לפניי תביעה כספית. לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים והראיות שהוצגו, לא אוכל לקבלה וזאת מהנימוקים הבאים:

א. רקע

א.1. התביעה

1. לפי כתב התביעה, ביום 20.7.14 נחתם בין התובע לנתבעים הסכם למכר דירה, המצויה ברחוב בר-כוכבא בירושלים (להלן: "הדירה" ו"הסכם המכר"). כנטען שם, הדירה נרכשה בידי התובע לצרכי השכרה, ונמסרה לידיו ביום 21.11.14. בשל קושי להשכירה בחורף, המתין לקיץ שאז "בשלהי הקיץ בשנת 2015" בעת הצגת הדירה בפני שוכר, גילה קילופים בתחתית הקירות. במקביל, התלונן שכן על רטיבות המחלחלת מהדירה.

לאחר בדיקות התגלתה רטיבות בהיקף של ממש, שהצריכה עבודות שיפוץ. כל אלה עיכבו את השכרת הדירה. על רקע זה, עתר התובע לחייב את הנתבעים בחלק משווי תיקון הנזקים שנגרמו ודמי שכירות לתקופה בה נמנעה השכרת הדירה. התביעה היא לחלק מהשווי האמור, שכן במקור הופנה כתב התביעה גם כלפי בעלי זכויות בשתי דירות נוספות במבנה בו מצויה הדירה, בטענה שאף הם אחראים לנזקים האמורים. בעל אחת הדירות הגיש תביעה שכנגד והודעות לצדדים שלישיים. כל אלה הסתיימו בהסכמי פשרה, לאחר גישור.

א.2. חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט

1. במסגרת ההליך מונה מהנדס-מומחה מטעם בית המשפט, לחוות דעתו באשר לגורמי הרטיבות ונזקיה. המומחה, אינג' ג'רבי, הגיש חוות דעת ביום 7.10.18 ובהמשך השיב לשאלות הבהרה. הוא לא זומן לעדות בידי מי מהצדדים.

המומחה מצא, כך בתמצית, כי מוקד הרטיבות מושא התביעה מצוי בקיר המערבי של מטבח הדירה. המדובר באזור שהוסף לדירה בשיפוץ, שבוצע בה לפני שנים (להלן: "השיפוץ מטעם הנתבעים". בהמשך אתייחס למועדו של השיפוץ). השיפוץ כלל הרחבה של הדירה מערבה, "אל תוך 'בטן' ההר" (כך בלשון המומחה), ותוספת חדרים כמתואר בשרטוט המצוי בעמוד 7 לחוות הדעת.

מאחורי הקיר החיצוני של התוספת שנבנתה באותו שיפוץ מצוי חלל, בין הקיר לבין צלע הר. המבנה כולו בנוי בצורה מדורגת על צלע ההר, כך שמעל החלל האמור מצויה דירה אחרת שאף היא הורחבה באופן דומה (דירה 12 באיור שבעמוד 5 לחוות הדעת). מעליה מצויה דירה נוספת (באיור: דירה 10).

המומחה מצא, כי רטיבות בחלל האמור חדרה לתוך הדירה וגרמה לנזקים מושא התביעה. זאת, כתוצר של שילוב בין מספר אלמנטים. חלקם נבע מהשיפוץ שנערך מטעם הנתבעים, וחלקם מגורמים אחרים:

1. ראשית, לתוך החלל דלפו נוזלים מצינור דלוחין השייך לדירה 12. המומחה מצא כי צינור זה הועתק בשיפוץ מטעם הנתבעים, והותקן שלא כהלכה בתוך החלל הנדון, באמצעות תלייה על תקרת החלל – שהיא תחתית רצפת דירה 12, באמצעות חוט שזור שנאכל מקורוזיה בשל הסביבה הלחה במקום, ובאמצעות חיבור בכבלי חשמל לצינור פלסטי אחר ששימש לאוורור החלל. הדבר גרם לכשל בצינור הדלוחין, שהוביל לדליפה ממנו אל תוך החלל. המומחה העריך את "תרומתו" של אלמנט זה לרטיבות מושא התביעה בשיעור של עשרה אחוזים.
2. שנית, נוזלים נוספים הגיעו מקריסת קו ביוב, השייך לדירה 10 הנזכרת לעיל. המומחה העריך את "תרומתו" של אלמנט זה לרטיבות מושא התביעה בשיעור של שלושים אחוזים.
3. שלישית, המומחה מצא כי בקיר תוספת הבניה בדירה לא בוצע איטום כנדרש, וכי לא בוצעה בחלל הנדון מערכת ניקוז מתאימה. כך נמנע ניקוז הרטיבות הנזכרת לעיל והתאפשר חדירתה לתוך הדירה. המומחה העריך את "תרומתם" של אלמנטים אלה לרטיבות מושא התביעה בשיעור של 25% ו-15%, בהתאמה.

