17 אוקטובר 2018

1. התובעת, גב' לאה כהן, הגישה תובענה זו נגד החלטת פקידת התביעות מיום 26.1.17, על פיה נדחתה תביעת התובעת להכיר באירוע מיום 23.11.15 כ"תאונת עבודה" לפי סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

רקע עובדתי

1. התובעת הינה עובדת עצמאית אשר מפעילה בביתה גן ילדים המונה כעשרה פעוטות. הגן נסגר בשעה 13:30.
2. ביום 23.11.15 פנתה התובעת ל"טרם" והתלוננה על כאבים בברך. באנמנזה הרפואית נרשם: "התקבלה עקב כאבים בברך שמאל מזה 4 שעות ללא תלונות נוספות".
3. ביום 20.12.15 פנתה התובעת לרופא בקופת חולים והאנמנזה שנרשמה הייתה: "לפני כחודש בעבודתה סבלה מכאב בברך שמאל". התובעת הופנתה למיפוי עצמות.
4. ביום 3.1.16 חזרה התובעת למרפאת קופת חולים ונרשם שעולה ממיפוי העצמות שיש לתובעת בקרע במניסקוס.
5. ביום 3.1.16 ניתנה לתובעת תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה בו צוין ברובריקה "ההתעסקות בשעת הפגיעה" כי "הרימה ילדים בגן". בתיאור התאונה נרשם "במהלך העבודה בגן התרוממה והרגישה כאב עז בברך".
6. ביום 22.11.16 הגישה התובעת תביעה להכיר באירוע מיום 23.11.15 כ"תאונת עבודה". בטופס התביעה (המקוון) תיארה התובעת כך: "בעבודה בגן התרוממתי עם ילד על הידיים, והרגשתי כאב חזק בברך". התובעת ציינה שלא היו עדים לתאונה.
7. התביעה נדחתה כאמור בהחלטה מיום 26.1.17 בנימוק שלא הוכח שאירע לתובעת אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוקה של התובעת במשלח ידה.

האם התובעת הרימה את הנטל להוכיח את גרסתה?

1. בית הדין שמע את עדויות התובעת ובתה אסתר, וכן את עדות בתה של התובעת מרים טננבוים, שהעידה לנתבע. בית הדין סבור שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכחת גרסתה בדבר אירוע תאונתי שאירע לה תוך כדי ועקב עיסוקה במשלח ידה ביום 23.11.15, ולהלן הנימוקים:
2. התובעת היא עובדת עצמאית, שעיסוקה במשלח ידה מתבצע בביתה.
3. בנסיבות אלו, לא חלה חזקת הסיבתיות לפי סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי, שעל פיה תאונה שאירעה "תוך כדי" העבודה חזקה שאירעה "עקב" העבודה, ועל התובעת הנטל להוכיח שני יסודות אלה.
4. כמו כן, מאחר שעבודת התובעת מתבצעת בביתה, חל הכלל לפיו יש להחמיר יותר בדרישת ההוכחה של יסודותיה של "תאונת עבודה" (עבל 652/08 טמיר – המוסד לביטוח לאומי (מיום 5.7.09), עבל 713/08 ילינק – המוסד לביטוח לאומי (מיום 24.8.09), עבל 20642-06-15 פרי – המוסד לביטוח לאומי (מיום 18.5.17)).
5. עוד מונחה בית הדין על ידי הפסיקה שעל פיה לייחס משקל רב לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר למועד האירוע הנטען בשל ההנחה שהמבוטח ימסור לרופא המטפל עובדות מדויקות לגבי אופן הפגיעה על מנת לקבל את הטיפול הנכון. הפסיקה קובעת שהאנמנזה הרפואית בפניות לטיפול רפואי הסמוכות ביותר לאירוע אינם "חזות הכל" וכי על בית הדין לבחון את המכלול הראייתי, לרבות רישומים מאוחרים יותר, והוא מוסמך להיזקק, למשל, גם לאמור בטופס בל/250 (עבל 24023-04-14 עבד אל עאל – המוסד לביטוח לאומי (מיום 26.1.15)).
6. הרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר לאירוע תומכים בטענת התובעת שאירע לה אירוע שבו הרגישה שסובבה את הרגל בשעה שהיא סמוכה לשעת סיום הפעילות בגן. כך, בפניית התובעת ל"טרם" יש תיעוד לתיאור של התובעת בדבר "התעקמות" הרגל ועל כאבים בברך מזה ארבע שעות. אין תיעוד לאירוע של הרמת ילד שנלוותה לאותה התעקמות. גם הרישום הרפואי מיום 20.12.15 אינו תומך בגרסת התובעת. כל שנרשם מפי התובעת הוא ש"לפני כחודש בעבודתה סבלה מכאב בברך שמאל". לא מתואר אירוע של הרמת ילד.
7. יש משקל לעובדה שהטענה לאירוע של הרמת ילד מופיעה לראשונה ביום 3.1.16, ביום בו חזרה התובעת עם תוצאת בדיקת מיפוי עצמות שהעלתה קרע במניסקוס.
8. באשר להיעדרו של תיעוד של תלונה בדבר "התעקמות" הרגל תוך כדי הרמת ילד ברישום הרפואי של "טרם", מיום האירוע הנטען, טענה התובעת בתצהירה שהיא אמרה לרופא שהדבר קרה בזמן שהיא עבדה בגן. היא לא טענה בתצהירה שהיא ציינה לפני הרופא שהיא הרימה ילד. בחקירתה הנגדית היא טענה תחילה שאמרה לרופא שזה קרה בזמן שהיא עבדה בגן, אך בהמשך אישרה שהיא לא יכולה להיזכר מה היא בדיוק אמרה.
9. עדותה של התובעת לא תרמה לביסוס גרסתה. היא אישרה שהיא מרימה ילדים במהלך שגרת עבודתה. כאשר נשאלה אם היה משהו חריג באירוע שהיא טוענת לו היא השיבה: "לא. לא יודעת מה היה הגורם לזה באותה שניה". בהמשך היא שיערה ש"אולי משקל הילד הכביד עלי. לא יודעת להגיד. בד"כ אני מתכופפת וזה בסדר. אולי התנועה של הסחיבה הייתה עקומה".
10. בית הדין אינו סבור שעדותן של בנותיה של התובעת מסייעת לגרסתה. בתה אסתר, שהעידה לתובעת, העידה שהתובעת התקשרה אליה ובקשה שתבוא להחליף אותה בגן בשל כך שהיא עקמה את הברך והיא בקושי יכולה לעמוד. העדה לא הייתה נוכחת בעת שאירע האירוע על פי טענת התובעת, ועדותה אינה תומכת במסקנה שאירע לתובעת אירוע תאונתי "עקב" העבודה דווקא.
11. גם תיאורה של מרים טננבוים, בתה של התובעת שהעידה לנתבע, את התאונה שאירעה לתובעת, מבוסס על עדות שמיעה.
12. בשים לב לכללים המנחים באשר להוכחת יסודותיה של "תאונת עבודה" על ידי עובד עצמאי שעובד בביתו, כמפורט לעיל, לרישומים הרפואיים שהוצגו לבית הדין ולהתרשמות בית הדין מן העדויות, בית הדין סבור שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח את טענתה שביום 23.11.15 אירע לה אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עיסוקה במשלח ידה.
13. אשר על כן בית הדין מחליט לדחות את התביעה.

סוף דבר

1. התביעה נדחית ללא צו להוצאות.
2. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, ח' חשוון תשע"ט, (17 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.