1. בפניי תביעה נזיקית-כספית על סך 30,000 ₪ במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעים בפיצוי בגין הפלייתו מחמת לאום, לנוכח אי הכנסתו למועדון אותו הפעילו.

טענות התובע:

1. לגרסת התובע, כפי שעולה מכתב התביעה, הוא הינו ערבי מוסלמי ישראלי, תושב העיר פתח תקווה, אשר הגיע בשעה 01:50 בלילה ביום 26.05.17 למועדון בשם "האומן 17" בתל-אביב (להלן: "המועדון"). המועדון הופעל על ידי הנתבעת 1 ונוהל על ידי הנתבע 2. התובע בטענותיו מציין כי המועדון הינו מקום ציבורי, וכי המסיבה הייתה פתוחה לכלל המבלים. בהגיעו למועדון, דיבר עם אחד מעובדי המקום וזה הסביר לו שאין צורך להיות רשום ברשימה כלשהי כתנאי להיכנס למועדון. לשיטת התובע, ניגש לכניסת המועדון והשומר, שלטענתו ידע כי הוא ערבי, מנע ממנו להיכנס למסיבה בכך שטען, כי המסיבה הינה למוזמנים בלבד ועליו היה לרכוש כרטיס מבעוד מועד. עוד הוסיף התובע, כי ראה אנשים רבים נכנסים למועדון וזאת מבלי שהציבו להם שום תנאי, אלא הם נכנסו באמצעות הצגת תעודות זהות בלבד. משכך, ולאור עוגמת הנפש שנגרמה לו טוען התובע, כי יש להחיל את החזקות הקבועות בסעיף 5 (ב) לחוק איסור הפלייה. התובע צירף לתביעתו, תמלולים וסרטוני וידאו המתעדים את התרחשות האירועים בזמן אמת.

טענות הנתבעים:

1. הנתבעים מכחישים את טענות התובע בכתב ההגנה אותו הגישו. לגרסתם, הורתה של התביעה בסכסוך אישי של התובע עם הנתבע 2 לו הוא חייב כספים. התובע הסתיר מבית המשפט כי הוא מצוי בסכסוך עם נתבע 2 וחייב לו כסף בגין הוצאות משפט שנפסקו נגדו וזה מסרב לשלמם, למרות הליכי ההוצאה לפעול שננקטו נגדו. כן נטען, כי במועדון משתתפים ומבלים בני מיעוטים רבים, וכן ליין של מסיבות של "בעלי נטיה הומוסקסואלית", ולא ננקטת אפליה כלפי מי מהם. בנוסף גורסים הנתבעים, כי התובע מתנכל באופן שיטתי למקומות בילוי ומועדוני לילה שונים, תוך פתיחת הליכים משפטיים רבים כנגדם בבתי המשפט השונים. לגוף התביעה, מאשרים הנתבעים, כי כניסתו של התובע למועדון סורבה, אך זאת היות והמדובר באישיות בלתי רצויה על רקע הסכסוך האישי כאמור, כמו גם לאור התנהגותו המאיימת. הנתבעים טוענים כי התובע מנהל הליכים רבים בחוסר תום לב.

מהלך הדיון בתביעה:

1. הנתבעים הגישו בקשה להיתר ייצוג וזאת לנוכח ההליכים הרבים המתנהלים בין הצדדים ולנוכח הטענה כי בשל ריבוי ההליכים, קיים יתרון דיוני לתובע ואילו הנתבעים חסרי השכלה משפטית. בית המשפט נתן ביום 18.3.18, במסגרת הדיון שהתקיים בתיק, החלטה ולפיה נסיבות המקרה אינן מצדיקות מתן היתר ייצוג לנתבעים. בשים לב, כי התובע אינו עורך דין.
2. לאחר קיום הדיון, התובע הגיש בקשה לצרף כנתבע נוסף את המאבטח שאבטח את המועדון ביום האירוע הנטען. לאחר קבלת תגובת הנתבעים, התרתי לתובע לתקן את תביעתו. אציין, כי למרות החלטתי וכן תזכורת שניתנה ביום 16.7.18, לא הוגש כתב תביעה מתוקן.
3. בתיק הנדון התקיימו שני דיונים – בימים 18.3.18 ו – 2.8.18 במהלכם העידו התובע וכן הנתבע ועדיו: מר אדם מלחם, מר אוהד חיים ומר עידן לוב.
4. הצדדים נדרשו להגיש סיכומיהם בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 2.8.18. הצדדים לא פעלו בהתאם להחלטות בית המשפט והגישו סיכומיהם באיחור ניכר.