בשני הקשרים אלה עסק המומחה במסמך, שלפי חוות הדעת נכלל במסמכי היתרי בניה שניתנו לנתבעים, ועסק בחישובים סטטיים שערך מהנדס שפעל מטעמם, אינג' הופמן (להלן "מסמך החישובים הסטטיים" – איור 6 לחוות הדעת). במסמך נכללו אמירות בדבר "ניקוז יסודות... בעזרת צינור שרשורי מחורר... שיחובר למערכת הניקוז הקיימת (באם קיימת)". בפועל, כך מצא המומחה, לא בוצע ניקוז שכזה.

בנוסף, במסמך החישובים הסטטיים נכללה אמירה על בניית "קירות היקפיים חיצוניים בעזרת בלוקי בטון... בחלק החיצוני של הקירות ייצבע טיח גלנץ, והשליש התחתון יאטם בעזרת 2 שכבות זפת חם עם יריעות חיצוב ביניהן". המומחה אינג' ג'רבי מצא, כי בהקשר זה בוצעה, בפועל, החמרה של רמת הביצוע בהשוואה לאמירות שבמסמך החישובים הסטטיים, וזאת באמצעות בניה של שני קירות מבלוקים, במרווח של כ-40 ס"מ ביניהם, החוצצים בין החלל הנדון לבין תוספת הבניה. עם זאת מצא, כי איטום שבוצע על הקיר הפנימי היה ברמה ירודה, באמצעות כיסוי הגנה מקלקר ומריחת ביטומן ישירות על קיר הבלוקים, ושלא בהתאם לאמירות במסמך החישובים הסטטיים.

1. לבסוף מצא המומחה, כי בחלל הנדון, מאחורי קיר התוספת לדירה, נערמה פסולת בניין. זו קלטה את הרטיבות הנזכרת לעיל ומנעה את ניקוזה, שעל כן חדרה לדירה. המומחה העריך את "תרומתה" של הפסולת לרטיבות מושא התביעה בשיעור של עשרים אחוזים. הוא לא ידע לקבוע מי השליך במקום את הפסולת והעריך שמדובר בנתבעים או בבעלי הזכויות בדירה 12, שביצעו אף הם שיפוץ דומה מספר שנים לאחר השיפוץ מטעם הנתבעים –לפי היתר משנת 2004.

א.3. תמצית המחלוקת

1. על רקע זה ובהתייחס לראיות שתיסקרנה בהמשך, טען התובע כי על הנתבעים האחריות לפצותו בגין "תרומת" האלמנטים שהם תוצר השיפוץ שנערך מטעמם לפי חוות דעת המומחה, לנזקים שגרמה לו הרטיבות הנדונה. נטען כי הנתבעים ידעו ולחלופין היו צריכים לדעת על כשלי השיפוץ מטעמם, אך לא גילו אותם לתובע במסגרת הסכם מכר הדירה. המדובר בכלל הכשלים המתוארים לעיל, למעט קריסת קו הביוב. נטען גם להתקיימותה של עוולת הרשלנות.

מנגד, הכחישו הנתבעים ידיעה כאמור, כי התרשלו וכי היו צריכים לדעת על התרשלות אנשי המקצוע מטעמם, אם ארעה. זהו סלע המחלוקת, ולצדו התעוררות מחלוקות-משנה וטענות נוספות שחלקן יידון בהמשך.

דיון

ב.1. עילה חוזית

1. בכתב התביעה טען התובע "כי זכאותו לפיצוי מהנתבעים 1 ו-2 הינה מכוח חוק החוזים (חלק כללי), התשמ"ג-1973 וחוזים החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970". הוא הצביע על הצהרת הנתבעים בהסכם המכר, לפיה הדירה נמכרה במצב תקין ואין בה פגם או מום הידועים להם, למעט רטיבות שציינו הנתבעים, במיקום אחר שאינו המיקום מושא התביעה. לטענתו, הנתבעים ידעו או היו צריכים לדעת על הכשלים בשיפוץ מטעמם ולא חשפו זאת בפניו, ועל כן חבים בנזקי הרטיבות ולחלופין בפיצוי מוסכם לפי ההסכם.
2. לאחר בחינה, לא ניתן לקבל טענות אלה. הדין בהקשר זה עוצב בסעיף 16 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן "חוק המכר"), הקובע כי "היתה אי ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו-15 או בכל הסכם, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה". המדובר, כך נפסק, בהתערבות סטטוטורית בחופש החוזים הנובעת משיקולי מדיניות, ובהם ביטוי לעמדתו הנחותה של רוכש דירה בנגישות למידע אודות הממכר בהשוואה לעמדתו של מוכר הדירה, הדגשת חובת הגילוי שעל האחרון כחלק מחובת תום הלב, ושיקולים נוספים כהגברת איכות הבניה בישראל.

