לפניי תביעה כספית על סך – 12,700 ₪ שהוגשה על ידי ראובן גלדסטון (להלן: "התובע") כנגד חברת התעופה פגאסוס אירלנייס (להלן: "הנתבעת") בגין אובדן מזוודה במהלך טיסה למילאנו, שהכילה פרטי ביגוד יקרי ערך וחפצים אישיים אחרים, מקום בו היה אמור לשהות שהייה ממושכת לצרכי לימודים בתחום האופנה.

עיקר טענות התובע:

על פי הנטען בתביעה, בתאריך 8.1.17 טס התובע בטיסת פגאסוס אירליינס בטיסה מס' PC786 מתל אביב לאיסטנבול ומשם למילאנו (להלן" הטיסה").

עם הגעתו לנמל התעופה במילאנו, התברר כי המזוודה אותה מסר בנמל התעופה בן גוריון, טרם עלייתו לטיסה, ואשר הכילה ביגוד יקר ערך וחפצים אישיים לא הגיעה ליעדה. התובע מילא מיד ובמקום טופס אובדן כבודה והגישו לנציגי הנתבעת שבשדה התעופה במילאנו. (נספח א' לכתב התביעה). התובע ניסה בימים שלאחר הגעתו למילאנו ליצור קשר עם נציגי הנתבעת בתקווה שהמזוודה על תכולתה תאותר ותושב לו אלא שהוברר כי לא עלה בידי הנתבעת לאתר את כבודתו של התובע והמזוודה על תכולתה אבדה ולא הושבה לו. התובע הוסיף וטען כי הנתבעת הודתה באחריותה לאובדן הכבודה ברם הציעה לו פיצוי זעום שאין בו כדי לשקף את האובדן שנגרם לו בפועל. לטענת התובע נגרמו לו נזקים ישירים בגין אובדן המזוודה על תכולתה בסך של – 6,700 ₪, וכך גם בגין פריטים אותם נאלץ לרכוש לצורך שהייתו הממושכת בחו"ל במסגרת לימודיו בסך של- 3,000 ₪ כמפורט בקבלות שצרף, ובנוסף נגרם לו נזק בסכום של- 1,500 ₪ אותו שילם לעו"ד שטיפל במימוש זכויותיו לפניה לערכאה משפטית. כך גם עתר התובע לחיוב הנתבעת בסך של – 1,500 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו.

עיקר טענות הנתבעת:

בכתב ההגנה שהוגש אישרה הנתבעת כי ביום 8.1.17 טס התובע בטיסת הנתבעת מס' PC786 מתל אביב לאיסטנבול ומשם למילאנו וכי עם נחיתת התובע במילאנו התברר כי המזוודה אותה מסר בנמל התעופה בן גוריון טרם עלייתו לטיסה לא הגיעה ליעדה. לטענת הנתבעת, חרף מאמציה לאיתור הכבודה מיד עם פתיחת דוח אובדן הכבודה שמילא התובע בשדה התעופה במילאנו, לא עלה בידה לאתר את כבודתו. הוסיפה וטענה הנתבעת כי על יחסי הצדדים חל בישראל חוק התובלה האווירית, התש"מ -1960, שלפיו הוחלו בישראל האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית שנחתמה בוורשה בשנת 1929 ואשר תוקנה בפרוטוקול המתקן את האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית שנחתם בהאג בשנת 1995 וכן אמנת מונטריאול 1999 שנכנסה לתוקף בישראל ביום 20.3.11 וכי בתי המשפט בישראל יישמו והחילו את הוראות חוק התובלה האווירית ואמנת מונטריאול על תביעות שעניינן תובלה אווירית.

הנתבעת הדגישה כי כיוון שמקום יציאת התובלה האווירית בענייננו נמצא בישראל ומקום היעד נמצא באיטליה (דרך טורקיה) ולאור העובדה כי ישראל טורקיה ואיטליה חתומות על אמנת מונטריאול הרי שהוראותיה חלות במקרה דנן. הנתבעת היפנתה לסעיפים 18 ו-29 לאמנת מונטריאול ולסעיף 10 לחוק התובלה האווירית וציינה כי ככל שקמה לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעת, חייבת היא להיות מוכרת בהתאם לאמנה ולחוק בלבד.

