1. בפני תביעת הפניקס לפיצוי בגין תאונה נטענת מיום 22.11.16 ואשר בה נפגע רכב המבוטחת מסוג רנו (להלן – "רנו"). זאת, מכח זכותה לתחלוף הקבועה בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981.
2. התביעה הוגשה תחילה רק כנגד לירון דמארי, בעל הרכב הפוגע (להלן - "המונית"). בהמשך, ניתנה רשות לתובעת לתקן את התביעה, וביום 14.6.18 הוגש כתב תביעה מתוקן ובו שלושת הנתבעים: הנתבע 1 שהוא בעל המונית, הנתבע 3 שעל פי הנטען נהג בה בזמן התאונה, והנתבעת 2, שעל פי הנטען ביטחה את המונית.
3. הנתבעים 1 ו-3 לא הגישו כתב הגנה במועד, ולכן ניתן כנגדם פסק דין בהעדר הגנה. פסק הדין בוטל בהמשך לבקשת נתבעים אלה, ועל פי החלטה מיום 27.5.19.
4. לאחר שהוגשו כל כתבי הטענות התקיימו שני דיונים לשמיעת הראיות.

בדיון מיום 12.11.20 העידו נהג התובעת, מר מקסים לזוטקין (להלן – "מקסים"), והנתבע 3 (להלן – "אושרי").

בדיון מיום 10.12.20 העידו שמאי התובעת מר ששי שחר (להלן – "ששי"), וכן החוקרת מטעם הנתבעת 2, גב' לואיג'י (קידר) (להלן – "החוקרת").

1. בתום הדיון מיום 10.12.20, סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. מתן פסק הדין עוכב לבקשת הצדדים, שביקשו לשקול הצעת פשרה שהוצעה על ידי בית המשפט. משלא הושגה הסכמה, הגיעה העת למתן פסק הדין.

טענות הצדדים

1. לטענת הפניקס, ביום 22.11.16, עת עמד רכב הרנו בחניה בעיר יבנה, הגיחה המונית ופגעה בו, תוך הדיפתו לרכב צד ג'. לטענתה, היא שילמה למבוטחת סך של 47,161 ₪ בגין הנזק. להוכחת סכום התביעה צורפה חוות דעת של השמאי ששי מיום 23.11.16, וטופס ממערכת התביעות של הפניקס, לגבי הסכום שעל פי הנטען שולם למבוטח.
2. לטענת הנתבעים 1 ו-3, לחברת הפניקס אין יריבות כלפי בעל המונית - לירון, שכן הלה לא נהג ברכב בעת התאונה. לטענתם, בעת האירוע ישב אושרי במונית, שעמדה בחניה. מסיבה עלומה החלה המונית להדרדר ופגעה קלות ברכב הרנו, מבלי להדוף אותו לרכב צד ג'. עוד טענו נתבעים אלה כי לא הוצג בפניהם דו"ח בדבר העבר התעבורתי של רכב הרנו ולא ניתנה להם האפשרות לבדוק את הרכב. לטענתם, לרנו היו פגיעות קודמות, וככל שאכן נגרם לו נזק, הרי שהוא הצטרף לנזקים קודמים, ולכן הנזק שמתואר בחוות דעתו של ששי לא נגרם רק בתאונה.

בנוסף טענו הנתבעים, כי לא הוכח שיעור הנזק משלא הוצגו חשבונות ו/או חשבוניות תיקון ו/או רכישת חלקים. כן טענו כי התובעת לא עמדה בנטל להקטנת הנזק, משלא הציגה את ההנחה שניתנה לה מהמוסך שהינו מוסך הסדר כמו גם לא הציגה אישור לגבי רכישת חלקים מוזלים מקום שניתן או תיקון חלקים מקום שניתן.

בכתב ההגנה נטען גם לחוסר סמכות מקומית, אולם הטענה נזנחה בהמשך.