בשל כך אומץ בחוק עקרון "יזהר המוכר" תוך העדפתו על פני עקרון מקביל של "יזהר הקונה". באופן זה, זכו רוכשי הדירות להגנה רחבה, הנשללת מהם רק במצב של ידיעה ממשית על אי-ההתאמה וחלה אף כשהתרשלו. מאידך, מטיל הדין על המוכר נטל משמעותי. לפיו, "לא נדרשת ידיעה ממשית מצִדו של המוכר על אודות אי-ההתאמה, וכי די בהוכחת יסוד נפשי של רשלנות על מנת לחייב את המוכר באחריות מלאה כלפי הקונה [...] לפנינו יסוד של התרשלות, כלומר הכוונה היא לעובדה שאדם סביר היה יודע אותה באותן הנסיבות [...] אין נפקא מינה אם סבר המוכר כי מדובר באי-התאמה שולית או בלתי חשובה; גם אז עליו לגלותה לקונה" (ע"א 8068/11 עיני נ' שיפריס, פסק דינו של השופט סולברג ובפרט פיסקאות 11-12 (11.2.14). ראו גם ע"א (חי') 12464-03-19 מלכא נ' ליבנה (24.8.19)).

1. בסיכומיהם, טענו הנתבעים שלפי הדין, כאשר מדובר במכר דירה במצבה הנוכחי ("As is") והדבר פורש בהסכם המכר כבענייננו, חב המוכר רק אם ידע בפועל על הליקוי ולא חשף זאת. עיינתי בפסק הדין בת"א (חי') 3393-06-18 סמרטנקו נ' טלקר (5.1.21) אליו הפנו, ואיני סבור שדי בו לביסוס טענתם ולחריגה מהכללים שנקבעו בהלכת עיני הנזכרת לעיל. בין היתר, מסתמך פסק הדין על פסיקה של בית המשפט העליון העוסקת בסוגיה משפטית אחרת, ושניתנה טרם הלכת עיני (ע"א 5054/11 ספיר וברקת נדל"ן נ' אמסטר (7.3.13)).
2. למרות זאת, איני סבור שיש בסיס לחיוב הנתבעים בהליך זה. כך עולה מבחינת הראיות שלפניי, בהתאם למבחן המשפטי שנקבע בהלכת עיני. בפרט, לא בוסס כי הנתבעים ידעו או צריכים היו כאנשים סבירים לדעת על קיום הגורמים עליהם הצביע המומחה – ונמנעו מלחשוף זאת בפני התובע בעת המכר. אנמק:
3. השיפוץ מטעם הנתבעים בוצע בשנת 1987. אציין כי לעניין זה התעוררה מחלוקת בין הצדדים, כשהתובע טען כי השיפוץ בוצע ב-1994 והפנה להתייחסויות בנושא בחוות דעת המומחה מר ג'רבי. אלא, שאין מדובר בשאלה שבמומחיות כי אם בשאלה שבעובדה, כך שהאמירות בנושא בחוות הדעת אינן ראיה קבילה. אפשר שהן נובעות מכך שלנתבעים ניתנו שני היתרים להכשרת הבניה שבוצעה במסגרת השיפוץ, הראשון ב-1987 והשני בדיעבד, ב-1994.

אני מוצא להיסמך לעניין המחלוקת האמורה על עדות הנתבע 1, שהעיד על מועד השיפוץ ב-1987, ואשר נתמכה בעדותו של אינג' הופמן שלא זכר את השנה המדויקת אך זכר שדובר בשנות השמונים (פ/17). לא מצאתי סיבה שתהיה לעדים אלה להעיד כזב בנושא, ואמינותם נתמכה ברושם שהותירו עדויותיהם, כמו גם בנכונות הנתבע 1 לאשר בהקשר האמור נתון שלא נוח לו - כי חלק מהבניה בוצע טרם קבלת ההיתר שהתקבל ב-1994 (פ/13). לכן, אני מאמץ את טענת הנתבעים בנוגע לעיתוי הבניה.

1. מכך עולה, כי חלפו כעשרים ושמונה שנים בין מועד השיפוץ מטעם הנתבעים, ובין העיתוי בו התגלתה הרטיבות מושא התביעה – לפי כתב התביעה, כאמור, הדבר התגלה בשלהי קיץ 2015. לאורך רוב התקופה, משך עשרות שנים ועד לנובמבר 2014, התגוררו הנתבעים בדירה. זאת ועוד, מהראיות עולה כי לאורך התקופה האמורה לא צצו סימנים לבעיית רטיבות במיקום בו עוסקת התביעה.

