לפניי בקשת הנתבעים לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבעים (להלן: "הבקשה").

הבקשה נסמכת על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

הרקע ותמצית טענות הצדדים

1. עסקינן בתובענה כספית אשר הועמדה על סך של 430,000 ₪ בגין חובם הנטען של הנתבעים לתובע, אשר נתן לנתבעים הלוואה על סך של 2000,000 ₪, במזומן.

לתביעה צורף הסכם ההלוואה נושא תאריך 22/07/15 ונטען כי הנתבעים לא עמדו בתשלומים החזר ההלוואה ונותרו חייבים לתובע את הסכום הנתבע.

1. בבקשה שלפניי מכחישים הנתבעים את מתן הלוואה והנתבעת 2 טוענת כי היא כלל אינה חתומה על הסכם ההלוואה.

לשיטתם של הנתבעים לא קיימת לתובע עילת תביעה מה גם שחוזה ההלוואה שצורף אינו עומד בתנאי חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993.

לאור כך ונוכח מצבו הכלכלי של התובע אשר הוכרז בתאריך 31/08/14 כחייב מוגבל באמצעים בשל חובות המסתכמים בסך של כ- 3,000,000 ₪, יש לחייבו בערובה להבטחת הוצאותיהם.

1. בתגובה לבקשה פירט התובע אודות מעמד החתימה על הסכם ההלוואה (בנוכחות עורך דין) וטען כי חתימת הנתבעים על ההסכם מהווה אישור בדבר קבלת סכום ההלוואה.

התובע הפנה לדימיון הרב שיש בין חתימת הנתבעת 2 על התצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה לבין החתימה שעל גבי ההסכם (אותה מכחישה הנתבעת 2), ציין כי ההסכם עומד בדרישות הדין הרלוונטי, לרבות לעניין שיעור הריבית וטען כי הנתבע 1 מסר לו בעת האחרונה כי יש לו חובות המסתכמים בסך של כ - 1,000,000 ₪.

1. בתשובה לתגובה שבו הנתבעים על טענותיהם כפי שפורטו בבקשה והדגישו כי התובע לא הגיש בתמיכה לתגובתו תצהיר וכי גרסתם באשר למצבו הכלכלי של התובע לא הוכחשה עלי ידו.

דיון והכרעה

1. הסמכות של בית המשפט להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשפט של הנתבע ככל שתידחה התביעה, מצויה בתקנה 519 לתקנות וזו לשונה:

" בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

לצורך כך, על נתבע לבסס את בקשתו בדבר קיומו של קושי להיפרע מהתובע נוכח מצבו הכלכלי.

נקודת האיזון משתנה בהתאם לזהות התובע.

כאשר מדובר בתובע שהוא אדם פרטי, להבדיל מחברה, חלה תקנה 519 לתקנות, על פיה, כמצוטט, נקודת האיזון נוטה לטובת זכותו של התובע ולפיכך במקרה זה יחייב בית המשפט את התובע בהפקדת ערובה במקרים חריגים בלבד (ע"א 2877/92 אלטיף נ' מורשת בנימין, פ"ד מז(3) 846).

1. קיימים אומנם שני סוגי מקרים בהם מקובל לחייב תובע בהפקדת ערובה מכוח התקנה הנ"ל – תושב חוץ שלא הצביע על נכסים בישראל, ותובע שלא נקב בכתובתו [רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990)], אך על פי הפסיקה לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב להורות על הפקדת ערובה.

עם זאת, יש להבהיר, שאין זה הכלל, וראוי לעשות בשיקול דעת זה שימוש זהיר, ולהורות כן במקרים היוצאים מן הכלל.

קביעה בדבר הפקדת ערובה תלויה בנסיבותיו של כל עניין ועניין והכללים בסוגיית הפקדת ערובה גובשו לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, וההלכה הידועה על פיה אין לחסום אדם מהבאת עניינו בפני בית המשפט מחמת עוניו בלבד, אותה יש לאזן אל מול התכליות העומדות ביסודה של תקנה 519 לתקנות.

בתוך כך, יש ליתן את הדעת לחשש שיש מתביעות והליכי סרק, אשר יגרמו לעומס על המערכת המשפטית, וכן להביא בחשבון את החשש שיש מפגיעה בנתבעים אשר יוגשו נגדם תביעות קנטרניות, אשר ככל שתידחנה, יהיה קושי בגביית החזר ההוצאות.

במסגרת דיון בסוגיית הפקדת ערובה, נדרש בית המשפט לבחון את סיכויי התביעה בשלב מקדמי של ההליך, בהעדר ניתוח מעמיק של הראיות, אולם שיקול זה אינו מצדיק לבדו חיוב בערובה, אלא במקרים שניתן להגדירם כהליכי סרק מובהקים.

1. התקנה שצוטטה לעיל איננה כוללת קריטריונים לשימוש בה, אולם בפסיקה הותוו כמה שיקולים מנחים, הכוללים, בין היתר, את הנתונים הבאים: זכות הגישה לערכאות; סיכויי ההליך; מורכבות ההליך; מיהות הצדדים; מידת תום הלב בנקיטת ההליך.

ומן הכלל אל הפרט:

1. מעיון בכתב התביעה, ולמקרא נספחיו, קיים קושי להעריך את סיכויי ההליך שעה שיש צורך לבחון את הטיעון העובדתי ( אשר הוכחתו תלויה, בין היתר, בטיב הראיות שיוגשו) ובתוך כך גם לבחון את הסעד לו עותר התובע, גובהו והיקפו.

לא נעלמו ממני טענות הנתבעים והמסמכים שצורפו לבקשת הרשות להתגונן, אך עם זאת, דומני כי בשלב בו אנו מצויים, בפרט נוכח ההסכם אשר צורף לכתב התביעה, לא ניתן לומר שמדובר ב"הליך סרק".

יש לבחון את טענות הצדדים, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי.

1. על אף הטענות הנוגעות למצבו הכלכלי של התובע (אשר לא התייחס לנטען בעניין זה במסגרת תגובתו לבקשה) והגם שנראה, על פניו, כי מצבו הכלכלי אינו מן המשופרים

(תוך שיושם אל לב כי המסמך שצורף כנספח 3 לבר"ל הוא מסמך בדיקה במרשם החייבים מחודש 09/17) אזי נוכח עמדת הפסיקה, כפי שפורטה לעיל, אין מקום לחיוב בהפקדת ערובה מחמת עוניו של תובע בלבד, שכן החלטה שכזו עלול לשלול ממנו את זכות היסוד של הגישה לערכאות אך בשל מצבו הכלכלי.

1. נוכח האמור, סבורה אני כי אין מקום להורות על חיוב התובע בהפקדת ערובה ועל כן הבקשה נדחית.
2. אציין, כי אין במסקנתי דלעיל כדי לקבוע כל ממצא או לנקוט עמדה באשר לטענות הצדדים, אשר כאמור מקומן להתברר במסגרת ההליך, בראש ובראשונה במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן.

בנסיבות העניין אינני מוצאת לעשות צו להוצאות.

המזכירות תמציא לצדדים החלטה זו.

ניתנה היום, ד' שבט תשע"ח, 20 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.