משכך, ציינה הנתבעת, הן מכוח הוראות ההסכם והן מכוח הוראות האמנה והחוק – פיצוי בגין אובדן כבודה מחושב על פי תקרה של זכויות משיכה מיוחדות ולא על פי ערך התכולה כך שהפיצוי המרבי אותו זכאי התובע לתבוע הוא סך של- 5,666 ₪ בלבד שכן מדובר בחובה המוגבלת מכוח החוק והאמנה ועל פיהם בלבד.

לטענת נתבעת, הרי שהמובילים האוויריים אינם מסוגלים למלא ואף אין זה ראוי שימלאו תפקיד של מבטחים – שאלמלא כן, או אז היו וודאי מתייקרים מחירי ההובלה בשיעורים ניכרים והרי בפני הנוסעים, כפי שנפסק לא אחת, עומדת האפשרות לבטח את עצמם ו/או את כבודתם באמצעות מבטחים מורשים.

עוד טענה הנתבעת שיש ליחס לתובע רשלנות תורמת שכן בחר הוא לאכסן בכבודה ששלח לבטן המטוס מוצרים יקרי ערך ולא לקחתם עימו בתיק צד למטוס. הנתבעת אוסרת על נוסעיה לשלוח לבטן המטוס פריטים יקרי ערך ומחריגה במפורש אחריות לנזקים שיגרמו כתוצאה מכך.

לעניין אובדן הכבודה, הנתבעת טענה כי הסכום שנקבע בשער החליפין נכון ליום הגשת ההגנה בגין אובדן כבודה הוא – 5,666 ₪, כשלבית המשפט הסמכות להפחית מסכום זה סכום בגין רשלנות תורמת של התובע. באשר הפריטים החלופיים שרכש התובע לטענתו בסך של 3,000 ₪ טענה הנתבעת כי מדובר בסכום מוגזם. כך גם עתרה הנתבעת לדחיית עתירות בתובע לתשלום שכר טרחת עו"ד ולתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש, אשר לטענתה כלול באופן אינהרנטי בסכום הפיצוי שנקבע בהוראות האמנה.

דיון ומסקנות:

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו סבורה אני שדין התביעה להתקבל בחלקה ולהלן אנמק.

צודקת הנתבעת בטענתה לפיה מערכת היחסים שבינה וכל הפועלים בשמה ו/או עבורה, לבין נוסעיה היא מערכת יחסית חוזית, המוסדרת בהוראות המצויות על כרטיס הטיסה גופו וכן בהוראות הקבועות במסמכים נוספים שמאמץ כרטיס הטיסה, כחלק בלתי נפרד הימנו, לרבות תנאי ההובלה הכללים של הנתבעת (להלן: "תנאי החוזה"). בהתאם לתנאי החוזה הרי רוכש כרטיסי הטיסה מביע הסכמתו להיות כפוף לתנאי החוזה (נספח 1 להגנה). כמו כן, מוסדרת מערכת היחסים בין הנתבעת לנוסעיה בהוראות חוק התובלה האווירית התש"מ 1980 (להלן: "החוק").

בהתאם להוראות החוק ולתנאי החוזה חלות הוראות האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית באוויר שנעשתה במונטריאול בשנת 1999 ואשר נכנסה לתוקף בישראל ביום 20.3.11 (להלן: אמנת מונטריאול") (נספח 2 להגנה).

כפי שנפסק לא אחת הרי שעקרונות הפיצוי האחיד והשווה הבאים לידי ביטוי באמנת מונטריאול מבוססים על ההנחה האובייקטיבית שעל אף נסיבותיו האישיות של כל נוסע, יהיו אשר יהיו, הרי ששיטת הפיצוי שווה לכל, נטולת הבחנה, ומשקפת את האיזון הרצוי והראוי בין הרצון להגן על הגורמים העוסקים בהובלה האווירית הבינלאומית מחד גיסא, לבין הצורך לפצות נוסעים ובעלי מטענים מאידך גיסא.