גם בהקשר זה אני מקבל את טענות הנתבעים, כי לאורך השנים מאז השיפוץ, לרבות בעת המכר, לא הופיעו סימנים כאמור (סעיף 3 לתצהיר הנתבע 1). עדותו של הנתבע 1 בנושא הותירה רושם אמין – וראו לעיל הדיון במהימנות עדותו. בנוסף, דבריו נתמכים בראיות חיצוניות:

ראשית, הנתבעים דאגו לגלות בהסכם המכר על בעיית רטיבות אחרת: "רטיבות הנובעת ממרפסת השכן", שצוינה בלשון ההסכם וכאמור אינה נדונה במסגרת הליך זה. לא בוססה סיבה שתהיה להם לחשוף בעיית רטיבות במיקום אחד בדירה, ולהסתיר בעיית רטיבות במיקום אחר לו ידעו עליה.

שנית, אביו של התובע מר מנחם פרידמן – שטיפל בפועל בענייניו של התובע בדירה – נשאל בישיבת קדם המשפט אודות סימני רטיבות בדירה עת ביקר בה עובר לרכישתה. הוא השיב, ראשית, כי "באזור הדרומי" (שאינו האזור מושא התביעה) הייתה רטיבות וכי הנתבע 1 "פעם בשנתיים... אמר לי שהוא מורח קצת צבע והכל בסדר" (פ/2). אותה רטיבות גולתה, כאמור, בידי הנתבעים בהסכם המכר, דבר הממחיש כי חשפו כל ידיעה-בפועל שלהם, גם אודות בעיה בעצמה מדודה.

עוד נשאל מר פרידמן אודות סימני רטיבות באזור מושא התביעה, הוא האזור המערבי של הדירה, והשיב באופן נחרץ "לא הייתה" (שם). עוד הוסיף, שגם בביקוריו בדירה לאחר קבלת החזקה בה, עם שוכרים פוטנציאליים טרם יולי 2015, לא ראה סימני רטיבות (שם).

1. העדרה של רטיבות פעילה עולה ממישור נוסף: מר פרידמן העיד אודות איש מקצוע, ששכר עם קבלת הדירה לצורך צביעתה. המומחה אינג' ג'רבי מסר, בתשובה לשאלות הבהרה מיום 26.11.18, כי צביעה על אזורים לחים היא "בעייתית, וצפויים להיווצר במקום כתמים למרות הצביעה". מכאן השאלה, האם הצבע שנשכר ביצע צביעה על אזורים לחים.

מדבריו של מר פרידמן עלה, כי הצבע לא טען בפניו שחלק מהקירות במיקום מושא התביעה – האזור המערבי – לחים באופן המקשה על צביעתם: בישיבת קדם המשפט העיד מר פרידמן כי הצבע "תיקן את אותן נקודות בחלק הדרומי" – הן נקודות הרטיבות שגולו בהסכם המכר. הוא לא טען כי תוקן דבר-מה בחלק המערבי, מושא התביעה (שם). בעדותו בישיבת ההוכחות העיד מר פרידמן אחרת: כי הצבע התייחס לנקודה "בגב של המקרר" אך כשנשאל האם הצבע מסר שאינו יכול לצבוע במקום בשל לחות השיב "הוא לא אמר דבר כזה. הוא השתמש בחומרים מתאימים" והוסיף דברים שמעלים את האפשרות כי התייחס למיקום של בעיית הרטיבות האחרת בדירה ("זו הייתה נקודה ספציפית שהוא הראה לנו בסלון, שבאה מהשכן" - פ/11).

1. כל אלה תומכים בטענות הנתבעים, כי לאורך השנים מאז 1987 ועד לגילוי הרטיבות ביולי 2015 לא התעוררו סימנים לרטיבות במיקום הרלבנטי לתביעה. ממילא, שלנתבעים שהתגוררו בדירה לאורך אותן שנים עד למכירתה לא הייתה סיבה להניח, כי קיימת בעיית רטיבות.
2. מאותה סיבה, קשה לקבל גרסאות שונות של התובע ועדיו אודות קיום סימני רטיבות טרם המכר או לאחריו, וניסיונות שלהם לקשר סימנים נטענים אלה לתביעה. כך אמירות התובע אודות כתמי רטיבות שנראו סמוך לאחר הרכישה "בנישה של המקרר במטבח" ו"בקיר המחבר את הסלון עם המטבח" וכתמי עובש בארון מטבח (פיסקה 4 לתצהיר התובע), ואמירות הוריו על "קילופי צבע קליל בקיר המפריד בין המטבח לסלון... תחת להסקה") (למשל פיסקה 4 לתצהיר גב' יפה פרידמן).

