לפניי ערעור על פסק-דינו של בית-הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (כב' הדיינת ש' בן שאול ויס) מיום 27.4.2017, לפיו נדחה ערר שהגישה המערערת על החלטת ראש הדסק, לדחות על הסף את בקשת המערערת לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים, בלא להעביר את הבקשה לדיון בוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית).

רקע עובדתי

1. המערערת, אזרחית גאנה ילידת שנת 1976, נכנסה לגבולות ישראל באשרת תייר ביום 21.5.2013 דרך נתב"ג, לאחר נחיתת ביניים בתורכיה. ביום 19.6.2013 הגישה המערערת בקשה לקבלת מקלט מדיני בארץ. לאחר שנערך למערערת ריאיון עומק ולאחר שהוכנה חוות-דעת לגבי בקשתה למקלט, ניתנה ביום 23.12.2014 החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, במסגרתה אימץ המנכ"ל את המלצת יו"ר הוועדה המייעצת לענייני פליטים לדחות את בקשת המערערת לקבלת מקלט מדיני בישראל.

המערערת הגישה בקשה לעיון מחדש בהחלטה לדחיית בקשתה למקלט מדיני. יחידת הטיפול במבקשי מקלט (RSD) הכינה חוות-דעת שעמדתה הייתה כי המערערת לא הציגה מידע חדש ביחס להחלטה המקורית, ולפיכך דינה להידחות. על רקע זה, ניתנה ביום 28.10.2015 החלטה בדבר דחיית בקשתה של המערערת לעיון מחדש.

בהמשך, הגישה המערערת ערר לבית-הדין לעררים כנגד ההחלטה לדחיית בקשתה לעיון מחדש. בית-הדין לעררים (כב' הדיינת בן שאול ויס) דחה את הערר בפסק-דין מיום 6.4.2016 – הן דחייה על הסף מחמת שיהוי בהגשת הערר, והן לגוף הדברים מחמת העדר עילה (להלן: פסק-הדין הראשון). בהמשך הדיון, אשוב ואתייחס לפסק-הדין האמור. בשלב זה, אציין כי בפסק-הדין נקבע מטעמים שפורטו שם, כי המערערת לא הצביעה על פחד מבוסס היטב מפני רדיפה על רקע אחת העילות המנויות באמנת הפליטים המצדיקות קבלת מקלט מדיני, או בכלל. ממילא, לא חל לגבי המערערת העיקרון בדבר "אי-ההחזרה". בית-הדין הורה על דחיית הערר ועל חיוב המערערת בהוצאות המשיב בסך 2,000 ₪. אציין כבר עתה כי על פסק-הדין הראשון הנ"ל של בית-הדין לעררים, לא הגישה המערערת ערעור והוא הפך לחלוט.

2. ביום 10.5.2016 הגישה המערערת בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומאניטריים. בתחילה, הבקשה נדחתה על הסף בהעדר דרכון תקף. בהמשך, בעקבות ערר שהגישה המערערת לבית-הדין לעררים ולאחר שהציגה דרכון בתוקף, ניתנה לה אפשרות להגיש מחדש בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים, והמערערת אכן הגישה בקשה כזו ביום 5.12.2016 – היא הבקשה העומדת במרכז דיוננו.

הבקשה האמורה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים, נדחתה על הסף בהחלטתה של מנהלת לשכת מנהל האוכלוסין ביום 30.1.2017. בהחלטה צוין כי בקשתה של המערערת נבחנה כבר מספר פעמים במסגרות שונות ונדחתה; הטיעונים שמוצגים בבקשה הנוכחית לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים, זהים לטיעונים שהמערערת כבר הציגה בבקשותיה הקודמות שנדחו מכוח נוהל ייעודי אחר; ולפיכך הבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים מסורבת על הסף.

על החלטה זו הגישה המערערת ערר פנימי, וזה נדחה בהחלטת ראשת דסק צפון מיום 20.3.2017. בהחלטתה של ראשת דסק צפון נקבע כי המערערת הגישה בעבר בקשת מקלט שנדחתה לגופה, ובקשתה החדשה נסמכת על אותם טיעונים שעלו במסגרת בקשת המקלט. עוד צוין כי לאחר בחינת יתר נימוקי הערר, הבקשה לא מעלה טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים את העברתה לדיון בוועדה הבינמשרדית, ולפיכך דין הערר להידחות על הסף.