בתי המשפט יישמו והחילו את הוראות חוק התובלה האווירית ואמנת מונטריאול על תביעות שעניינן תובלה אווירית כחלק אינטגרלי מהדין המקומי.

במסגרת סעיף 3 א' לחוק התובלה האווירית נקבע כך : " על תובלה אווירית, שמקום היציאה ומקום הייעוד שלה נמצאים לפני תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת מונטריאול, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת מונטריאול והוסכם על מקום חנייה בשטחה של מדינת אחרת, יחולו הוראות אמנת מונטריאול ".

בעניינו, אין חולק כי ביום 8.1.17 טס התובע בטיסת הנתבעת מס' PC786 מתל אביב לאיסטנבול ומשם למילאנו (להלן: "הטיסה"). עם נחיתת התובע במילאנו, התברר כי המזוודה אותה מסר התובע בנמל התעופה בן גוריון לנתבעת לא הגיעה ליעדה – למילאנו.

התובע מילא מיד, בשדה התעופה במילאנו, דוח אובדן כבודה והגישו לנציגי הנתבעת בשדה התעופה במילאנו. נציגי הנתבעת פעלו לאיתור הכבודה עם פתיחת דוח' אובדן הכבודה אך חרף מאמצי הנתבעת – לא עלה ביד הנתבעת לאתר את כבודת התובע.

כיוון שמקום יציאת התובלה באווירית שבעניינו נמצא בישראל ומקום ייעודה באיטליה (דרך טורקיה), ולאור העובדה שישראל, טורקיה ואיטליה חתומות על אמנת מונטריאול הרי שהוראותיה חלות במקרה דנן של אובדן כבודת התובע.

סעיף 18 לאמנת מונטריאול מסדיר את התנאים אשר בהתקיימם יהא המוביל האווירי אחראי לנזק שנגרם בגין אובדן הכבודה כנטען על ידי התובע בענייננו.

סעיף 20 לאמנת מונטריאול מסדיר ומעגן את עקרון יחוד העילה ולפיו כל תביעה שעניינה הובלת כבודה, כשבעניינו, ניתן להגיש רק בכפוף לתנאים הקבועים באמנת מונטריאול: "בהובלת נוסעים, כבודה ומטען, כל תביעה לפיצויים, תהא עילתה אשר תהא, בין אם לפי אמנה זו או על פי חוזה או בנזיקין או אחרת, ניתן להגיש רק בכפוף לתנאים ולהגבלות האחריות כפי שהם קבועים באמנה זו ומבלי לפגוע בשאלה מי הם בני האדם שיש להם זכות להגיש תביעה ומהן זכויותיו של כל אחד מהם. פיצויים עונשין, פיצויים לדוגמא או כל פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה בכל תביעה כאמור".

סעיף 10 לחוק התובלה האווירית שכותרתו "פטור מאחריות" קובע אף הוא הוראה מקבילה לכלל ייחוד העילה הקבוע בסעיף 29 לאמנת מונטריאול.

סעיף 22 לאמנת מונטריאול החל בעניינו קובע כדלקמן:

" בתובלת כבודה, חבות המוביל במקרה של השמדה, אובדן, נזק או איחור מוגבלת לסכום של

1,000 ₪ זכויות משיכה מיוחדות לכל נוסע.."

צודקת הנתבעת בטענתה לפיה הסכום הנקוב בסעיף 22 לאמנת מונטריאול עודכן נכון למועד הדיון בעניינו של התובע לסך של – 1,131 זכויות משיכה.