1. הנתבעת 2, אי.די.אי, טענה כי יש לדחות את התביעה כנגדה בהעדר כיסוי ביטוחי. זאת, לטענתה, משני טעמים; האחד - פוליסת הביטוח למונית פקעה ביום 30.9.16, כחודשיים לפני התאונה, והביטוח חודש רק כשעה לאחר התאונה. השני – אושרי נהג ברכב בזמן התאונה, אף שלא היה לו רשיון נהיגה, והוא גם היה צעיר מהגיל המינימלי המכוסה בפוליסה – גיל 30.
2. עוד טענה אי.די.אי, כי המבוטח, לירון, ואימו פנינה, מסרו לה מידע כוזב באשר לזהות הנהג בפועל וכי במועד חידוש הפוליסה לא גילו לה כי שעה קודם לכן המונית הייתה מעורבת בתאונה. לטענתה, זהות הנהג בפועל התבררה לה רק ממידע שהתקבל מהפניקס, אשר בעקבותיו נערכה חקירה, ובהקשר זה צירפה דוח חקירה מיום 12.9.17.

דיון והכרעה

1. לאחר ששמעתי העדויות ועיינתי בכל החומר שהובא בפני, אני מעדיפה באופן חד משמעי את גירסת הפניקס באשר לנסיבות התאונה. זאת, משום שאני מאמינה לעדותו של מקסים, הנהג מטעמה של הפניקס, אשר הייתה עקבית וסדורה והותירה רושם מהיימן. מאידך, לעדותו של אושרי אינני מאמינה כלל. מלבד הרושם הבלתי אמצעי, והשלילי, שהותיר אושרי, עדותו גם הייתה מתחמקת, ונמצאו בה סתירות. גרסתו גם אינה מתיישבת עם ההגיון הישר.
2. מקסים מסר תיאור מפורט של אופן קרות התאונה והנזק שנגרם. לטענתו, התאונה ארעה כאשר הוא ישב ברכב הרנו, שהיה בחניה ומנועו דומם. אז הגיעה המונית, פגעה ברכבו והדפה אותו לכוון רכב נוסף, שאף הוא חנה בחניה. ההודעות שנמסרו לנתבעת 2 מטעמו של אושרי, תומכות בגירסתו של מקסים אודות אופן התרחשות התאונה.
3. לטענת מקסים, אושרי היה במונית ונהג בה, ועל כל פנים ישב במושב הנהג. להוכחת הטענה, לפיה אושרי הוא שנהג ברכב, מקסים הפנה לנתוני מצלמת הרכב שמותקנת ברכבו, בה נראה אושרי עומד ליד הרכב מיד לאחר התאונה. עוד העיד מקסים כי לאחר התאונה התקשר אושרי לסבתו פנינה, וזו הגיעה לאחר מספר דקות ונתנה לו את מסמכי הרכב (עמ' 5 ש' 15-19; עמ' 6 ש' 1-13; עמ' 9 ש' 22-23; עמ' 10 ש' 1-4; סעיף 5.3 לדוח החקירה נספח 2 לכתב ההגנה של אי.די.אי.; להלן – "דוח החקירה").
4. גירסתו של מקסים, לפיה רכב הנתבעים היה מונע בזמן התאונה, לא רק שהותירה רושם מהימן, היא גם מתיישבת עם הגירסאות הראשונות שמסרו לירון ופנינה לאחר התאונה. כך, בגרסה ראשונית שמסר לירון לחברת אי.די.אי, בשיחת טלפון מיום 14.8.17 (נספח 3 לכתב ההגנה של אי.די.אי.) ובהודעה על התאונה מיום 27.8.17 (נספח 4 לכתב ההגנה של אי.די.אי.) אין זכר לטענה שנטענה בבית המשפט, כאילו המונית בכלל לא הייתה מונעת. אם לא די בכך, בשיחת הטלפון מיום 25.8.17, מסרה פנינה הודעה ממנה עולה כי המונית אכן הייתה בנסיעה: "אני זוכרת שנכנסתי ברכב, לא הצלחתי לבלום וזה היה מן תאונת שרשרת כזו" (דוח החקירה בעמ' 4 למעלה).