כנגד כך הגישה המערערת ערר לבית-הדין לעררים – הוא הערר נשוא פסק-הדין עליו נסוב ערעור זה.

פסק-הדין של בית-הדין לעררים והערעור לפניי

3. בית-הדין לעררים דחה את עררה של המערערת על החלטת ראשת הדסק לדחות על הסף את בקשתה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים. בפסק-דינו, ציין בית-הדין כי הטעם ההומניטארי לו טוענת המערערת, הוא רצונה למצוא מקום מקלט בישראל בשל חשש ממשי לחייה אם תשוב למדינת מוצאה. נקבע כי טענה זו כבר נבחנה על-ידי היחידה לטיפול במבקשי מקלט ונדחתה, וכי ערר שהמערערת הגישה כנגד כך לבית-הדין לעררים, נדחה במסגרת פסק-הדין הראשון. משכך, לא ניתן לשוב ולהידרש לאותה טענה בדלת האחורית של בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים. בהתחשב בכך, נפסק כי לא נמצאה עילה להתערבות בהחלטת ראשת הדסק בערר הפנימי שהוגש לה, שלא להעביר את בקשת המערערת לדיון בוועדה הבינמשרדית. הערר נדחה בלא שהתבקשה תגובת המשיב, ומטעם זה המערערת לא חויבה בצו להוצאות.

4. כנגד פסק-דין זה מופנה הערעור שלפניי. טענות ב"כ המערערת כפי שפורטו בכתב הערעור (המשמש גם כעיקרי הטיעון) ובדיון לפניי הינן כי הבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים וכן הערר הפנימי שהוגש בסוגיה, נדחו בלא לבחון את טענותיה הפרטניות של המערערת, ללא התייחסות לראיות וללא הנמקה מפורטת, על-אף שמדובר בהחלטה שחורצת את גורלה של המערערת. נטען כי העובדה שעניינה של המערערת נבחן על-ידי היחידה לטיפול במבקשי מקלט, ואף העובדה כי נסיבות חייה של המערערת אינן עולות כדי הגדרה של פליט במדינת ישראל, אין בהן כדי ללמד בהכרח על העדרן של נסיבות הומניטאריות מיוחדות המצדיקות קבלת מעמד מכוח סמכותו של המשיב "במסלול השיורי" שעניינו מתן מעמד בישראל "לפנים משורת הדין". נטען כי נסיבות חייה של המערערת מעלות טעם הומניטארי מיוחד המצדיק לאפשר לה שהות זמנית בישראל עד אשר תחלוף הסכנה לחייה בארץ מולדתה. לכן, כך לפי הטענה, לא היה מקום לדחייה אוטומטית של בקשת המערערת על הסף, ויש להורות על הבאת עניינה לפני הוועדה הבינמשרדית שתדון במקרה לעומק. מנגד, המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות, ממכלול הטעמים שפורטו בעיקרי הטיעון מטעמה ובדיון לפניי.

דיון והכרעה

5. לאחר שעיינתי במכלול החומר שבתיק ובחנתי את טענות הצדדים כפי שהועלו בכתב ובעל-פה, וזאת על-רקע הפסיקה החלה על העניין, עמדתי היא כי יש לדחות את הערעור.

