התביעה בפניי פורשת מערכת יחסים קשה וחושפת תקלות ומכשולים כטענת התובע, שהינו מתווך לבין אחד הדיירים בבניין שבו הועמדה דירה למכירה והתובע\המתווך ניסה להשכירה. במסגרת מערכת יחסים עכורה זו הוגשה תלונה למשטרה, ע"י המתווך ואף כנגד הצד שכנגד בעקבותיה התנהל הליך הסדר מותנה בהתאם לס' 66.

א) הסברים משפטיים לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

1. נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.
2. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).
3. במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני עם חריגים מסוימים על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.
4. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם בנבו (05/10/2006)).
5. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.
6. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.
7. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה.

ב) העובדות הצריכות לעניין:

8. התובע מתאר את האיומים ברצח מצד הנתבע והחסימה הפיזית ובגין כך את חרדתו לגשת לדירה, דבר שמנע ממנו לפעול כמתווך ולהרוויח לחמו ביושר והוא תובע סך – 5,000 ₪ כעגמת נפש והפסד רווחים. (נזק כלכלי)

9. הנתבע מצידו כתב בכתב ההגנה כי מזה שנים הוא ומשפחתו סובלים עקב הליקויים בדירה שמעליהם, שהיא הדירה אותה ביקש המתווך להשכיר: פיצוץ בצנרת, נזילה של ביוב מהתקרה ובלוני גז.

הנתבע מכחיש האלימות הנטענת כי נקט בה כלפי התובע. לטענת הנתבע, הדברים שנאמרו, נאמרו בכעס ולא מעבר לכך. לגבי הטענה שלא הצליח המתווך להשכיר הדירה ומכאן טענתנו לפיצוי הרי כל התקופה הרלוונטית היא הייתה מושכרת. השיפוץ, ממשיך ואומר הנתבע, בדירה מושא כתב תביעה זו מבוצע ע"י הדייר בדירה באופן לא מקצועי ובאופן שמהווה סכנה של ממש לבית הנתבע ולסביבה כולה. הנתבע מפרט בכתב הגנתו את פעולות השיפוץ שנעשו ע"י הדייר כולל הנחת גרוטאות ופסולת וצואת כלבים על גג המטבח של דירת התובע. דבר שלא רק חוסם המרזבים אלא גם פוגע בירעות האיטום. הנתבע טוען שלדייר עם כל זכות חוקית שימוש בשטח הגג הזה.

לסיכום, קובע הנתבע כי מעולם לא עשה כל פעולה אשר יש בה משום הפרעה להשכיר הדירה.

10. ביום 17.12.17 התהנהל דיון ובמסגרתו במשך כשעתיים התקיים גישור (מחוץ לאולם ביהמ"ש) אשר לא צלח.

11. ניתנה החלטה לגבי סיכומים בכתב וכן לעניין הצורך בהצגת נסח טאבו ע"י הנתבע.

12. דיון והכרעה:

א. אין בדעתי להכריע בשאלת השימוש בבית המשותף, ברכוש המשותף, בחלקים הצמודים וכדומה.

ביהמ"ש ממליץ שוב כי כל הצדדים הנוגעים בדבר יפנו למפקח לרישום בתים משותיפם.

ב. צו הדדי הוצא ע"י כבוד השופטת איילת דגן, בין יאיר אנג'ל (הדייר) וביטון ביום 4.12.17 למשך חצי שנה. הדבר מלמד על מערכת היחסים העכורה הנמשכת בין השכנים הגרים בדירות.

ג. לא הובאה בפניי כל הוכחה או ראייה כי פעולה כזו או אחרת היה בה כדי למנוע השכרת הדירה. היחסים הגרועים והמתוחים לא מוכחשים, אך שוכנעתי שגם הנתבע ובני משפחתו סובלים קשות ולא הוכח בפניי שהדייר של בעלי הדירה מושא התביעה עושה שימוש כדין בגג של הנתבע. גם אם הוגשה תלונה ונערך הסדר במשטרה, לא הובאו הראיות שרק עקב עניין זה לא הצליח התובע להשכיר הדירה. עדי ראיה, מסמכים או כל ראיה אחרת לא הושמעו ולא הוצגו ולא השתכנעתי בטענתו של התובע. לפיכך התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

הצדדים מיודעים בזאת כי באפשרותם להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק דין זה.

ניתן בהעדר הצדדים. פסק הדין נמסר לידי הצדדים מיום בתום כתיבתו.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ח, 25 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.