1. לפניי תביעה נזיקית במסגרתה מבקש התובע להשית האחריות לקרות תאונת שרשרת שהתרחשה ביום 02.10.2016 בכביש היציאה מירושלים על הנתבעת, וכנגזרת מכך את נזקו בסך 10,000 ₪. התובע היה במועדים הרלוונטיים הנהג והבעלים של רכב מסוג מיצובישי "מיראג'" מ.ר. 99-705-33 (להלן: "רכב התובע"). הנתבעת נהגה בזמנים הרלוונטיים לתביעה ברכב מסוג שברולט מ.ר. 44-588-13 (להלן: "רכב הנתבעת"). התביעה הוגשה והתבררה כתביעה קטנה ובהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז – 1976, ינומק פסק-הדין באופן תמציתי.

טענות הצדדים בקצירת האומר:

2. אליבא דגרסת התובע כפי שעולה מכתב התביעה, בכביש היציאה מירושלים עצר את רכבו ברמזור אדום, כשלפתע פגע בו מאחור רכב הנתבעת - שנסע מאחוריו במהירות תוך שלא שמר מרחק ממנו - והדף את רכבו לעבר הרכב שעמד מלפניו. כתוצאה מהפגיעה נגרם לרכבו נזק שהוביל לאובדנו להלכה, מה שאילץ את התובע לשכור רכב חלופי. כן צירף התובע לתביעתו חוות דעת שמאי.

3. אליבא דגרסת הנתבעת כפי שעולה מכתב ההגנה, הינה מאשרת, כי נסעה מאחורי רכב התובע, וכשלפתע בלם רכב התובע או אז פגעה היא עם רכבה קלות בחלקו האחורי בלבד, מה שלא גרם להדיפתו לעבר הרכב שעמד מלפניו. עוד מוסיפה הנתבעת, כי נזקו של רכב התובע היה קל ביותר ולא צורף כל מידע אודות הרכב הנוסף שהיה מעורב בתאונה לטענת התובע.

4. בדיון שהתקיים בפניי ביום 30.11.2017 במעמד הצדדים העידו הנהגים בפניי למעט נהג הרכב הראשון בתאונת השרשרת. לגרסת התובע, הנתבעת פגעה בו מאחור וגרמה לתאונת שרשרת כיוון שהוא היה הרכב האמצעי בשיירה והוא נהדף ופגע ברכב שעמד לפניו, אשר לטענתו לא עלה בידו להשיג את פרטיו. לטענתו, פנה לחברת הביטוח שלו במסגרת ביטוח מקיף שהיה לרכבו וקיבל פיצוי בהתאם לתנאי הפוליסה ואולם נותרו נזקי הפסדים שלא כוסו על ידי הביטוח כגון עלות השתתפות עצמית וכן, נוכח אובדן הרכב נגרמו לו הוצאות יתרות כגון הפסד ימי עבודה ושכירת רכב חלופי במשך קרוב לחודש ימים.

5. הנתבעת אישרה בפניי, כי אכן ביציאה מירושלים הייתה תאונת שרשרת, כשהיא הייתה הגורם האחרון בשרשרת. כן אישרה, כי פגעה קלות ברכב התובע שעמד לפניה אבל הכחישה את הנזק הנטען והוסיפה, כי לרכבה לא נגרם כל נזק.

דיון ומסקנות:

6. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי עדויות הנהגים בפניי ולאחר ששקלתי

כל השיקולים הצריכים לעניין נחה דעתי, כי דין התביעה להתקבל בחלקה. להלן נימוקיי.

6.1 נדמה כי אין מחלוקת בין הצדדים לשאלת האחריות, לכל הפחות, לנזק במוקד האחורי של רכב התובע. אשר לאחריות לנזק הקדמי טענה הנתבעת להיעדר אחריות שכן, הצטרפה לתאונה קיימת וכי הנזק למוקד אחורי מוכחש נוכח טענתה, כי עסקינן בתיק "נשיקה". קרי, תיק שבו נתבע בנזיקין לא כופר באחריותו הנזיקית העקרונית לפצות את התובע על נזקיו בתאונת דרכים שנגרמה באשמתו הבלעדי של הנתבע, אך טוען כי רכבו אך "נישק" את רכב התובע (דהיינו פגע בו קלות), ולכן כופר בכך שבתאונה נגרם לרכב התובע הנזק הנטען, ובכך שמחובתו לשלם לתובע את הפיצוי המבוקש בגין נזק נתבע זה. בענייננו, כאמור, הנתבעת הודתה כי פגעה ברכבה בחלקו האחורי של רכב התובע בעת שנאלצה לבלום בעת הגעה לרמזור.

