' סגל, (7.8.1995) (להלן – פרשת סגל); ע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' סיכסך, פיסקה 5 (לא פורסם, 24.7.2001); ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 5 (טרם פורסם, 12.10.2008)).

1. למותר להוסיף ולציין עוד, כי לא ייתכן חולק כי הנטל לסתירת קביעותיו של מומחה בית המשפט ולהוכחת הטעמים המצדיקים סטייה מחוות דעתו, מוטל על הטוען לכך. ובענייננו, על התובעת. יש לשית את ליבנו אף לכך, כי הצבעה על היתכנות כלשהי לקיומה של נכות גבוהה יותר בעקבות התאונה דנן, אין בה די. על מנת להשתכנע בצורך לסטות מקביעתו של מומחה בית המשפט, על התובעת להראות כי האפשרות כי המומחה קיפח אותה בקביעת שיעור נכותה הצמיתה, סבירה יותר מהאפשרות כי המומחה לא קיפח אותה בקביעת הנכות כאמור.
2. בענייננו, טענות התובעת בדבר קלות פגיעתה בתאונה הראשונה ובדבר העדרה של נכות צמיתה כלשהי בעקבותיה ולמצער, לא את עיקר הנכות, הן טענות שלא הוכחו כדבעי. שכן, בסופו של יום, וחרף חקירתו האינטנסיבית של המומחה על כלל קביעותיו, הוא נשאר איתן בדעתו ולא הביע אף לא רמז של היסוס כלשהו בקביעותיו (ראו והשוו: פרשת סגל, שם בית המשפט סטה מקביעת המומחה לאחר שהמומחה עצמו, בחקירתו ובתשובות לשאלות ההבהרה, מסר תשובות המאפשרות סטייה מחוות הדעת). יתרה מכך, המומחה דנן מסר תשובות הגיוניות, ענייניות ומתיישבות עם כלל ממצאי התיעוד הרפואי הקיים בעניינה של התובעת, כך שלא מצאתי כל טעם לבכר את סברתה של התובעת על פני סברתו של המומחה.
3. להמחשת מסקנתי אביא להלן את עיקרי קביעותיו ותשובותיו של המומחה, כפי שבאו לידי ביטוי בחוות דעתו ובחקירתו הנגדית, תוך השוואתן לתיעוד הרפואי הקיים בעקבות שתי התאונות, ולכלל נסיבות פגיעותיה של התובעת בשתי התאונות.
4. המומחה ציין כי התיעוד הרפואי הקיים בגין התאונה הראשונה, מלמד על פגיעה שאינה קלה כפי שהתובעת מנסה להציג. בהקשר זה, המומחה הדגיש כי התובעת פונתה באמבולנס, דבר המעיד על חומרת הפגיעה (עמ' 7 לפרוט' ש' 26). למותר להוסיף ולציין, כי אף אם אצא מתוך הנחה כי התובעת לא רצתה להתפנות באמבולנס משמצבה לא הצדיק פינוי כאמור, וכי היא פונתה באמבולנס רק כי אחרים הם אלה שהזמינו אמבולנס (עמ' 14 לפרוט' ש' 8-12), עדיין אין בכך כדי להפחית מיסודיות קביעתו של המומחה. שכן, המומחה התרשם מחומרת פגיעתה בתאונה הראשונה גם לאור תלונותיה של התובעת עצמה וגם לאור הממצאים שפורטו בתיעוד הרפואי בעקבות אותה תאונה ( עמ' 7 לפרוט' ש' 27-31 וכן מוצג נ/1). לדעת המומחה, והדבר מתיישב עם הממצאים הרשומים בתיעוד הרפואי, בעקבות התאונה הראשונה התובעת אובחנה כסובלת מרגישות ומהגבלה משמעותית בצוואר, קיבלה תרופה הנחשבת לתרופה יחסית חזקה לכאבים, שלא עזרה, ובהמשך נרשמה גם האבחנה של רגישות והגבלה בתנועות הצוואר בעיקר לצד ימין. זאת ועוד, כחודש וחצי לאחר התאונה הראשונה התלוננה התובעת על המשך הכאבים בצוואר והופנתה לאורתופד, שציין כחודשיים לאחר התאונה, כי הצוואר תפוס. לדעת המומחה, צוואר תפוס זה בד"כ ספזם שרירים, שזה הגבלה בתנועות ורגישות (עמ' 