לצד הפער בין אמירות אלה לבין הגרסה הראשונית שהציג מר פרידמן בקדם המשפט כמובא לעיל, אציין שלרבות מהן נלוותה טענה לפיה מר סוצ'י טען באזני התובע או הוריו שדי בצביעת הסימנים פעם בשנתיים – זו אותה טענה שהציג מר פרידמן בתארו את דברי מר סוצ'י אודות סימני הרטיבות באזור הדרומי, שאינו מושא התביעה, והעלאתה באותן מילים בהקשר לסימני רטיבות נטענים נוספים אומרת דרשני, ומחדדת את משקלו של הפער הנדון ברישא לפיסקה זו.

זאת ועוד, לא בוסס כי הסימנים הנטענים (אף אם קיומם היה מוכח) קשורים לרטיבות מושא התביעה. בקדם המשפט מסר התובע כי מיקום הכתמים היה "בין תקרת הסלון למטבח, קיר תמך. זה רחוק מהקיר שפונה לחלל" (פ/2, ההדגשה הוספה). גם בישיבת ההוכחות הצביע אביו, מר פרידמן, על מיקום הסימנים על גבי שרטוט הדירה, באופן שהעלה כי מדובר במיקום הרחוק מקיר התוספת הגובל בחלל, מושא התביעה. אוסיף שאמירותיו של מר פרידמן בעדותו, בהן ניסה לקשור בין הסימנים לבין הרטיבות מושא התביעה, הן בגדר השערות שלא גובו בחוות דעת המומחה ג'רבי, ולא אוכל לקבלן.

1. על רקע זה יש לקבוע שהנתבעים לא ידעו, ולא בוססה סיבה שתהא להם לדעת על בעיית רטיבות פעילה במיקום מושא התביעה. בנוסף, לא בוסס שידעו על הכשלים, שאיתר המומחה מר ג'רבי ושלפי חוות דעתו גרמו בחלוף שנים רבות לרטיבות, שהתגלתה ביולי 2015:
2. בהקשר זה יוזכר שהשיפוץ מטעם הנתבעים כלל עבודות משמעותיות של הרחבת הדירה תוך בניית חדרים חדשים. הנתבעים שכרו לשם כך אנשי מקצוע: קבלן שביצע את העבודות, ואת אינג' הופמן שתכנן ופיקח על הביצוע. הלה העיד כי ביקר בדירה מספר פעמים כדי לפקח על העבודות (פ/18). עוד מסר כי במהלך ביצוע העבודות ולאחר בחינת המצב הקיים בחלל הנדון "שהתגלה כיבש יחסית" הוא ערך התאמות בהמלצותיו, שפורטו במסמך החישובים הסטטיים. אינג' הופמן זכר שהורה להסתפק במריחת שכבת איטום אחת על בלוקי הבטון "וייתכן שויתרתי גם על התקנת הצינור שרשורי – איני זוכר בוודאות אם כך או אחרת" והוסיף שהורה על ביצוע קיר נוסף (פיסקאות 16 ו-19 לתצהירו). כשנשאל למי נתן את ההנחיות המעודכנות השיב שאינו זוכר אך הדבר ניתן דרך-כלל לבעל המקצוע, היינו לקבלן (פ/18).
3. עוד יוזכר, כי הכשלים שאיתר אינג' ג'רבי מצויים במיקום נסתר מן העין, במהלך הרגיל של הדברים: הן שכבות האיטום והן אופן תליית צינור הדלוחין מצויים בחלל שבין קיר התוספת לבין צלע ההר, חלל שנאטם עם בניית קיר התוספת. גם העדרו של צינור שרשורי נוגע לאותו מיקום.
4. בנסיבות אלה, של היסמכות על איש מקצוע המבצע את הבניה והפקדת איש מקצוע נוסף לתכנן את העבודה, לפקח על הביצוע וליתן הוראות למבצע, אין זה מובן מאליו כי מזמיני העבודה, הנתבעים, הכירו או צריכים היו להכיר את פרטי אופן הביצוע של האלמנטים הנדונים כאן. בדומה, אף אם היה מוכח שידעו את הפרטים, אין זה מובן מאליו שידעו או צריכים היו לדעת כי הנחיות המהנדס מטעמם או דרך הביצוע של הקבלן חורגות מאופן הביצוע ההולם, או מעלות סיכון ליצירתה בעתיד של בעיית רטיבות.