דיון והכרעה:

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקיי.
2. אין מחלוקת כי ביום 26.5.17 לא הותרה כניסתו של התובע למועדון, שהינו מקום ציבורי.
3. המחלוקת בתביעה הנדונה נעוצה בשאלה, האם בנסיבות המקרה מותר היה לנתבעים למנוע את כניסת התובע למועדון או שהדבר נעשה לנוכח הפליית התובע בהיותו ערבי, הפלייה שהינה אסורה.
4. סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים תשס"א-2000" (להלן: "החוק") קובע:

"מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות."

סעיף 6 לחוק קובע כדלקמן:

"הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת:

1. הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3;
2. הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה;...."
3. הלכה היא, כי הגם שהנטל להוכיח שנעשתה הפליה בשל השתייכות אדם לאחת מהקבוצות או בשל מאפיינים על פי אחד הסממנים המנויים בסעיף 3 לחוק מוטל על מי שמבסס את תביעתו על פי החוק, הרי שבשל הקושי להוכיח כי ההפליה אכן נעשתה בשל אחת מהעילות המנויות בסעיף 3 לחוק, נקבעו בסעיף 6 לחוק מספר חזקות, המקלות על הטוען לאפליה לעמוד בנטל זה. כך, מקום שהוכיח התובע אחד מהמעשים המנויים בסעיף 6, קמה חזקת ההפליה האסורה, ועובר הנטל לנתבע לסתור אותה (רע"א 8821/09 פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (פורסם בנבו, 16.11.2011); בג"ץ 6778/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לבטחון פנים, פ"ד נח(2) 358, 368 (2004)). ולענייננו, סעיף 6(2) לחוק הינו הרלוונטי באשר התובע שהינו ממוצא ערבי, טוען כי ביקש להיכנס למועדון וכי זאת לא יכול היה לעשות רק בשל מוצאו.
4. על פי גרסתם של הנתבעים, כפי שהופיעה בכתב ההגנה, כניסתו של התובע סורבה בכוונת מכוון לאור היכרות אישית של הנתבע 2 עמו ועל רקע סכסוך אישי בין השניים. למרות זאת התובע ממשיך להגיע למועדוני הנתבע 2, להיתמם ולצלם סרטוני וידאו וזאת על מנת ליצור פרובוקציה. באומרו כי לא נותנים לו להיכנס למועדון בשל מוצאו. גרסה זו של הנתבעים לא נמצאה כנכונה, באשר הנתבע העיד כי המצלמות אינן נבדקות בזמן אמת ואף אחד מן העדים שהעידו בפניי לא טען, כי קיבל הוראה מראש לא להכניס את התובע בשל מחלוקות עם הנתבע.
5. טענה נוספת שנטענה הינה, כי במועדון אין כל הפלייה של מגזר כזה או אחר וכי התובע לא הופלה בשל מוצאו. העיד בפניי מר אדם מלחם, מארח בכניסה למועדון. מר מלחם העיד כי הוא עובד בליין מסיבות זה, כ- 5 שנים והוסיף כי הוא בעצמו ממוצא ערבי. לדבריו, אף פעם לא נתקל במקרה של אפליה וגזענות בכניסה למועדון הנדון, וטען שאם מגיע אדם ערבי שמדבר ערבית הוא נכנס למועדון. "קוראים לי אדם, אני עובד בליין 5 שנים כמעט. בתפקיד מארח בכניסה ואני שם במסיבה בכל פעם ביום ששי או שבת ואני ערבי בעצמי. אף פעם לא נתקלנו במקרה של אפליה או גזענות. שמגיעים אנשים מירושלים או מהשטחים אם יש בעיה שהם לא מדברים את השפה או שיש בעיה מסוימת, אני נמצא שם אם יש משהו שלא מובן אם שאל שאלות או מחיר כניסה ש. אם מגיע ערבית ומדבר ערבית הוא נכנס למועדון ת. וודאי , אין שום סיבה שלא" (עמ' 10 שורות 12-18). מר מלחם אף הוסיף, כי אין סלקציה במועדון. כולם נכנסים (עמ' 10 שורה 20). ובהמשך – "ת. הוא אמר לו ללכת לשלם שם. מי זה משהו אחר, למה שמאבטח יגיד לו משהו. הייתי צריך לשמוע את זה ולא שמעתי, המאבטח העביר אותו לשלם אלי, את האדם הזה לא ראיתי ולא הגיע אלי ולא יודע מה המטרה שהוא המשיך לדבר עם השומר, כמות הערבים שמגיעים למסיבות האלו בלתי נתפסת. גם ערבים שמגיעים מהשטחים נכנסים ואנחנו בעצמנו נגד אפליה." (עמ' 11 שורות 1-4).