6.2 אומנם, כאשר עסקינן ב"תאונת שרשרת", שאלת המפתח ככלל מסתעפת לשתי שאלות משנה: האחת, האם הרכב האחרון בשיירה אחראי לתאונה בכך שפגע ברכב שלפניו והדפו אל עבר יתר הרכבים בשיירה, ולפיכך הוא נושא באחריות לנזק שנגרם ליתר החוליות בשרשרת; והשנייה, האם הרכב האחרון בשיירה הצטרף לתאונה קיימת שאירעה בין יתר כלי הרכב עוד קודם להצטרפותו לשיירה ובמקרה כזה פגיעתו, שהינה הפגיעה האחרונה, היוותה רק החמרת מצב ואינה מהווה הגורם האחראי להתרחשות (ראה למשל: ע"א 22/75 כליפא אדרי נ' יחזקאל עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701, 708 (1976); ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808-809 (1981)). ואומנם, התובע לא השכיל להמציא פרטי הנהג הראשון בשיירה ולא זימנו לעדות. חרף זאת, מצאתי לקבל את התביעה על יסוד הראיות שהובאו בפניי.

6.3 אשר לשאלת האחריות למוקד הנזק האחורי כאמור, אין חולק. אשר לשאלת האחריות למוקד הנזק הקדמי, סבורני, כי האחריות לקרות התאונה רובצת רובה ככולה לפתחה של הנתבעת – שנהגה ברכב האחרון בשיירה, ומשכך, התובע זכאי לפיצוי בגין נזקו. על פי השתלשלות העניינים המסתברת, הנתבעת אחראית באופן בלעדי בנזיקין לקרות נזקי הרכב השני – רכב התובע. לא מצאתי לקבל עדותה של הנתבעת זאת, בין היתר, בשל סתירה שנפלה בין הגירסה שפורטה בכתב ההגנה בה הוכחשה טענת ההדיפה והפגיעה ברכב נוסף שהיה לפני רכב התובע ואילו, בעדותה אישרה כי היה לפחות רכב נוסף שהיה מעורב בתאונה.

6.4 הלכה היא, כי אמצעי ההוכחה המקובל להוכחת הטענה כי הנזק הנטען על ידי התובע אכן התרחש באירוע המזיק הוא באמצעות הגשת חוות דעת מומחה של שמאי רכב מטעמו (ראה למשל: ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45 (1991)). ואכן בענייננו, הוגשה חוות דעת שמאי אשר העריך את הנזק לרכבו של התובע כאובדן להלכה, כאשר בדיקת השמאי נעשתה סמוך ביותר למועד התרחשות התאונה. אף על פי כן, לטענת הנתבעת, הנזק שנגרם לרכב התובע זעום. ואולם, גם אם אניח כי הנתבעת זוכרת מצוין ובמדויק את מראה פני הרכב הניזוק בעת התאונה, אין לה היכולת המקצועית לקבוע ולהעריך אילו חלקים בדיוק ניזוקו ומהי עלות תיקונם. על פי חוות דעת השמאי שבדק את הרכב ביום כשלושה ימים לאחר קרות האירוע נמצאו שני מוקדי נזק עיקריים, כאשר היקף הנזק למוקד אחורי (16,728 ₪) עלה באופן ניכר על הנזק שנגרם במוקד קדמי (9,900 ₪) והדבר מתיישב יותר עם המסקנה, לפיה הנתבעת פגעה ברכב התובע תוך כדי נסיעה מהירה ואי שמירת מרחק כנדרש בהתאם לתקנות 49 ו-51 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, ובטרם הספיקה לבלום פגעה ברכב התובע והדפה אותו קדימה, בניגוד להוראת תקנה 50 לתקנות התעבורה, המורה על שמירת מרחק בעת נסיעה בשיירה. על כן, הנני מקבל את הטענה כי רכבו של התובע הושבת עקב המקרה והוא נאלץ לשכור רכב חלופי, כמו גם כי נגרם לו הפסד פרמיה. עם זאת יובהר, כי ראש הנזק שדרש התובע בגין אובדן ימי עבודה בעטיו של המקרה לא הוכח, שכן התובע לא פירט כדבעי ולא הציג ראיות ואסמכתאות התומכות בגרסתו בעניין זה.

7. סוף דבר - דין התביעה להתקבל בחלקה. הנתבע ישלם לתובעת סך של 4,256 ₪ בתוספת

הוצאות משפט בסך של 650 ₪. הסכום הנ"ל ישולם בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לצדדים,

שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תדאג לשלוח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 15 יום.

ניתן היום, ט"ז כסלו תשע"ח, 04 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.