בשם התובע: עו"ד עמוס טיין

בשם הנתבע: עו"ד עודד חן

1. תביעה על סך 100,000 ש"ח להשבת סכום ששולם ביתר.

2. התובע היה נשוי לגב' מיכל מימון, בתו של הנתבע ("מיכל"), עד לגירושיהם ביום 1.11.2012. ביום 19.2.2012, כאשר התובע ומיכל היו עדיין נשואים, העביר התובע לנתבע סכום של 129,000 ש"ח, כהשבה של חוב בגין הלוואות שנטל ממנו. לטענת התובע, הוא לווה מהנתבע מידי פעם כספים וכאשר רצה להחזיר את חובו פנה לנתבע כדי לברר מה סכום החוב, והנתבע מסר לו כי הסכום עומד על 129,000 ש"ח. הוא האמין לו והעביר את הסכום לחשבון הבנק של הנתבע. רק לאחר זמן הוא שחזר את סכומי ההלוואות שנטל, והתברר לו כי הוא לווה סך של 29,000 ש"ח בלבד. לטענת התובע, הסכום הנוסף של 100,000 ש"ח הוא הלוואה שנלקחה על ידי מיכל באופן פרטי, וממילא הוא לא היה חייב להשיב סכום זה. התובע פנה לנתבע בדרישה להשיב לו את הסכום של 100,000 ש"ח שלטענתו שולם ביתר, ומשהנתבע סירב הוגשה התביעה הנוכחית.

3. גרסתו של הנתבע, שנתמכה בעדותה של מיכל, שונה. לטענת הנתבע, הוא הלווה לתובע סכום של 149,000 ש"ח בארבע הזדמנויות שונות – 24,000 ש"ח ביום 18.11.2010; 30,000 ש"ח ביום 22.11.2010; 20,000 דולר (שבזמנו היו 80,000 ש"ח) ביום 22.1.2011; ו-15,0000 ש"ח ביום 10.3.2011 (סעיף 3 לכתב ההגנה). סכומים אלו לווה הנתבע על מנת לבנות בית שרכש. בשלב מסוים, כחצי שנה לפני שהתובע ומיכל נפרדו, קיבל התובע כספים במסגרת תביעה שהגיש, והנתבע פנה אליו כדי שיחזיר את חובו. הנתבע העביר לו סכום של 129,000 ש"ח, והוסכם שיתרת החוב, בסך 20,000 ש"ח, תיפרע תוך שנה.

יוער, כי תחילה הגיש הנתבע (שבאותה עת לא היה מיוצג) תביעה שכנגד בגין יתרת ההלוואה שלא נפרעה. אולם, בקדם המשפט התברר כי לטענת הנתבע ומיכל, חוב זה שולם לנתבע על ידי מיכל, אשר לטענתה היא זכאית להשבתו מהתובע. משהתברר כי החוב כלפי הנתבע, גם לשיטתו הוא, נפרע, נמחקה התביעה שכנגד בהסכמה (עמ' 1 לפרוטוקול). יצוין, כי התביעה שכנגד לא הומצאה לתובע לפני הדיון, כך שהוא לא הגיש כתב הגנה.

4. במסגרת ההליך העידו התובע מטעם עצמו, והנתבע ומיכל מטעם הנתבע. בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.

5. התביעה מושתתת על הטענה כי התובע שילם לנתבע בשגגה סכום שלא היה אמור לשלם לו. טענה זו, אילו הוכחה, הייתה מקימה לתובע עילת תביעה כלפי הנתבע מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אלא שהנטל להוכיח את הטענה מונח על כתפי התובע, והוא לא עמד בו.

6. אין חולק, כי לא נעשה בין הצדדים הסכם הלוואה בכתב. אף אחד מהצדדים לא הביא ראיה כלשהי לגבי הסכומים שהלווה הנתבע לתובע. למעשה, גם כיום התובע אינו טוען כי הוא זוכר שהוא לווה מהנתבע סכום של 29,000 ש"ח. טענתו היא שבשלב מסוים הוא הבין שמיכל לקחה מהנתבע הלוואה של 100,000 ש"ח עבור העסק שלה, ומכך הוא הסיק שיש להפחית סכום זה מהסכום של 129,000 ש"ח שלטענת הנתבע הוא הלווה לו (עמ' 2, שורות 28-27 לפרוטוקול). אלא שלא הובאה כל ראיה כי מיכל לוותה מהתובע סכום של 100,000 ש"ח, וגם אם נניח שהיא נטלה הלוואה כזו אין בכך כדי לומר כי התובע לא לווה סכום זה. אציין, כי מיכל אינה מכחישה שלוותה מאביה סכומים שונים במהלך השנים (אף כי היא מכחישה את טענת התובע כי הדבר היה עבור העסק שלה), אלא שלטענתה היא החזירה את ההלוואות שנטלה ואין כל קשר בין הלוואות אלו לבין ההלוואות שנטל התובע (עמ' 6, שורות 14-11 לפרוטוקול). אעיר, כי במסגרת הליך הגירושין בין התובע לבין מיכל נשאר הבית ברשות התובע, ואין חולק שהלוואות שניטלו לצורך בנייתו היו של התובע בלבד.