5. על רקע זה, טענתו של אושרי, כאילו סתם ישב בספסל האחורי של המונית לנוח, לאחר שנכנס אליה ללא מפתחות, לא רק שאינה סבירה, היא גם בגדר טענה כבושה. בהיותה טענה כבושה, משקלה ממילא נמוך, ואולם יש לדחותה גם משום שאינה הגיונית.
6. הנתבעים לא הצביעו על טעם מניח את הדעת לכך שפנינה תותיר, כביכול, את הרכב בחניה כאשר הוא אינו נעול, ובאופן שבו ניתן להכנס אליו ללא מפתח (אושרי בעמ' 13 ש' 9-10, 22; עמ' 14 ש' 26-29).
7. גם מטעם נוסף אני דוחה את הטענה כאילו אושרי סתם ישב לו במונית, וזו "הדרדרה" פתאום לכוון רכבו של מקסים. מקסים העיד, ועדותו לא נסתרה, כי בכוון נסיעת המונית הייתה עלייה. כאמור, אני מאמינה לעדותו. מכיוון שכך, לא יתכן שהמונית הדרדרה לה סתם כך(מקסים בעמ' עמ' 10 ש' 8-9; עמ' 12 ש' 10-13).
8. אם לא די בכל אלה, נראה שטענתה של פנינה, כפי שנאמרה בשיחה הטלפונית שתועדה אצל הנתבעת 2, עומדת בסתירה לעדותו של אושרי בפני. הטענה, כאילו פנינה נהגה במונית בעת התאונה, אינה מתיישבת עם עדותו של אושרי, שהעיד שבזמן התאונה הוא היה לבדו ברכב, והוא התקשר אל פנינה אחרי התאונה, על מנת שתגיע למקום ותמסור למקסים את מסמכי הרכב והרשיונות (אושרי בעמ' 13 ש' 18; עמ' 14 ש' 2-3; עמ' 16 ש' 20-24). בנוסף, מדוח החקירה של החוקרת, ומעדותה של זו, עולה כי פנינה לא ידעה לומר לה איך אירעה התאונה, ואפילו לא ידעה לומר את מיקום הפגיעה ברכבים (סעיף 6.6 לדוח החקירה). בנסיבות האלה ברור שלא ניתן להתעלם מהעדרה של פנינה מרשימת עדי הנתבעים. ברור גם שיש לזקוף את העדרה לחובת הנתבעים 1,3, שכן היא אימו של לירון, וסבתו של אושרי. לכן, אך טבעי שאלה היו מביאים אותה להעיד, לו הייתה עדותה יכולה להועיל להם.
9. חיזוק, למסקנתי לפיה לא ניתן להאמין לגירסתו של אושרי, מצוי בכך שלירון אף הוא לא התייצב להעיד. לא רק שלירון הוא אחד הנתבעים, אלא שמהראיות שבפני עולה כי אושרי סיפר לדודו לירון שהוא זה שהיה במונית בזמן התאונה, ולמרות זאת לירון דיווח לחברת הביטוח שפנינה היא שנהגה אז במונית, גירסה שפנינה חזרה עליה מול חברת הביטוח (אושרי בעמ' 17 ש' 29-35).
10. לאור כל האמור, אני מקבלת את גירסת התובעת וקובעת שאושרי הוא שנהג ברכב בזמן התאונה.