6. הבקשה העומדת במרכז הדיון היא בקשתה של המערערת לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים. בקשה זו נוגעת למסלול שיורי המיועד למקרים שאינם עומדים בקריטריונים הקבועים בנהליו האחרים של המשיב לעניין קבלת מעמד בישראל (ראו: סעיף א' לנוהל 5.2.0022 שכותרתו: "נוהל הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה מתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים"; להלן: "נוהל הוועדה הבינמשרדית"). בהתאם לנוהל האמור, אין למבקש המעמד זכות קנויה שעניינו יידון לפני הוועדה הבינמשרדית, שכן לראש הדסק נתונה סמכות לדחות בקשה על הסף במקרים מתאימים. אין חולק כי הנוהל - שהמערערת אינה טוענת כנגד תוקף הוראותיו - מוסיף וקובע כי כאשר מבקש המעמד הגיש בעבר בקשה לקבלת מעמד מכוח נוהל ייעודי אחר, ואותה בקשה קודמת נדחתה והייתה מבוססת על אותם טעמים המונחים בבסיס הבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים - כי אז הדבר יקים טעם לדחייה על הסף של הבקשה האחרונה. למען שלמות התמונה, אוסיף כי בעע"מ 2357/14 אסבורק נ' שר הפנים (19.3.2015) נפסק כי על-מנת שראש הדסק יעביר בקשה לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית, אין חובה לבסס סיכוי סביר לקבלתה, אולם על הבקשה להעלות "סיכוי מסוים" לכך. משמעות הדבר היא כי לשם העברת בקשה לוועדה הבינמשרדית, נדרש סיכוי מסוים לקיומם של טעמים הומניטריים חריגים ומיוחדים, שבכוחם לייחד את עניינו של מבקש המעמד, ולהצדיק מתן מעמד בישראל משיקולים אלה.

7. בחינת הבקשה שהגישה המערערת לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים (נספח 5 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב), מעלה כי הבקשה זהה בטעמיה לבקשה קודמת שהגישה המערערת לקבלת מקלט מדיני - בקשה שדחייתה אושרה בפסק-דין חלוט; וכי הבקשה הנדונה אינה מעלה "סיכוי מסוים" לקיומם של טעמים הומניטאריים מיוחדים, אף לא באופן לכאורי. אסביר.

8. בבקשתה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים, טענה המערערת כדלקמן:

בארץ מוצאה, גאנה, המערערת ואמה היו עובדות אלילים, עד שבשנת 2007 הגיע לכפר כומר נוצרי, שסחף את המערערת ואמה לזנוח את עבודת האלילים ולהתנצר. לפי הנטען, משפחת אמה של המערערת זעמה על כך שהשתיים נטשו את עבודת האלילים, ובחודש מרץ 2008 הן גורשו מבית המשפחה ועברו להתגורר בבית הכומר. במאי 2011 אמה של המערערת נפטרה. נטען כי ביום 2.4.2013 הופיעו בני המשפחה של אם המערערת בבית הכומר בו התאכסנה המערערת, והודיעו לה כי היא נבחרה להחליף את כוהן הדת של המשפחה שנפטר, ואשר תפקידו לקשר בין המשפחה לאלילים. המערערת סירבה לקבל את התפקיד נוכח אמונתה הנוצרית, אולם בני המשפחה הבהירו לה כי הדבר אינו נתון לבחירתה, וכי לא ניתן למנות אדם אחר לתפקיד כל עוד היא בחיים. לפי הנטען, הם איימו לרצוח אותה, ולאחר מותה להעביר את התפקיד לבן משפחה אחר, ובכך להסיר מעליהם קללה אפשרית. לפי הטענה, נציגי המשפחה מסרו למערערת כי ישובו בתוך חודשיים, וכי אם לא תחזור בה מסירובה לשמש בתפקידו של כוהן הדת שנפטר – יהרגו אותה. לטענת המערערת, המשטרה המקומית סירבה להעניק לה הגנה, עקב כך שמדובר בסכסוך משפחתי על רקע דת ומסורת. לפיכך, המערערת פנתה לעזרת הכומר שהציע לה לנוס על נפשה, וסייע לה לעלות על טיסה ל"ארץ הקודש" בה תוכל לחיות כנוצרייה בבטחה. בבקשתה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים ציינה המערערת כי על רקע כל האמור לעיל, חייה נתונים בסכנה אם תשוב לגאנה; וכי אין באפשרותה לקבל הגנה בארצה שכן המשטרה בגאנה לא מתערבת בסכסוכים על רקע משפחתי-מסורתי.