7 לפרוט' ש' 26-31). בכך אף נשללה טענת התובעת כי אותה הגבלה משמעותית שאובחנה כיומיים לאחר התאונה הראשונה, לא חזרה על עצמה לאחר מכן. המומחה ציין במפורש, כי כחודשיים לאחר התאונה הראשונה התובעת התלוננה על צוואר תפוס, והיא אובחנה כסובלת מהגבלה בתנועת הצוואר. לדעת המומחה, צוואר תפוס מעיד למעשה על קיומה של הגבלה קשה בתנועה, על ספזם שרירים, שזה הדרגה הקשה יותר של הגבלה בתנועה. עוד ציין המומחה, כי צוואר תפוס זה ממצא בדיקה המלמד על הגבלה ניכרת בתנועה ומקנה נכות (עמ' 8 לפרוט' ש' 4-13), ומכל מקום הוסיף המומחה ומסר, כי הגם שברישום הרפואי "צוואר תפוס" הופיע בתלונות התובעת ולא בממצאי הבדיקה, הרי שבממצאי הבדיקה צוין במפורש כי אובחנה הגבלה בתנועות (עמ' 8 לפרוט' ש' 24-28). המומחה ציין, כי אם היה בודק את התובעת כחודשיים לאחר התאונה הראשונה הוא היה קובע לה נכות זמנית ואם עברה שנה ותימצא בבדיקה הגבלה אזי היה קובע נכות צמיתה, אפילו הייתה בפניו רק תלונה אחת מאז התאונה הראשונה (עמ' 8 לפרוט' ש' 14-23).
5. לא נעלם מעיניי, כי המומחה הבהיר כי אותה הגבלה בתנועות הצוואר שאובחנה אצל התובעת כחודשיים לאחר התאונה זה ממצא שיכול לחלוף (עמ' 8 לפרוט' ש' 29-30), אך בסופו של יום המומחה התרשם מכך כי אותה אבחנה לא חלפה וכי ההשפעה של התאונה הראשונה על צווארה של התובעת, הייתה קשה יותר מהשפעתה של התאונה הנדונה (עמ' 13 ש' 2-3). מסקנתו זו מתחזקת לאור ממצאי הצילום שנעשה ביום התאונה הנדונה, שכבר הראו שינויים ניווניים, וגם לאור ממצאי בדיקת C.T מיום 6.11.2016 (כשנתיים לאחר התאונה הנדונה), שהראו שינויים ניווניים ניכרים ובלטי דיסק מלווים בבליטות גרמיות. המומחה הוסיף והסביר, כי שינויים ניווניים במרווח הדיסקאלי מייצרים את הבליטות שלוקח להן שנים להתפתח. לכן, כשרואים אותן יודעים שהתהליך ישן. את הבליטות הגרמיות האלה ראו גם בצילומים ביום התאונה כפי שציין בחוות הדעת. בלט של דיסק ראו גם בבדיקת ה C.T שעשו מאוחר יותר. עוד הסביר המומחה, כי בלט דיסק ייתכן ויהיה בלי בליטות גרמיות וייתכן ויהיה עם בליטות גרמיות, אך בד"כ הבלט כן מלווה בבליטות גרמיות (עמ' 10 לפרוט' ש' 5-10). התובעת ניסתה לתקוף את קביעת המומחה בעניין זה, עת טענה כי המומחה לא כתב בחוות דעתו כי בצילום מיום התאונה נראו זיזי עצם או בליטות עצם, אך המומחה הסביר, כי הוא כתב בחוות דעתו כי נמצאו שינויים ניווניים בצילום מיום התאונה, וכי "הצורה שרואים שינויים ניווניים בעמוד שדרה בצילום רגיל הם כשרואים את בליטות העצם האלה" (עמ' 10 לפרוט' ש' 11-15). לא זו אף זו, המומחה ציין, כי השינויים הניווניים שנראו ב C.T מנובמבר 2016 הם שינויים ישנים שהתפתחו לאט לאט, בהערכה גסה, במשך 5-10 שנים, ויעידו על כך בליטות העצם שהיו גדולים מאוד וניכרים (עמ' 11 לפרוט' ש' 20-23). להשלמת התמונה אביא להלן את הקטעים הבאים מחקירתו של המומחה בנושא זה:

"ש. הממצאים שמתוארים בסיטי משנת 2016 שם מדברים על אוסטיאופיטים ואמרת שזה מתגבש במשך שנים, אתה יכול להגיד כמה זמן דרוש עד שממצא זה יתגבש ויראו אותו?