6. לעדות זו התווספה עדות מר עידן לוב, מנהל המסיבה (מדובר במסיבת ליין ל"גייז") שהעיד: "ת. אתה ממש לא צריך לציין שאתה ערבי ישראלי. זה הדבר הכי שולי. אנחנו קהילה גאה, אין צורך להזכיר לאף אחד איזה גזע הוא ואיזה מין הוא ומאיפה הוא בא". (עמ' 13 שורות 1-2). ובהמשך: "אציין, אחוז הקהל הערבי שנמצא במסיבה שלנו בין 15-30% מקהל האנשים שנמצאים במסיבה" (עמ' 14 שורות 1-2). מר לוב הוסיף בעדותו, כי עיקר המבלים במסיבה רוכשים כרטיסים באמצעות אתר אטרף. באתר זה הרכישה פתוחה לכולם ועל הכרטיס מלבד בר קוד, אין ציון של גיל, גזע, מין וכו'. לכן, גם בחורות יכולות להיכנס למסיבת הגברים (עמ' 14 שורות 22-23). כן ראו עדות מר אוהד חיים, מבעלי ליין המסיבה, אשר הבהיר "המסיבה שלנו היא מסיבת גיאז (הכוונה – גייז – ע.ב) כל תפקידנו בימים אלה לנהל את המלחמה על שיוויון נגד הפליה, גזענות זה דברים שחרוטים אצלנו בקהילה בבסיס הקיום שלנו." (עמ' 17 שורות 13-14). כמו כן אפנה לעדות הנתבע, שטען שאין כל סלקציה או אפליה בכניסה למועדון (עמ' 8 שורות 32-33 וכן עמ' 3 שורות 20-25).
7. הנתבעים והעדים מטעמם טענו שמדובר היה במסיבת גברים מהקהילה הגאה, וכי הלכה למעשה כל אחד יכול היה להיכנס למסיבה זו באמצעות רכישת כרטיסים באתר אטרף וכן באמצעות רכישת כרטיס במסיבה עצמה. כמו כן היו אנשים שנכנסו באמצעות רשימות וללא כרטיס. הנתבעים צירפו את ההזמנה למסיבה (מוצג נ/1). ההזמנה אכן משקפת את עדות הנתבע ועדיו. גם בסרטון שצירף התובע לתביעתו ניתן לראות, בניגוד לעדות התובע, כי לאנשים הנמצאים בכניסה למועדון, ישנה רשימת שמות והם מכניסים אנשים אף על פי אותן רשימות (ראה שעה 1:59 בסרטון).
8. אם כן ולאור העדויות שנשמעו, אשר היו עקביות ומהימנות, מצאתי לקבוע כי הנתבעים אינם פועלים לקיומה של אפלייה גזעית בכניסה למועדון. התובע לא הוכנס, כאשר חברי הקבוצה אליה הוא משוייך (בליינים ממוצא ערבי) הוכנסו למועדון ולמסיבה הנדונה.
9. חיזוק לכך ניתן למצוא אף בתמלול הקלטת האירוע אותו צירף התובע. התובע פנה לרשמן ושאל מה עלות כרטיס. נאמר לו מה העלות וכן היכן לשלם ומהיכן להיכנס למועדון (עמ' 1 לתמליל שורות 5-8). למרות זאת, התובע בחר שלא להיכנס בדרך בה נאמר לו, אלא פנה בערבית לאחד המאבטחים ולאחר מכן אמר למאבטח "אני רוצה, רוצה עם חברים שלי שולחן מהכפר" (שורה 12 לתמליל עמ' 1). המאבטח ענה שאין שולחנות והוא אינו נותן שירות. התובע לא התייאש ואמר למאבטח "אל תדאג אני ערבי ישראלי יש לי תעודת זהות" (עמ' 1 שורה 21). מתיעוד השיחה עולה כי התובע לא ביקש להיכנס למועדון, אלא ביקש לבצע פרובוקציה ולגרום לכך שלא יכניסוהו למועדון. בתשובה לדברי התובע באשר להיותו ערבי – ענה המאבטח באופן ברור "לא משנה, לא משנה למי אתה (בהקלטה נאמר לא משנה לי מי אתה – ע.ב) זה מסיבת גייז אין פה שולחנות" (שורה 22). מתשובת המאבטח עולה כי שאלת זהותו של התובע אינה רלוונטית לכניסתו למועדון.
10. שומעים שהמאבטח מדבר עם אנשים נוספים, כאשר הוא אומר לתובע להמתין בצד ולהוריד את הכובע מהראש (עמ' 2 לתמליל שורות 7-8). בהמשך התובע שאל את המאבטח היכן קונים כרטיס והמאבטח ענה כי יש לרכוש כרטיס מראש (בשים לב כי התובע יודע שהוא משוחח עם מאבטח ולא עם אחד מאנשי ניהול המסיבה או רשמן). בהמשך הבהיר המאבטח לתובע כי הוא לא נכנס (עמ' 3 שורה 19).