9. טענות אלה בכללותן, הועלו אחת לאחת בבקשתה הקודמת של המערערת לקבלת מקלט מדיני ובבקשתה הנוספת לעיון חוזר באותו עניין. כאמור לעיל, למערערת נערך בשעתו ריאיון עומק, ומכלול טענותיה האמורות נבחנו על-ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט. למען הסר ספק, היחידה לטיפול במבקשי מקלט בחנה גם את המסמכים שהציגה המערערת (לטענתה מקורם במשטרת גאנה ובכומר שסייע לה), והיא בחנה גם את המאמר האינטרנטי שצורף לכתב הערעור לפניי (בשעתו, הוא צורף לבקשת המערערת לעיון חוזר בבקשתה לקבלת מקלט מדיני). דו"ח היחידה התייחס לכל אלה, והסביר מדוע אין בהם כדי להועיל למערערת (ראו למשל: עמ' 3 ו- 8 לדו"ח – נספח 4 לעיקרי הטיעון של המשיב). בהתחשב בכך, הוחלט בשעתו לדחות את בקשתה של המערערת למקלט מדיני ואת בקשתה לעיון חוזר באותו עניין.

10. ערר שהמערערת הגישה כנגד כך, נדחה בפסק-דינו הראשון של בית-הדין לעררים. באותו פסק-דין, נקבע כי מדובר ככל הנראה בסכסוך על רקע דתי-מקומי, ללא רדיפה על-ידי שלטונות המדינה. נקבע כי גם לפי גרסתה של המערערת, היא התנצרה בשנת 2007, ולא נגרם לה נזק מצד בני משפחת אמה לאורך שנים עד עזיבתה את גאנה בשנת 2013. המערערת בחרה לא לצאת באופן מיידי לאחת ממדינות צפון מערב אפריקה הסמוכות לגאנה, אלא ראתה להמתין לאשרת כניסה לישראל, ולהגיע דווקא לכאן על-אף נחיתת ביניים בתורכיה. נקבע כי התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם טענה לסכנה ממשית לחיים. עוד נקבע כי בעייתה של המערערת נושאת אופי משפחתי-מקומי, והמערערת לא הראתה שלא תוכל להשתקע במקום אחר בגאנה שהיא מדינה גדולה ורבת-אוכלוסין. לא סביר כי במדינה מסוג זה, יוכלו בני משפחתה של המערערת לאתר אותה בכל מקום בתוך גבולות גאנה כנטען על-ידה. בנוסף, נקבע כי המסמכים שהציגה המערערת לא היו מקוריים ומאומתים, ומכל מקום לא היה בהם כדי לשלול פתרון במסגרתו המערערת תעבור לחיות במקום אחר בגבולות ארץ מוצאה. בהתחשב בכל אלה, נקבע בפסק-הדין הראשון של בית-הדין לעררים כי לא נמצאה עילה להתערב בהחלטה לדחות את בקשתה של המערערת למקלט מדיני.

11. ודוק, המערערת – בעודה מיוצגת – לא ראתה לערער על פסק-הדין הראשון הנ"ל של בית-הדין לעררים. משמעות הדבר היא כי פסק-הדין הראשון, על מכלול קביעותיו, הפך לחלוט. בהתחשב בכך, ובהתחשב בהוראות נוהל הוועדה הבינמשרדית עליהן עמדתי בפסקה 6 לדבריי לעיל, המערערת אינה יכולה לבסס את טיעוניה לפני הוועדה הבינמשרדית, על אותן טענות עובדתיות שכבר נדונו ונדחו בפסק-דין חלוט בנוגע לבקשתה הקודמת למקלט מדיני.