7. בניסיון לשכנע כי גרסתו של התובע סבירה יותר מגרסתו של הנתבע, מצביע בא כוח התובע על מספר תמיהות הקיימות, לשיטתו, בגרסת הנתבע. ראשית, מצביע בא כוח התובע על כך שהנתבע לא ידע לפרט בחקירתו את הנסיבות בהן נתן לתובע את הסכומים שהוא טוען, ונצמד לטענה כוללנית כי הלווה לו סכום של 149,000 ש"ח. אכן, מעדותו של הנתבע עולה כי הוא לא זוכר פרטים רבים. אלא שמצב דברים זה אך הגיוני הוא, בהתחשב בגילו של הנתבע, מצבו הבריאותי והשנים שחלפו מאז האירועים. זאת ועוד, את אשר היה חסר בעדותו של הנתבע, מילאה עדותה של מיכל, אשר הייתה קוהרנטית ומפורטת למדי. מיכל העידה, כי בחלק מהמקרים הייתה עדה להעברת הכספים על ידי הנתבע לתובע, ובחלק מהמקרים סיפר לה על כך התובע.

עוד טוען התובע לסתירות שונות בעדויותיהם של הנתבע ובתו. אכן, ישנה אי התאמה מסוימת בין כתב ההגנה לבין התצהיר, שעה שבתצהיר חסר אחד ממועדי מתן ההלוואות שמפורטים בכתב ההגנה, אולם נראה כי מדובר בהשמטה מקרית, ומכל מקום אין מדובר בסתירה שבלב העניין. בהתחשב בשנים שחלפו, לא מצאתי כי היו סתירות של ממש בעדויות הנתבע ובתו, או כי ישנו חסר בעדותם המטיל ספק באמינותם. באותה מידה, לא מצאתי לזקוף לחובת התובע אי התאמה קלה שנמצאה בעדותו (ראו עמ' 8 לפרוטוקול).

8. עוד מנסה בא כוח התובע להטיל ספק בסבירות הטענה כי הנתבע הלווה לתובע את הסכום הנטען על ידו בפרק זמן של כארבעה חודשים. בהקשר זה טוען בא כוח התובע, כי מתדפיס חשבון הבנק של הנתבע (ת/1) עולה, שלא הועברו על ידו סכומים כאלו, וכי טענת הנתבע שהכספים הולוו מכספים שהיו לו בחנותו אינה הגיונית בהתחשב במחזור של החנות. לא מצאתי ממש בטענות אלו. חשבון הבנק אינו רלוונטי, שכן הנתבע העיד כי הלווה את הכספים במזומן. לא מצאתי גם חוסר סבירות בטענה כי היו לנתבע כספים בסכומים כאלו בחנותו, וזאת בהתחשב בעדותו של הנתבע כי חלק מהכספים שחסך נשמרו אצלו בחנות.

יתרה מזו, יש לזכור כי התובע עצמו טען שהנתבע הלווה את הסכום נושא התביעה, אלא שלטענתו הסכום הולווה למיכל ולא לו. ממילא, גם לגרסתו של התובע קיימות כל אותן "תמיהות" לגבי האפשרות כי הנתבע ילווה את הסכומים הנטענים.

עוד טוען התובע, כי הוא לא נזקק לכספים בסכומים כאלו מהנתבע לצורך בניית הבית. בהקשר זה טוען התובע, כי הבנייה עלתה 800,000 ש"ח, והוא לקח מהבנק הלוואה של 200,000 ש"ח, 300,000 ש"ח הוא קיבל כפיצוי במשפט שזכה בו, וסך של 300,000 ש"ח הוא לקח הלוואה ממיכל, והחזיר אותה (עמ' 9, שורות 7-5 לפרוטוקול). אלא שהטענות האמורות לגבי אופן מימון הבנייה לא הוכחו באופן כלשהו. עוד אזכיר את טענת מיכל, שלא הופרכה, כי התובע החזיר את ההלוואה לנתבע מהכספים שזכה בהם במשפט (עמ' 11, שורות 22-21 לפרוטוקול). כמו כן, ככל שיש ממש בטענה של התובע כי הוא לא היה זקוק לכספים לצורך הבנייה וכי הוא לא לווה למטרה אחרת, אין זה ברור כיצד מלכתחילה "שגה", כטענתו, וחשב כי לווה מהנתבע סכומים אלו.

9. עניין נוסף המקשה על אימוץ עמדתו של התובע הוא השיהוי המשמעותי שנפל בהתנהלותו. אין חולק כי חלפו מספר שנים בין המועד בו עמד התובע, לטענתו, על הטעות שנפלה בסכום שהשיב לנתבע, לבין המועד בו פנה לנתבע בעניין זה והגיש את התביעה. התובע תולה את השיהוי בעניינים שונים אשר מחמת צנעת הפרט לא ארחיב לגביהם, אולם אציין כי גם אם יש לראות בהם משום הסבר מסוים, עדיין יש בשיהוי כדי לפעול לחובת התובע מההיבט הראייתי. עם זאת, לא השיהוי הוא זה שמביא לדחיית התביעה, אלא העובדה שהתובע לא עמד בנטל להוכיח כי התשלום נעשה ביתר.

10. כללו של דבר – התובע נושא בנטל להוכיח את התביעה והוא לא עמד בו. בנסיבות אלו, אין מנוס אלא לדחות את התביעה. התובע יישא בשכר טרחת עורך דין לזכות הנתבע בסך 7,500 ש"ח.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, ט"ו כסלו תשע"ט, 23 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.