11. התובע בצורה מכוונת לא פנה אל הכניסה, בהתאם להוראת הרשמן שאמר לו מלכתחילה היכן קונים כרטיסים והיכן נכנסים, אלא פנה אל המאבטח וניסה לבצע פרובוקציה מסויימת בכך שדיבר בערבית, ביקש שולחן לחבריו מהכפר, שם כובע על הראש, כך שיהיה קשה לראות את פניו וכו'. התנהלות זו גרמה ככל הנראה למאבטח להבהיר, כי הוא לא יכנס למועדון, כאשר התובע כלל לא ניסה לרכוש כרטיס באמצעות מוכר הכרטיסים שהיה במקום. בכוונת מכוון ניגש התובע אל המאבטח, אשר כלל אינו אמון על הכנסת אנשים ומכירת כרטיסים. מדובר בחברת אבטחה חיצונית אשר נשכרה לאירוע (ראה קבלת התשלום ששולמה לחברת האבטחה).
12. התמליל מציג את התנהלות התובע כחסרת תום לב. התובע פעל מתוך מטרה שלא יכניסוהו למועדון. בשים לב, כי אין זה המקרה הראשון שהתובע מגיע למסיבות אלו ומבקש שולחן, כאשר הוא יודע שאין שולחנות במסיבות אלו אלא מדובר במסיבות ריקודים ראה לדוגמא תק 59253-11-16 קיס נ' דיפ שיט בע"מ ואח' (14.1.18) (להלן: "פסק הדין בעניין דיפ שיט"); התובע ללא כל קשר לסיטואציה הקיימת, טען כי הוא ערבי ואף דיבר בערבית. לא היתה כל סיבה לציין בפני המאבטח, כי הוא ערבי או כי הוא מחכה לחברים מהכפר. בשים לב, כי הגם שטען זאת, המאבטח הבהיר כי לא משנה לו מי הוא התובע.
13. מהראיות שבפניי, התובע, ככל הנראה, זוהה כמי שמבקש ל"עורר בעיות" ומרגע זה החליט המאבטח לא להכניסו. כאמור, אין זו הפעם הראשונה בה נוקט התובע בדרך התנהלות זו – ראה תאמ 43507-08-14 עומרי קיס נ' אפ. ויטה בע"מ (1.1.17) וכן פסק הדין בעניין דיפ שיט.
14. אני סבורה כי החוק לא נועד להגן על מקרים כמקרה הנדון בו התובע מייצר מציאות ופועל באופן אקטיבי כדי ליצור טענת הפליה. בעניין זה אדגיש, כי לא יהיה זה מופרך לקבוע שבמקרה הנדון כלל לא התקיימה אפליה, וכי מניעת כניסת התובע נבעה מהתנהגותו המחשידה (ראה עדות הנתבע עמ' 9 שורות 1-3 שורות 29-33) אלא שהנתבעים לא זימנו לעדות את המאבטח אשר מנע את כניסת התובע, ולא ביררו את זהותו של אותו מאבטח.
15. משלא הביאו הנתבעים לעדות את המאבטח, הגם שהינו מועסק על ידי חברה חיצונית (ראה עמ' 15 שורות 9-21), הרי שהדבר מוחזק כנגדם. הלכה היא, כי הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה שאילו הוצג המסמך או אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (ראו למשל: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד(4) 595 (1990); ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פד"י (1) 239, 245 (1990)).
16. אך בשל היעדרה של עדות המאבטח, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי במקרה הנדון. אולם הפיצוי הינו פיצוי סמלי בלבד, שכן משקל רב ניתן להתנהלותו של התובע במקרה הנדון ולעובדה כי מהתמליל עולה שמוצאו של התובע לא היווה פקטור למניעת כניסתו. אין מדובר במקרה הנדון באדם הנחשף בעל כורחו להפלייה חוזרת ונשנית, כי אם באדם היוצר באופן אקטיבי מציאות העלולה להתפרש כאפליה, הגם שאין כל כוונה מצד הנתבעים, ליצור הפלייה שכזו.
17. בבוא בית המשפט להחליט באשר לגובה הפיצוי , עליו לשקול את הצורך בהרתעה למען מניעת התרחשות המקרה הבא. במקרה הנדון ולאור העדויות שנשמעו, כמו גם הסרטון והתמלול, איני סבורה כי אלמנט ההרתעה רלוונטי, באשר הנתבעים אינם פועלים באופן מפלה. במקרה זה הדגש צריך להיות במניעת מקרים בהם אנשים יתומרצו לפעול בחוסר תום לב בכדי ליצור מציאות העלולה להתפרש כמפלה.

