בפני תביעה כספית, בסך של 58,500 ₪, שנלוותה לתביעת פינוי, ועניינה פיצוי חוזי מוסכם. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, והדיון בבקשה זו התנהל באופן בלתי פורמאלי. בנסיבות, הגיעו הצדדים להסכמות לעניין מועד הפינוי, והסכימו להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, ועל הטענות שעלו בעל פה, שלא לפרוטוקול, באופן שפסק-הדין יכריע במלוא טענות התובע לפיצוי (לרבות לתקופה שלאחר הגשת התביעה).

כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).

בקליפת אגוז: אין חולק, כי תקופת השכירות הסתיימה, וכי נקצב פיצוי מוסכם לאיחור בפינוי. הנתבע טוען להסכמות בעל פה להישארות עד למציאת מקום חלופי, והתובע מכחיש הסכמות אלה. אין חולק כי דמי השכירות המשיכו להיות משולמים כסדרם, והוסכם כי יימשך תשלומם עד לפינוי המוסכם.

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).

מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)).

לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבע לשלם לתובע סך כולל של 32,400 ₪ (הסכום כולל מע"מ).

נוכח בקשת הנתבע לפריסת התשלום ל-5 חודשים אני מוצא לנכון להוסיף, כי מצופה מהצדדים להגיע להסכמות בעניין זה, אולם כי הבקשה אינה נראית מופרכת על פניה.

ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ח, 07 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.