בפניי תביעות הדדיות של בעלי הדין בקשר לעסקה מיום 28.3.17 שלפיה התובע מכר לנתבע רכב מסוג מונית תמורת סכום של 40,000 ₪.

התובע טוען שקיבל על החשבון 20,000 ₪ בלבד ושהנתבע חייב לו את היתרה, סכום של 20,000 ₪ ומכאן תביעתו.

הנתבע טוען ששילם את מלוא התמורה בגין הרכב, לכן אינו חייב דבר לתובע. בתביעה הנגדית שלו הוא טוען שהתובע הסתיר ממנו את מצבו המכאני הירוד של הרכב. כתוצאה מכך, הנתבע נאלץ להוציא 5,450 ₪ על חלקים חדשים ואילו הצטרך לשלם עבור התקנת החלקים ועבודת המוסך סכום של 14,000 ₪ לכן, הוא מעמיד את תביעתו הנגדית בסכום של 21,000 ₪.

בכל הנוגע לתביעת התובע, בעדותו טען שביום חתימת זיכרון הדברים שחרר את הרכב לידי הנתבע וקבע: " הוא ישלם לי כל חודש את היתרה בסך 20,000 ₪, הוא היה צריך לשלם כל חודש הוא יודע היה צריך להביא לי 2,000 ₪ או 4,000 ₪ אבל הוא לא הביא לי". (ע"מ 1 שורות 12-13)

כנגד טענות אלו הנתבע הציג בפני בית המשפט חשבונית מס וקבלה שהונפקה על ידי התובע בסכום של 40,000 ₪. כמו כן, טען הנתבע והדבר לא הוכחש שהרכב שוחרר לידיו מיד אחרי חתימת זיכרון הדברים ושהבעלות הועברה על שמו בסמוך לאחר מכן. לא זו בלבד אלא הנתבע הציג בפני בית המשפט מסמכים אשר מעידים על כך שהיתרה בסך 20,000 ₪ שולמה למרכז כשירות אם קלאס על ידי הנתבע כאשר הוא פדה חמישה שיקים שהתובע לא כיבד.

בכל הנוגע לתביעה שכנגד, הנתבע מודה שהוא רכש את הרכב מהתובע לפי בקשתו עקב כך שגרושתו של התובע עיקלה לו את החשבון והוא היה חייב למכור את המונית במהירות, לכן הנתבע לא בדק את המונית. וכך מסר הנתבע לבית המשפט:

"נסעתי עם האוטו והאוטו אוכל שמן התקשרתי אליו ואמרתי לו מה קורה עם האוטו והוא התחמק". (ע"מ 2 שורות 4-5)

באשר לתיקון הרכב, הנתבע אכן הציג בפני בית המשפט קבלה המעידה על כך שרכש חלקי חילוף לרכב תמורת סכום של 5,450 ₪. לדבריו, הוא ביצע את התיקונים במוסך אחרי שהוא הביא את החלקים אך לא שילם למוסך מכיוון שלא היו לו כספים: "העבודה הזאת בוצעה ולא שילמתי לו. זה אחד שאני עובד אתו הרבה בגלל זה. הרכב בעבודה" (ע"מ 2 שורות 14-15)

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות הן את התביעה והן את התביעה שכנגד ולהלן הנימוקים:

1. באשר לתביעה:

עדותו של התובע לא הניחה את דעת בית משפט ולא הייתה עקבית או משכנעת. לתובע לא היה הסבר מניח את הדעת מדוע הנפיק חשבונית בגין מלוא סכום העסקה אם לא קיבל את הכסף. בנוסף, הוא לא היה יכול להסביר כיצד יצא שהוא שחרר את הרכב מיד עם העסקה ושהרכב הועבר על שמו של הנתבע במשרד הרישוי. כמו כן, הנתבע הגיש מסמכים לבית המשפט אשר מעידים על כך ששילם כ- 20,000 ₪ בשם התובע לגורם נוסף עקב כך ששיקים של התובע לא כובדו. לכן לא מצאתי כל בסיס לתביעה ודינה להידחות.

2. באשר לתביעה שכנגד:

על מנת לזכות בפיצוי בתיק זה היה על הנתבע להניח את דעת בית המשפט שהתובע ידע על הפגמים ברכב בעת המכירה ולא גילה את המצב האמתי לנתבע. אין על כך כל ראיה.

עולה שהנתבע רכש את הרכב מבלי לבדוק אותו ומבלי לעשות בירור כלשהו מול התובע לגבי מצבו. לכן, גם אם נכון הדבר שלרכב פגמים מהותיים שדרשו תיקון בסכום גבוה, אין הוכחה בפני בית המשפט שהתובע ידע על כך בעת שמכר את הרכב לנתבע. כמו כן, יש לקחת בחשבון שבעלי הדין הם נהגי מוניות העוסקים בתחום כולל מכירות ורכישות ועל הנתבע היה לדעת כיצד לנהוג בטרם הרכישה. הוא לא עשה זאת ויש לו להלין רק על עצמו.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ח, 18 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.