על פי הוראות סעיף 23 לאמנת מונטריאול המרת הסכום בגין "זכויות משיכה מיוחדות" יעשה בהתאם לקרן המטבע הבינלאומית כשנכון למועד הדיון בעניינו (נכון ליום הגשת הגנת הנתבעת) סכום זכות משיכה מיוחדת שווה ל- 5.01 ₪. הסדר זה מעוגן אף הוא בתנאי ההובלה הכלליים של הנתבעת בקשר עם הפיצוי בגין אובדן כבודה, בהתאם לקבוע באמנת מונטריאול (נספח 3 להגנת הנתבעת).

משכך, קובעת אני בקבלי טענות הנתבעת שהוכחו לפניי ולא נסתרו בראיה ממשית כלשהי על ידי התובע כי הן מכוח הוראות ההסכם והן מכוח הוראות החוק, הפיצוי המגיע לתובע בגין אובדן הכבודה מחושב על פי תקרה של זכויות משיכה מיוחדות – ולא על פי ערך התכולה, כך שהפיצוי המרבי אותו זכאי התובע לתבוע בגין אובדן התכולה הוא סך של – 5,666 ₪ לכל היותר.

בענייננו, קובעת אני כי על הנתבעת מוטלת אחריות לפיצוי התובע בגין אובדן כבודתו. מזוודת התובע שאבדה הכילה פרטי ביגוד אופנתיים וחפצים אחרים כמפורט בתביעתו, שנועדו לשימושו במילאנו, מקום בו אמור היה לשהות שהייה ממושכת לצרכי לימודים בתחום האופנה.

לצורך אומדן שווי הפריטים אשר היו במזוודה שאבדה, אציין כי אמנם בנסיבות העניין לא ניתן לדרוש הצגה של אסמכתאות המעידות על אותם פריטים שנכללו בכבודה, מועד רכישתם ושוויים, אולם מדובר בביגוד יקר ערך כפי שציין התובע בתביעתו והיה על התובע לתת פירוט ולהציג ראיות באשר לשוויו. (ניתן היה לכמת את העלות של כל פריט ולהציג ראיה מדגמית לשווי של אחד מהפריטים) וכן ראיה באשר לשווי פריט חדש, זהה, ממנה ניתן היה להסיק מהו השווי של פריט שאינו חדש. פרוט כאמור וראיה כאמור לא נמסר.

עם זאת, אין להתעלם מהעובדה שהמזוודה שאבדה הייתה מלאה בפרטי לבוש וחפצים אשר נועדו לשמש את התובע במהלך תקופה ממושכת כאמור במילאנו, מקום בו אמור היה לשהות תקופת זמן ארוכה לצורכי לימודים בתחום האופנה, משכך ועל דרך של אומדנה קובעת אני כי על הנתבעת האחראית לאובדן כבודת התובע לשאת בתשלום בסך של – 3,500 ₪ בגין אובדן כבודת התובע, ועליה לשלם סכום זה לתובע בצירוף ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, הוכיח התובע כי היה עליו לרכוש, שעה שהגיע למילאנו וכבודתו לא הגיעה ליעדה אלא אבדה כשהאחריות לאובדנה מוטלת על הנתבעת, בגדים חדשים וחפצים שונים לשימושו היומיומי לתקופת שהותו הממושכת במילאנו בתקופת לימודיו ושילם תמורתם סך של – 3,000 ₪ (בהתאם לקבלות שצורפו לתביעתו ). על הנתבעת לשאת בתשלום סכום זה.

אני מחייבת לכן, את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של – 3,000 ₪ בצירוף ריבית, הפרשי הצמדה החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

עוגמת נפש:

לטעמי, יש להכיר בעוגמת נפש שנגרמה לתובע בשל התנהלות הנתבעת. הנתבעת לא התנהלה כמצופה וכמובטח. אין מחלוקת שהתובע סבל ונגרמה לו הכבדה משמעותית בשל אובדן המזוודה אשר הכילה את כל כבדותו – ביגוד וחפצים אישיים שנועדו לשימושו היומיומי במהלך תקופת שהותו הממושכת במילאנו בתקופת לימודיו כסטודנט בתחום האופנה.

האם ניתן לפצותו בגין עוגמת נפש?