ת. השינויים הניווניים שנראו פה, בליטות העצם היו למעשה מאוד גדולים וניכרים בהערכה שכמובן היא גסה, לפחות 5- 10 שנים שזה לאט לאט מתפתח.

ש. אנחנו מבינים שאם התאונה קרתה בשנת 2014 והסיטי הוא משנת 2016, שנתיים, אז לבטח כל הממצאים האלה שמצויינים בסיטי בסעיף 3-4 לסיכום הם לא התפתחו לאחר התאונה אלא שנים לפני התאונה?

ת. כמו שציינתי בצילומי רנטגן רגילים שעשו ביום התאונה ראו את הבליטות גרמיות זה ברור שהם כבר היו שם. אני לא יכול להגיד שבשנת 2014 השעון נעצר וסביר להניח שהמשיכו להתקדם עד שנת 2016 ואם נעשה סיטי עכשיו לוודאי נראה בליטות גדולות יותר.

ש. אני מבין שהם היו קיימים לפני התאונה בשנת 2014 והמשיכו להתפתח לאחר שנת 2014 ואם לא הייתה תאונה הם היו ממשיכים להתפתח ללא קשר לתאונה?

ת. הסברתי כמה אחריות יש לתת ל-3 גורמים שהבאתי בחשבון. שינוים ניווניים זה אחד מהם. גם אם לא הייתה תאונה בשנת 2014 השינויים הניווניים היו ממשיכים להתפתח. אמרתי שזה כמו שערות לבנות היום יש אחת ולמחרת יש שתיים. אף אחת לא משחירה. ועוד שני גורמים נוספים שהם שתי התאונות.

ש. בגיליון חדר המיון בשנת 2014 מיום התאונה עשו צילום רגיל ואפילו בצילום רגיל ראו שינוים ניווניים שאתה מדבר עליהם?

ת. כן ראו שינויים ניווניים.

ש. סביר להניח שאם היו עושים סיטי היו רואים את בלטי הדיסק או פריצות הדיסק שראו בשנת 2016?

ת. אני מעריך שהיו רואים בלטי דיסק או פריצות דיסק, יכול להיות שקטנים יותר ממה שראו אחר כך. אבל בפירוש להערכתי היו רואים את הפתולוגיה הזאת כבר אז" (עמ' 11 לפרוט' ש' 15-33 ועמ' 12 ש' 1-4).

1. התובעת גם ניסתה להיבנות מכך, כי המומחה ציין בחוות דעתו, כי התובעת אובחנה כסובלת מבלטי דיסק, וזאת בניגוד למה שצוין בממצאי ה- C.T, לפיו נראו אצל התובעת שלוש פריצות דיסקים. אך, המומחה מסר בהקשר זה את התשובות הבאות:

"ש. ככלל שאתה בודק חולה רלוונטי יהיה לציין אם מדובר בבלט או פריצה?

ת. זה לא חשוב. חשוב התוצאה של הבלט או הפריצה. בסיטי זה הבדיקה שעשו כאן קשה להבדיל בין פריצה לבלט. היא מתאימה יותר לאם אר איי אבל אין לה ממש חשיבות לצורך הענין או חוות דעת.

ש. צילום רנטגן פשוט לא מאבחן בלט או פריצה?

ת. רנטגן בכלל לא מאבחן בלט או פריצה הוא מראה רק עצמות. סיטי או אם אר איי יראו בלט של דיסק .שרואים בצילומים בליטות גרמיות שיוצאות מהחוליה באזור הדיסק אפשר לנחש במידה רבה של ביטחון שאם נעשה סיטי נראה בלט של דיסק באותו מקום. הצילום שלעצמו מראה רק עצמות.

ש. האם נכון שאתה כותב חוות דעת ורואה בפיענוח הסיטי פריצות דיסק יהיה נכון לכתוב פריצות דיסק ולא בלט?