לא הוצגה כל ראיה שתבסס איזו מן הפרופוזיציות האמורות. מנגד, הוצגו ראיות המחלישות אותן: כך, ראשית, העובדה שהנתבעים הזמינו שיפוץ עבור עצמם, והמשיכו להתגורר בדירה משך עשרות שנים לאחר השלמתו. האפשרות, שידעו על ביצוע רשלני של השיפוץ ויצירת סיכון לרטיבות במטבח דירתם, ולא עשו דבר בנושא, אינה סבירה. היא מוסיפה ונחלשת בהינתן העדרם של סימני רטיבות לאורך השנים הרבות שחלפו, מאז השלמת השיפוץ בשנות השמונים ועד למועד המכר ב-2014.

אלמנט שני המחליש את הפרופוזיציות האמורות נוגע להתרשמותי מעדות הנתבע 1, כמי שאינו בקי בפרטי הבניה ולא ידע להשיב אודותיהם. כמובא לעיל, המומחה ג'רבי קבע שבמהלך השיפוץ בוצעה החמרה של סטנדרט הבניה בהשוואה לתכנית שבמסמך החישובים הסטטיים, באמצעות בניית קיר כפול בתווך שבין התוספת לחלל הנדון. כשנשאל אודות אלמנט זה, שדווקא מיטב עם עניינו, לא ידע הנתבע 1 להשיב ("לא יודע. זה המהנדס. הבניה זה הוא" – פ/16). הדברים נאמרו בצורה ישירה, שהעידה על כנות ושכאמור סותרת את האינטרס של הנתבע 1. הם מעלים חוסר ידיעה שלו אודות ההחלטות המקצועיות שהתקבלו בזמן אמת, בידי בעלי המקצוע מטעמו. הם גם סותרים את טיעון התובע, שגרס בסיכומיו כי הימנעות מהתקנת צינור שרשורי ואיטום הולם חסכה לנתבע 1 כסף ומכאן שסביר כי ידע עליה – שהרי, בניית קיר נוסף דווקא האמירה את עלויות השיפוץ, וגם עליה לא ידע להסביר.

1. כל אלה מעלים שהנתבעים לא ידעו על כשל כלשהו בביצוע השיפוץ מטעמם ואף לא על האלמנטים הספציפיים שאיתר המומחה ג'רבי, וכי לא היו צריכים כאנשים סבירים לדעת עליהם. הם שכרו אנשי מקצוע, הבטיחו פיקוח בידי מהנדס מיומן, ולא בוססה סיבה שתהיה להם לפקפק בעבודה שבוצעה או לדעת שמאחורי הקיר הסגור של התוספת מצויים אלמנטים שבוצעו באופן שעלול, בעתיד, לגרום לרטיבות.

הלך רוחם נתמך גם בעובדה, שהמשיכו להתגורר בדירה עשרות שנים לאחר אותו שיפוץ, מבלי שהתגלו סימנים לבעיה. יש להישמר מ"חכמה שבדיעבד" שבהיסמכות על ממצאיו של איש המקצוע, אינג' ג'רבי, שבבדיקה מקצועית ויסודית בשנת 2018 מצא כשלים – לנתבעים לא הייתה, בזמן אמת של ביצוע השיפוץ ולאורך השנים שחלפו מאז, סיבה להידרש לבחינה מקצועית נוספת של עבודת אנשי המקצוע מטעמם והחלטותיהם, והם לא היו ערים, בפועל או בכוח, לכשלים האמורים. לכן, בהתאם להלכת עיני הנזכרת לעיל, אין מדובר במקרה בו יש להחיל את עקרון "יזהר המוכר" ולחייב את מוכרי הדירה באחריות לאי-התאמות.

1. קביעות אלה יפות לכלל האלמנטים שאיתר המומחה ג'רבי כגורמי הרטיבות, כמפורט בפרק א.2 לעיל, למעט קריסת קו הביוב שאינה נוגעת לנתבעים אלא למחזיקים בדירה אחרת. הן יפות גם לנושא "תרומתה" לבעיית הרטיבות של פסולת הבניין שנערמה בחלל הנדון, וזאת גם אם היה מוכח שהנתבעים אחראים להשמתה במקום. זאת, משגם בתרחיש זה אין מדובר בפעולה שסביר כי ביצעו בעצמם ולא בוסס כי ידעו או צריכים היו לדעת על משמעויותיה המקצועיות כגורם אפשרי לרטיבות.