אחריות הנתבע 2

1. באשר לאחריותו האישית של הנתבע 2. בסעיף 8 לחוק נקבע: "מקום שהעוולה נעשתה על ידי תאגיד, יהיה אדם אחראי גם הוא לעוולה, אם היה אותה שעה מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד בכיר האחראי לנושא הנדון, אלא אם הוכיח שניים אלה: (1) העוולה נעשתה שלא בידיעתו; (2) הוא נקט אמצעים סבירים בנסיבות העניין כדי למנוע את העוולה". הנתבע 2 הינו מבעלי המועדון. בדיון התברר, כי הנתבע 2 משכיר את המועדון לבעלי ליין המסיבות (ראה הסכם מוצג נ/2) אלא שהנתבעים הם אלו ששכרו את חברת האבטחה ושילמו לה באופן ישיר, כך שלא ניתן לפטור את הנתבע 2, אלא בהתקיים שני התנאים המנויים לעיל. בענייננו התנאי הראשון מתקיים שכן העוולה, ככל שאכן בוצעה, לא נעשתה בידיעת הנתבע 2 שלא נכח באירוע. בנוגע לתנאי השני, מר אוהד חיים, מבעלי ליין המסיבות, אשר השכיר את המועדון, העיד כי הנתבע 2 הסביר לו שחל איסור הפלייה בכניסה למועדון והם אכן לא פועלים באופן מפלה (ראה עמ' 17 שורות 7-12).
2. אלא שבמקרה זה כאמור, לא זומן המאבטח ולא הוצג הסכם העסקת חברת האבטחה. נוכח האמור, לא ניתן לומר כי הנתבע 2 עמד בכל תנאי סעיף 8 לחוק. על כן לא מצאתי כי עומדת לנתבע 2 הגנה מפני התביעה (השוו: ע"א (מחוזי ת"א-יפו) 16741-02-15 קיס נ' אקסטרים טנגו הפקות בע"מ (פורסם בנבו, 14.04.2016)).
3. בטרם סיום, אציין כי התובע טען בסיכומיו שהנתבעים הרחיבו חזית בסיכומיהם וטענו טענות הסותרות את הראיות שהוצגו. לא מצאתי להתייחס לטענות אלו, פסק הדין נכתב על סמך הראיות הקיימות בתיק (ואשר לא התנגדו להן בזמן אמת) ולא על סמך פרשנויות או אינטרפטציות שנותן צד כזה או אחר לראיות.

סוף דבר:

1. נוכח כל האמור לעיל, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי בסך 1,000 ₪. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. התשלום יבוצע בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

בקשת רשות ערעור בתוך 15 יום לבית המשפט המחוזי.

ניתן היום, כ"א טבת תשע"ט, 29 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.