ת. אני ראיתי את הסיטי בעצמי לא רק את הפיענוח ואני חושב שהיה שם בלט דיסק מלווה בזיזים גרמיים. אני חוזר על האמירה שלי שזה לחלוטין לא משנה ולא משפיע על הנכות. זה ממצא שציינתי כי הוא קיים ואין לו שום חשיבות במסקנות חוות הדעת. היה יכול להיות כתוב פריצה זה לא משנה כלום. אין נכות לבלט דיסק ואין נכות לפריצת דיסק יש נכות להגבלה בתנועה וחסר נוירולוגי" (עמ' 5 לפרוט' ש' 29-32 ועמ' 6 לפרוט' ש' 1-11).

1. זאת ועוד, אין בידי לקבל את טענת התובעת כי הפער בין עוצמות האימפקט בשתי התאונות מלמד על קלות פגיעתה בתאונה הראשונה. אבהיר, בהקשר זה התובעת טענה כי בתאונה הראשונה האימפקט היה קל מאוד, ואילו בתאונה הנדונה האימפקט היה עוצמתי יותר, שכן דובר בהתנגשות חזקה בקיר. מכאן, לטענתה הפגיעה בתאונה השנייה חמורה הרבה יותר מהפגיעה בתאונה הראשונה.

אכן, המומחה אישר כי התנגשות בקיר במהירות של 30-50 קמ"ש (בעדותה התובעת מסרה כי נסעה במהירות זו בירידה והחליקה – עמ' 13 לפרוט' ש' 29-30 ועמ' 14 ש' 1-2) יכולה להיות משמעותית מבחינת פגיעה צווארית והותרת נכות צווארית (עמ' 9 לפרוט' ש' 7-9), אך בהמשך עדותו, בחקירתו הנגדית, המומחה הבהיר, כי "תאונה רגילה של צליפת שוט, הנזק היותר גדול קורה [כ]שנהג עוצר עומד ברמזור יושב ופתאום מקבל בום חזק שלא היה מוכן אליו והצוואר יכול להיטלטל קדימה או אחורה. [כ]שאדם מחליק על כביש ומאבד שליטה ורואה שהולך להתנגש בקיר זה לא אותו דבר. פה אין גורם ההפתעה. הוא מוכן ויודע ואז גם הפגיעה מינורית יותר מאשר צליפת שוט רגילה" (עמ' 12 לפרוט' ש' 30-32 ועמ' 13 ש' 1-2). משמע, מעדותו של המומחה ניתן להסיק כי עוצמת האימפקט, כשהיא לעצמה, אינה יכולה ללמד על עוצמת הנזק הגופני. דומה, כי תשובתו זו הגיונית היא ומתיישבת עם השכל הישר. ודוק: המומחה לא שלל סבירות קיומה של קורלציה בין עוצמת ההתנגשות לעוצמת הנזק הגופני, אך הוא הבהיר, כי הדבר אינו הכרחי.

עוד אוסיף בהקשר הנדון, כי הטענה בדבר חולשת האימפקט בין הרכבים שהיו מעורבים בתאונה הראשונה, הועלתה על דרך הסתם מבלי שנתמכה בראיה כלשהי, אף לא במסמך העשוי היה ללמד על היקף הנזקים שנגרמו לרכבה של התובעת באותה תאונה.

הטענה כי שולם פיצוי זעום בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובעת בתאונה הראשונה, אף היא לא הוכחה כלל. מכל מקום, ובבחינת למעלה מן הצורך, פשיטא כי על יסוד נתון זה לא ניתן לבסס ממצא עובדתי לפיו, לתובעת לא נגרמה כל נכות צמיתה בעקבות התאונה הראשונה. יודגש, כי התובעת לא פירטה באיזה הליך היא קיבלה את הפיצוי הנטען בעקבות התאונה הראשונה, בפשרה או לא, אחרי תביעה או לפניה, לאחר מינוי מומחה רפואי או ללא מינוי כאמור. מכאן, ועל יסוד טענה סתמית של תשלום פיצוי בסך של 3,000 ₪, לא ניתן לבסס ממצא בדבר העדר נכות צמיתה בעקבות אותה תאונה. ניתן אולי לשער, אך בהשערה אין די.