למעלה מן הצורך אציין, שלא הוכח כי הנתבעים הם שאחראים להנחת הפסולת במקום. התובע, שעליו נטל ההוכחה, לא הציג כל ראיה בנושא. טענתו בסיכומיו, כי סביר שכך ארע היות שהדבר מגלם חסכון כלכלי בהשוואה לעלויות פינוי פסולת, ובהצבעה על היקף הפסולת שלטענתו היה אמור להיגרם מהשיפוץ מטעם הנתבעים בשל הצורך לחצוב בדופן ההר (תוך הפניה לחוות דעתו של אינג' ג'רבי), אינה משכנעת. זאת, משום שגם האפשרות האלטרנטיבית עליה הצביע אינג' ג'רבי – שפיכת הפסולת במהלך שיפוץ שבוצע בידי המחזיקים בדירה 12, המצויה מעל לדירה מושא התביעה, וזאת בעיתוי מאוחר לשיפוץ מטעם הנתבעים, מעלה "תמריצים" זהים לחסכון בעלויות פינוי פסולת באמצעות שפיכתה לחלל הנדון. גם שם דובר במהלך דומה של הרחבת הדירה. לכך מתווספות עדויות אינג' הופמן והנתבע 1 ששללו את טענת התובע ומסרו על אמצעים שנשכרו לפינוי פסולת הבניין (פ/15, פ/17). מכאן המסקנה לעיל.

1. עוד לא אוכל לקבל את טענת התובע בסיכומיו, כי יש לחייב את הנתבעים משום שביצוע השיפוץ סטה מתכנון שהוצג במסמך החישובים הסטטיים, בהיותו חלק מ"מסמכי ההיתר" – ניסוח שמקורו בחוות הדעת של אינג' ג'רבי.

בטענה זו גלומה אמירה, לפיה אמירות שנכללות במסמך חישובים סטטיים המוצג לצורך קבלת היתר מהווה הוראה המחייבת את מקבל ההיתר, והפרתו מקימה אחריות חוזית כלפי רוכש. אמירה זו אודות הסטטוס המשפטי של האמירות לא בוססה. בכלל זה לא הוצגה החלטה של רשות התכנון המוסמכת, שאשרה את ההיתר, להתנותו בתנאים ובכלל זה בעמידה באמירות במסמך החישובים הסטטיים הנוגעות לאיטום. לא בוססה גם סיבה הגיונית כי הוועדה תידרש לסוגיות אלה ותחייב את הבונה לאטום בצורה כזו או אחרת. עוד לא הוצגה מניעה שתהא למהנדס המתכנן לשנות את התכנון במישור האיטום לנוכח הממצאים בשטח – כשבהקשר זה אחזור ואפנה להסברי אינג' הופמן אודות השינויים שערך תוך כדי הבניה, לפי שיקול דעתו המקצועי. לבסוף, לא בוסס כי הנתבעים, שנעזרו באנשי מקצוע ונסמכו עליהם, ידעו על הפערים בין האמור במסמך הנדון לבין הביצוע בפועל, או על נפקותם לגרימתה האפשרית של בעיית רטיבות.

1. בשל כך יש לדחות את התביעה, ככל שהיא נשענת על עילה חוזית.

ב.2. עוולת הרשלנות

1. התובע ביקש בסיכומיו לחייב את הנתבעים מכוח העוולה שבכותרת.
2. לא אוכל לקבל זאת. במידה רבה, הקביעות שהוצגו בפרק ב.1 לעיל שוללות גם את תחולתה של העוולה האמורה – שהרי הלכת עיני הנזכרת לעיל דורשת יסוד נפשי של רשלנות, לחיוב מוכר דירה בהתאם לסעיף 16 חוק המכר. כלל הנימוקים שהוצגו שם למסקנה, לפיה הנתבעים לא צריכים היו לדעת על ההתרשלות שאיתר המומחה ג'רבי באופן ביצוע השיפוץ מטעמם, יפים לשלילתו של היסוד הנפשי האמור הנדרש גם לצורך תחולתה של עוולת הרשלנות.
3. בכלל זה, הוסבר לעיל מדוע שכירת אנשי מקצוע בידי הנתבעים לביצוע השיפוץ שוללת יסוד נפשי של רשלנות. לכך מתווספות, בהקשרו של הדיון בעוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], הוראותיו של סעיף 15 לפקודה. הן קובעות כי "העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה". הסעיף מספק לנתבעים הגנה מעוולת הרשלנות, שכן "משעה שהבחירה שעשה מזמין העבודה נמצאה סבירה, וכל עוד לא התקיים מי מהחריגים הנזכרים בסעיף 15 לפקודת הנזיקין, איני סבור כי יש מקום להטיל על מזמין העבודה חובת פיקוח או חובת זהירות נוספת" (ע"א 1051/15 עדן טבע מרקט נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' פיסקה 29 (30.8.15)).