ס' 10 לחוק התובלה האוירית, תש"ם – 1980, קובע את ייחוד העילה בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים:

"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו...".

חרף האמור מצאנו כי פסיקת בתי המשפט הכירה במקרים מסוימים כחריגים לכלל האמור. שאלת הסמכות לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש התעוררה בפסיקה לא אחת ונתגלעה מחלוקת בנושא זה בין בתי המשפט המחוזיים השונים, כאשר אני בוחרת לאמץ, לצורך ההכרעה בתיק זה, את העמדה לפיה מוסמך בית המשפט לפסוק, במקרים מתאימים, גם פיצוי בגין עגמת נפש.

די אם אפנה, בהקשר זה, לדבריה של כב' השופטת אלשייך בתל"א 14968-09 סורוש נ' מאיר ואח':

"לעניין זה אעיר, כי לא מצאתי סעיף השולל פיצוי בגין ראש נזק כזה. אכן, קיים אף קיים סעיף של ייחוד עילה, אשר מונע הלכה למעשה הגשת תביעות כפולות, או הנאה מן היתרונות הגלומים בתביעה לפי הדין המיוחד, ולאחר מכן "עריכת השלמות" בהתאם לדינים כלליים בכדי לפצות על חסרונותיו. עם זאת, יגעתי ולא מצאתי כיצד מוצא הנאמן אסמכתא לשלילה גורפת של ראש נזק נלווה לנזק גוף".

יפים למקרה שלפני הדברים שהמשיכה וכתבה שם:

"זאת ועוד; מן האסמכתאות שהובאו בפני, עולה כי בתי המשפט נוהגים לפסוק כבעניין שבשגרה פיצויים בגין עגמת נפש. בלא לקבוע מסמרות בנידון, אעיר כי ל"נוהג שיפוטי" זה יש טעם ברור ומוצדק, באשר ברבים מן המקרים אשר הגיעו לערכאות, הגם שעסקינן היה ברשלנות בוטה ומקוממת של חברת התעופה....הרי שאי הכרה ברכיב זה, היתה עשויה ליצור תוצאה לא רצויה, לפיה המעוול לא ישלם מאומה או כמעט מאומה בגין התנהלותו הפסולה – ובוודאי שלא כזו היא מטרת הדין...בהעדר פיצוי משמעותי בגין עגמת נפש וסבל, היה הנוסע התובע נותר בלא סעד או פיצוי של ממש".

מכאן, כי בתי המשפט מצאו שקיימת סמכות, חרף ייחוד העילה, לפסוק פיצויים בגין עגמת נפש במקרים שבהם נגרמה עגמת נפש וסבל לנוסע בשל רשלנות בוטה של חברת התעופה.

אני סבורה כי מקרה זה שלפניי נופל בגדר אותם מקרים שבהם תצא המעוללת נשכרת שלא כדין, אם לא יפסקו לתובע פיצויים בגין עוגמת הנפש.

אני מחליטה להעמיד פיצויים אלה, בהתחשב בכל המפורט לעיל על סך של – 1,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום במלא בפועל.

עתירת התובע לתשלום בגין ייעוץ משפטי – נדחית. כשמדובר בתביעה שהוגשה במסגרת תביעה קטנה בבית משפט לתביעות קטנות במסגרתו אין ייצוג על ידי עורכי דין – אין מקום לפסיקת תשלומים בגין הוצאות ששולמו לעו"ד עבור ייעוץ משפטי ומשכך עתירת התובע לתשלום בגין ייעוץ משפטי – נדחית.

לסיכום, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך הכולל של – 7,500 ₪. (בהתאם לפירוט שניתן בפסק הדין לעיל) כשסכום כולל זה יישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ובזבוז זמן בסך של- 500 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום במלא בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי מרכז – לוד תוך 15 יום.

פסק הדין יישלח לצדדים על ידי המזכירות בדואר רשום בצירוף אישורי מסירה.

ניתן היום, ח' כסלו תשע"ח, 26 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.