1. טענת התובעת כי קופחה אף בשיעור הנכות שנקבע, דינה להידחות. המומחה הבהיר, כי הממצא של פריצת דיסק אינו בהכרח ממצא חמור יותר מבלט דיסק, ואף ייתכנו מצבים הפוכים, תלוי במיקום האנטומי של הממצא. כך לדוגמא, בלט דיסק הצמוד לשורש עצב יגרום לבעיות משמעותיות, ואילו פריצת דיסק 3 ס"מ מאותו מיקום לא תגרום לשום בעיה. עוד הבהיר המומחה, כי בלשון העם אומרים כי פריצת דיסק חמורה יותר מבלט דיסק, אך אמירה זו אינה משקפת נכונה את המצב (עמ' 4 לפרוט' ש' 24-28). עוד הבהיר המומחה, כי דיסק הנושק לשק התיקאלי אינו שונה מדיסק שאינו נושק לשק התיקאלי, שכן הנשיקה לא מפעילה לחץ. אך, דיסק כזה יכול להחמיר כשקיים לחץ על השק התיקאלי. אמנם, המומחה אישר כי פריצה של שלושה דיסקים הנושקים לשק התיקאלי הם ממצא חמור יותר מפריצה של דיסק אחד, וכי בבדיקה שנעשתה לתובעת קשה היה להבדיל שמא סבלה היא מפריצת דיסק או רק מבליטה (עמ' 5 לפרוט' ש' 26-32). אך, עדיין המומחה סבור כי קביעת הנכות היא פונקציה של שני פרמטרים הגבלת תנועה ו/או חסר נוירולוגי (עמ' 6 לפרוט' ש' 6-12, עמ' 7 ש' 1-7) והוא לא קבע את הנכות על יסוד הממצא של בלט דיסק או פריצת דיסק (עמ' 11 לפרוט' ש' 1-2).
2. עינינו הרואות, כי התובעת לא הניחה בפניי מארג ראייתי הולם, המאפשר סתירת החזקה או ההנחה כי מדובר בחוות דעת מקצועית הניתנת על-ידי מי שאמון על הסוגיות הרפואיות אליהן היא מתייחסת. הנימוקים עליהם ביססה התובעת את טענותיה, אינם עולים כדי נימוקים כבדי משקל ואין בהם כדי להניע את בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על-ידו.
3. לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי שיעור הנכות הרפואית הצמיתה שנותרה אצל התובעת בעקבות התאונה הנדונה, הוא 3%, כפי שנקבע על ידי המומחה.

השפעת הנכות הרפואית על כושר השתכרות התובעת:

1. לאחר שמיעת עדותה של התובעת, ולאחר שקילת השיקולים הרלבנטיים בנדון דנן לקביעת שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות והאיזון ביניהם:

הראשון - העדר הפסדי שכר בפועל, כמשתקף מטופסי 106 ומתלושי השכר, אלה מלפני התאונה ואלה שלאחריה (מוצג ת/2) ומעדותה של התובעת, כמפורט להלן:

בשנת 2006 התובעת עבדה כקופאית ב"ריבוע כחול ישראל בע"מ" והשתכרה בממוצע סך של 2,677 ₪ לחודש.

בשנת 2007 שכר החודשי הממוצע בעבודתה כאמור, ירד לסך של 2,401 ₪.

בשנת 2008 התובעת השתכרה סך של 3,886 ₪ לחודש ובשנת 2009 השתכרה כ- 4,145 ₪ בחודש.

בשנת 2010 התובעת עבדה אך 8 חודשים ושכרה החודשי הממוצע עמד על סך 4,509 ₪.

בשנת 2011 ועד ינואר 2012 התובעת לא עבדה. עוד יצוין, כי התובעת הייתה בחופשת לידה בין החודשים אוקטובר 2010 עד פברואר 2011.

בחודשים פברואר 2012 (החל מיום 19.2.2012) עד אוקטובר 2012 התובעת עבדה כמחליפה למזכירה בקופת חולים ככלית (הועסקה דרך חברת כוח אדם), והשתכרה בממוצע סך של כ- 2,854 ₪.

בשנת 2013 התובעת עבדה כששה חודשים ושכרה החודשי עמד על סך של כ- 3,200 ₪.