בהקשר זה, טענה ב"כ המערערת בפסקה 38 לכתב הערעור כי: "העובדה כי נסיבותיה (של המערערת) אינן עונות להגדרה של פליט בישראל, אינה מלמדת בהכרח כי הן אינן עולות כדי טעמים הומניטאריים אשר יש בהם כדי לתת לה שהות זמנית בישראל עד תחלוף הסכנה לחייה במולדתה" (ההדגשה אינה במקור-ד.כ.ל). טענה זו מתעלמת מכך שבית-הדין לעררים בפסק-דינו הראשון, דחה את טענת המערערת לפיה היא נתונה בסכנת חיים בכל רחבי גאנה, וקבע כי המערערת לא הראתה כי אין באפשרותה להשתקע במקום אחר במדינת מוצאה, רחוק מבני משפחת אמה. קביעה זו, שהפכה לחלוטה, רלוונטית גם לבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים, המבססת עצמה על אותה מסכת עובדתית (ראו גם דברי ב"כ המערערת שאישרה בדיון לפניי כי: "העובדות הן אותן עובדות" – פרוטוקול דיון מיום 2.1.2018, עמ' 1, ש' 29-30; עמ' 2, ש' 28). ממילא, אין בטענותיה האמורות של המערערת, שנדחו בפסק-דין חלוט של בית-הדין לעררים, כדי להקים טעם הומניטארי מיוחד לקבלת מעמד בישראל. כפי שנקבע בפרשה אחרת: "משעה שהבקשה ההומניטרית מתבססת על הטענה בדבר סכנת חיים ..., ולאחר שהתברר כי טענה זאת אינה מבוססת, נסתם עליה הגולל, בין אם מדובר בבקשת מקלט מדיני ובין אם מדובר בבקשת מעמד מטעמים הומניטריים. המהות היא הקובעת ולא הטרמינולוגיה שבאמצעותה בוחר המבקש לנסח את בקשתו" (דברי כב' השופט סובל בעת"מ 45125-07-13 Doumbia נ' משרד הפנים (28.7.2013); עוד ראו: פסק-דינו של כב' השופט דראל בעמ"נ 25813-05-15 Maduka נ' משרד הפנים, פס' 12 ואילך (28.3.2016)).

12. המערערת לא הציגה טעם הומניטארי מיוחד אחר, מעבר לאותם טיעונים שכבר נבחנו ונשללו לגבי בקשתה הקודמת למקלט מדיני. הדברים הובהרו בהחלטות המשיב, ולא מצאתי ממש בדברי ב"כ המערערת, שטענה כנגד העדר הנמקה מספקת במסגרתן.

13. ב"כ המערערת איזכרה בכתב הערעור ובדיון לפניי, מקרה של מבקשת מעמד אחרת שבקשתה לקבלת מקלט מדיני נדחתה, אולם הוועדה המייעצת לענייני פליטים ראתה להפנות את עניינה לשר הפנים לבחינה הומניטארית. נטען כי יש ללמוד מכך שהיה מקום להפנות את עניינה של המערערת לוועדה הבינמשרדית במקום לדחות את בקשתה על הסף. בהתייחס לטענה זו, אומר כי פרטי אותו מקרה אחר ומכלול נסיבותיו לא הובאו בכתב הערעור, ולא ניתן להבין את נסיבות אותה פרשה. עם זאת, העובדה כי באותו מקרה אחר, הבקשה למקלט המדיני לא נדחתה על הסף אלא הובאה לדיון לפני הוועדה המייעצת לענייני פליטים, וכן העובדה כי אותה וועדה המליצה לשקול את ההיבט ההומניטארי עקב "סיפור טרגי", יכולות ללמד כי נסיבות אותה פרשה עוררו מוּרכבוּת מיוחדת. אין בכך כדי להשליך על עניינה הפרטני של המערערת (אזכיר כי מלכתחילה, בקשתה של המערערת למקלט מדיני נדחתה במסלול הבחינה בהליך המקוצר, בלא דיון במליאת הוועדה המייעצת לענייני פליטים, בניגוד לאותה מבקשת מעמד בפרשה האחרת).

14. לא מצאתי מקום לטענת ב"כ המערערת לפיה בקשת מרשתה נדחתה "באופן אוטומטי" ושלא כדין. משהמערערת ביססה את בקשתה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים על אותם טיעונים עובדתיים שכבר נדחו בפסק-דין חלוט ביחס לבקשה קודמת לקבלת מקלט מדיני; ומשהמערערת לא הצביעה על טעם הומניטארי אחר מעבר לכך - המסקנה המתחייבת היא כי בקשתה של המערערת לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים, לא העלתה טעמים המבססים, ולו באופן לכאורי, סיכוי מסוים לקבלתה. אשר על כן, לא נפל פגם המצדיק התערבות בהחלטת המשיב לדחות על הסף את בקשתה האמורה של המערערת, ובדין נדחה הערר על כך.

סוף דבר

15. נוכח מכלול הטעמים שפורטו, הערעור נדחה. על המערערת לעזוב את ישראל לא יאוחר מיום 15.2.2018.

המערערת תישא בהוצאות המשיב בהליך זה בסך 3,000 ₪.

המזכירות תמציא פסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ח, 03 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.