יצוין, כי החריגים לכלל זה הקבועים בסעיפים הקטנים של סעיף 15 לפקודת הנזיקין לא חלים בעניינם של הנתבעים, והתובע לא ניסה לבסס את תחולתם. עוד יצוין כי תשובת התובע, בסיכומי התשובה מטעמו בנוגע לסעיף 15 האמור, עסקה בחוסר סבירות נטען שבאי-ידיעת הנתבעים על ההתרשלות, בשל החיסכון הכספי עבורם באי-ביצוע הניקוז בצינור שרשורי. נושא זה נדון לעיל וכפי שהוסבר שם, איני סבור שאלמנט זה מבסס את ידיעת הנתבעים, בכוח או בפועל.

1. די במישורים אלה לשלילת תחולתה של עוולת הרשלנות, ועל כן לא אדון בטענות נוספות שהעלו הנתבעים בנושא זה: כך טענה ל"הרחבת חזית" בהעלאת הטענה לתחולת העוולה האמורה, שלא צוינה במפורש בנוגע לנתבעים כאן בכתב התביעה (ותוך שפקודת הנזיקין נזכרה כעילה לחיוב נתבעים אחרים: סעיפים 76 ו-77 לכתב התביעה). כך גם טענה כי בעת ההתרשלות הנטענת החזיקו הנתבעים בדירה והם אינם יכולים להתרשל "כלפי עצמם", בהפניה לסעיף 35 סיפא לפקודת הנזיקין.
2. מסקנותיי עד כה מוסיפות ומייתרות את הדיון במחלוקות נוספות שהתעוררו בין הצדדים, כמחלוקת בנוגע לגובה הנזק וחלוקתו בין בעלי הזכויות בדירות השונות, או לגבי משך תקופת השכירות שנמנעה מהתובע בשל העבודות לשיקום הנזקים.

למעלה מן הצורך אציין, שלא ניתן לקבל את טענת התובע כי הנתבעים מסרו לידיו את החזקה בדירה במועד שלאחר תקופת החורף של השנים 2014-2015, ועל כן לא הבחין בסימני רטיבות (טענה הנוגעת גם למשך תקופת השכירות שנמנעה ממנו). זאת, משהתובע עצמו טען בכתב התביעה שקיבל את החזקה בדירה ביום 21.11.14, וכי לאורך החורף החזיק בדירה והתקשה להשכירה (סעיפים 1 ו-3 לכתב התביעה). אני ער לכך שבתצהיר מר פרידמן נטען, בשונה, שבנובמבר 2014 בוצעה מסירה "משפטית" אך הנתבעים נותרו בדירה כשוכרים עד פברואר 2015. אני גם ער לכך שהנתבע 1 אישר שנותרו להתגורר זמן-מה במקום. עם זאת, בתצהירו טען הנתבע 1 שהדירה נמסרה לתובע ביום 21.12.14, כלומר בעיצומו של החורף. במכלול השיקולים ובהעדר הסבר הולם, לא ניתן לקבל את הניסיונות המאוחרים להתכחש לאמירות בכתב התביעה, בדגש על האמירה אודות החזקת התובע בדירה בתקופת החורף.

ג. הכרעה

1. התביעה נדחית.
2. קביעת הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין נעשית בשים לב לשאיפה כי הנתבעים, שנדרשו להתגונן בהליך שלא יזמו, לא יצאו חסרים. בכלל זה שקלתי, כי נדרשו לממן רבע משכר-טרחת מומחה, לשכור עורך דין, להתייצב (הנתבע 1) מספר פעמים לדיונים בבית המשפט ולנהל פרשת הוכחות, לרבות הגשת תצהירים והבאתו לעדות של אינג' הופמן.

מקובלת עלי טענת הנתבעים, כי בקביעת הסכום יש להתחשב בהיקפו של ההליך שיזם התובע, שהגיש תביעה בסך כ-321 אלף ₪ כנגד מספר בעלי דירות, שחלקם הוסיף להליך צדדים נוספים. כתוצאה נדרשו הנתבעים, שעיקר התביעה נגדם עוסק בטענת הימנעות מגילוי במישור החוזי, להוצאות הכרוכות בניהול הליך בהיקף של ממש, משך קרוב לארבע שנים. נושא זה יישקל, לצד שיקול נוגד שעניינו ברצון לתמרץ תובעים לאחד את טענותיהם בנושא ספציפי להליך אחד, על מנת שלא להביא לריבוי הליכים.

במכלול השיקולים אני קובע, כי התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך 6,000 ₪ ובשכר טרחת עורך דינם כולל מע"מ בסך 18,000 ₪. הסכום הכולל ישולם עד 19.5.21 אחרת יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

1. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ז' אייר תשפ"א, 19 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.