בשנת 2014 התובעת עבדה ששה חודשים, החל מחודש יולי עד דצמבר והשתכרה סך של כ- 2,000 ₪. נזכיר, כי התאונה הנדונה היא מחודש נובמבר 2014, והתובעת לא נעדרה מעבודתה, לא בחודש התאונה ולא בחודש שלאחריו.

בשנת 2015 התובעת עבדה מחודש ינואר עד 6.10.2015, וממוצע שכרה החודשי עמד על סך של כ- 2,500 ₪. יתרה מכך, בחודשים ינואר, פברואר ומרץ 2015 התובעת גם עבדה בעבודה נוספת והשתכרה ממנה סך של כ- 3,700 ₪ לחודש.

לאחר 6.10.2015 ועד 31.8.2016 התובעת לא עבדה.

בחודש ספטמבר 2016 עד דצמבר 2016 התובעת התחילה לעבוד כפרח רוקחו והשתכרה סך של כ- 4,000 ₪ לחודש.

התובעת המשיכה בעבודתה הנ"ל עד חודש אוקטובר 2017 ושכרה החודשי עמד על סך של כ- 4,300 ₪ לחודש.

מנובמבר 2017 עד בשנת 2018 ממוצע שכר החודשי של התובעת עמד על סך של כ- 4,600 ₪. בהקשר זה, התובעת העידה כי היא נאלצה לעבור לתפקיד של מזכירה, מאחר ולא הייתה מסוגלת להמשיך בעבודתה כפרח רוקחות, עבודה הדורשת הרמת משאות כבדים, עלייה על סולם וירידה ממנו, סידור תרופות ועוד. התובעת ציינה עוד, כי היקף המשרה כמזכירה הוא 50% בלבד (זה היקף המשרה שהיה פנוי אז), ולכן היא נאלצת לעבוד שעות נוספות בכדי לשמור על שכרה, וכי אין כל ביטחון כי תימשך האפשרות מבחינת המעביד להמשיך ולאשר שעות עבודה נוספות באותו היקף שמאפשר לה לשמור על רמת הכנסתה (עמ' 15 לפרוט' ש' 29-32, עמ' 16 ש' 1-3 עמ' 17 ש' 10-14 ועמ' 18 ש' 9-27).

השני - שיעור הנכות (נכות נמוכה יחסית).

אלה מחד.

מנגד, השלישי - אופי הנכות (נכות אורתופדית, שלגביה קיימת "חזקת זהות הנכויות" הרפואית והתפקודית);

הרביעי – השפעתה של הנכות הרפואית על כשור עבודתה של התובעת כפרח רוקחות, עבודה שדרשה ממנה הרמת משאות כבדים, עלייה על סולם וסידורי תרופות במדפים, כשעדותה של התובעת בעניין זה לא נסתרה כלל וכלל. בהקשר זה, אף לקחתי בחשבון את ההשפעה המסוימת של המגבלה בתנועות הצוואר על כושר עבודת התובעת כמזכירה או בכל עבודה משרדית, כשהמומחה אישר בהקשר זה, כי אדם הסובל מכאב או בעיה בצוואר ועובד עבודה משרדית מול מחשב, יתקשה יותר מאשר אדם שאין לו בעיה בצוואר. יחד עם זאת, אין המדובר במגבלה הפוגעת בכושר העבודה באופן ממשי, אלא בפגיעה המחייבת את התובעת "לקום מדי פעם" ו"לסבול מכאבים יותר" (עמ' 13 לפרוט' ש' 5-9);

החמישי – התגברות הדרגתית ומצטברת של הנכות הרפואית ושל השפעתה על תפקוד התובעת בעבודתה (בהקשר זה, יודגש כי המומחה ציין במפורש כי מצבה של התובעת אינו אמור להשתפר, ואף צפוי כי רק ימשיך להתפתח לכיוון החמרה), שוכנעתי כי בנסיבות דנן יש להעמיד את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת על 3%.

1. באיזון כלל השיקולים שלעיל, שוכנעתי כי בנדון דנן, לא ניתן לומר כי אין כל השפעה של המגבלה בתנועות הצוואר על כושר השתכרותה של התובעת, אך מנגד גם לא ניתן לומר כי ההשלכה עצומה היא ועולה על שיעור הנכות הרפואית. בענייננו, דומה כי שיעור הנכות הרפואית מבטא נאמנה את שיעור ההשפעה על כושר ההשתכרות של התובעת.

השפעת הנכות הרפואית על התפקוד היומיומי בעבודות הבית:

1. באשר לתפקוד היומיומי, קל לשער גם כי הגבלה בתנועות הצוואר יכולה להקשות על התובעת בביצוע פעולות מסוימות בחיי היום יום, כגון: הרמת שקיות קניות במשקלים כבדים או בינוניים או הרמת חפצים כבדים בבית או בגיהוץ לשעות ארוכות או בשטיפת כלים לזמן ארוך, ועדותה של התובעת בהקשרים אלה (עמ' 19 לפרוט' ש' 18-21 וש' 26-27), אכן נמצאה אמינה ומהימנה עליי. אך עדיין אין ענייננו בהעדר יכולת כלל לבצע את הפעולות האמורות, כי אם בהיתקלות בקשיים בביצוען למשך שעות ארוכות. סבורני, כי גם בהקשר זה אחוזי הנכות הרפואית מבטאים נכונה את שיעור ההשפעה על התפקוד היומיומי האמור.

ראשי הנזק והפיצויים המגיעים בגינם:

1. הפסד כושר השתכרות בעבר: ההשפעה של הנכות על כושר ההשתכרות, לא החלה מיום התאונה, אלא בשלב מאוחר יותר, לאחר שנאלצה התובעת לעזוב את תפקדה כפרח רוקחות ולעבור לתפקיד יותר קל, כמזכירה, וזאת החל מחודש נובמבר 2017 עד עצם היום הזה. בסיס שכרה בעבודתה כפרח רוקחות עמד על סך של 4,300 ₪. על כן, הפיצוי המגיע לתובעת בגין הפגיעה בכושר השתכרותה בעבר = 19 חודשים x 4,300 ₪ x 3% = 2,451 ₪.
2. הפסדי כושר השתכרות והפסד פנסיה בעתיד: בהינתן נתוני שכרה בעבר של התובעת, אעמיד גם את בסיס שכרה העתידי על סך 4,600 ₪ ש"ח לחודש. על כן, ההפסד בגין ראש נזק זה = 4,600 ₪ x 3% x 229.7 (מקדם היוון עד גיל 67) = 31,699 ₪.

לסכום זה יש להוסיף 12% בגין הפסדי פנסיה, משמע את הסך של 3,804 ₪.

1. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד: התובעת לא נזקקה לעזרה בשכר בעבר. התובעת אף לא הוכיחה כי העזרה שניתנה לה על ידי בני משפחתה היא עזרה שחרגה מהיקף העזרה המקובל בין בני משפחה. מכל מקום, התובעת אף לא טענה ולא הוכיחה כי בעלה נעדר מעבודתו על מנת לסייע לה ו/או כי נגרמו לו הפסדי שכר בעקבות כך.

מנגד, ובהינתן אופי נכותה של התובעת וההשפעה על תפקודה היומיומי בעבודות הבית, כמפורט לעיל, ובהינתן ההחמרה העתידית הצפויה במצבה של התובעת, שוכנעתי כי יש מקום לפסוק לתובעת סכום גלובלי בסך של 15,000 ₪ בגין עזרת צד ג' בעתיד.

1. הוצאות רפואיות בעבר: בגין ביקוריה הרפואיים של התובעת, ובגין נסיעותיה לבדיקות, ולטיפולים, שוכנעתי כי בנדון דנן יש לפסוק לתובעת סך של 2,000 ₪, דרך אומדנא.

אמנם המומחה ציין כי מצבה של התובעת הוא בכיוון של החמרה, אך התובעת נמנעה למצות מול המומחה את בירור נושא הצורך בהיזקקות התובעת לטיפולים עתידיים כלשהם.

1. כאב וסבל: בנסיבות העניין, אני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 10,000 ₪.

לסיכום

1. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 64,954 ₪, בצירוף סך של 9,879 ₪ בגין שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) ובצירוף סל שך 703 ₪ בגין האגרה ששולמה.
2. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הם הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ב אייר תשע"ט, 17 מאי 2019, בהעדר הצדדים.