הכיסוי הביטוחי

1. לטענת חברת הביטוח, הנתבעת 2, אין היא חבה בפיצוי על פי הפוליסה. זאת, משום שאושרי, הנהג, היה בעת התאונה כבן 16 כאשר הפוליסה חלה על גיל 30 ומעלה, ובנוסף, לאושרי כלל לא היה אז רשיון נהיגה. בנוסף טענה, שעוד לפני מועד התאונה הפוליסה פקעה והיא כלל לא הייתה תקפה בזמן התאונה. לטענת חברת הביטוח, הפוליסה חודשה רק לאחר התאונה, כאשר במועד החידוש נמסר לה מידע כוזב, הן בכך שלא גילו לה שהרכב היה מעורב שעה קודם לכן בתאונה, והן לגבי זהות הנהג, והכל במטרה להוציא ממנה כספים במרמה.
2. אני מקבלת טענתה של חברת הביטוח, וקובעת כי הפוליסה לא מכסה את הנזק שנגרם בתאונה. זאת, מכמה טעמים.
3. הסיבה הראשונה היא, שהתאונה אירעה כאשר אושרי נהג במונית, למרות גילו, ולמרות שבאותה עת כלל לא היה לו רשיון נהיגה (אושרי בעמ' 13 ש' 8, 20).
4. הסיבה השניה היא, ששוכנעתי שלירון ומי מטעמו מסרו לחברת הביטוח מידע כוזב, בנסיון להטעותה ולהסתיר את העובדה שאושרי הוא שנהג ברכב בזמן התאונה. כך, למשל, את הדיווח על התאונה ביצע לירון, כאשר הוא טוען שאינו יודע כלל פרטים על התאונה, או מי נהג ברכב. משיחת הדיווח בעניין התאונה (עמ' 3 לנספח 2 לכתב ההגנה של הנתבעת 2), עולה כי הגורם שדיווח על התאונה הוא לירון, שטען שהוא אינו יכול למסור פרטים על התאונה מאחר ולא הוא שנהג ברכב. לשאלה, מי נהג ברכב, ענה לירון "לא יודע, מישהו לא יודע, עדיין" לשאלה האם יש נהגים נוספים שנוהגים ברכב השיב : "בגדול רק אמא שלי".
5. בשיחה נוספת, שנערכה ביוזמת לירון לחברת הביטוח, לשם המשך הבירור בעניין התאונה ושאליה צורפה פנינה, טענה פנינה: "אני זוכרת שנהגתי ברכב לא הצלחתי לבלום וזה היה מן תאונת שרשרת." (נספח 2 לכתב הגנה נתבעת 2 עמ' 4 ). לא למותר לציין שגרסה זו עומדת בסתירה לעדות שנתן אושרי בפני, שם טען שהרכב סתם עמד ולפתע החל להדרדר (ר' אושרי בעמ' 13 ש' 10-12). פנינה, כאמור, לא זומנה לעהיד מטעם הנתבעים (ר' אושרי עמ' 14 ש' 6-9).
6. הלכה היא כי אי הבאתו של עד רלוונטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.

כך למשל נקבע בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, מה(4) 651 (1991):

"....בע"א 240/77 [3], בעמ' 705, אומרת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת, כי "אי הזמנתם להעיד (של עדים רלוואנטיים - א' ג') יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה..." (ההדגשה שלי - א' ג'). וכי "על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית-משפט זה בע"פ 112/52 בע' 254מול האותיות ב-ג, מפי השופט זוסמן (כתוארו אז), ובע"א 373/54, גם הוא מפי השופט זוסמן" (שם). וכן ראה דברי השופטת בן-פורת בע"פ 437/82 [4], בעמ' 97-98, כי: "הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה..."." (ההדגשות שלי ה.א)

1. אוסיף, שמעדותה של החוקרת, כמו גם מעדותו של מקסים נהג התובעת, עולה כי הפוליסה, שמכוחה טוענים לכיסוי ביטוחי, נעשתה רק לאחר התאונה! בהקשר זה אבהיר כי אני דוחה את נסיונו של בכ' נתבעים 2-3 להרחבת חזית בטענה כאילו ישנו רצף ביטוחי עם פוליסה קודמת. מהעדויות עולה כי הפוליסה נשוא התביעה הופקה רק כשעה לאחר קרות התאונה, בשעה 11:22 (ר' עמ' 31 ש' 20-30 ).
2. מכל הסיבות האלה, אני מחליטה לדחות את התביעה כנגד חברת הביטוח, הנתבעת 2.

הנזק

1. לביסוס טענותיה אודות הנזק שנגרם לרנו, הגישה הפניקס את חוות דעתו של השמאי ששי. ששי העיד כי עלות תיקון הנזק שנגרם לרנו היא 49,827 ₪. מאחר שלאור שווי הרכב, כפי שנקבע על ידו בחוות הדעת, שיעור הנזק שנגרם לרכב הרנו עומד על כ- 47% מערך הרכב, הרכב לא תוקן, והוא הוכרז כאילו נגרם לו "אובדן להלכה". לאור זאת החליטה הפניקס לשלם למבוטחת את שווי הרכב, בניכוי השרידים.
2. לטענת הפניקס, כפי שפורטה בתביעה, היא שילמה למבוטח את הסכום של 47,161 ₪, סכום שהוא נמוך מעלות תיקון הנזקים שנגרמו לרכב כפי שהוערכה על ידי השמאי. לכתב התביעה צורף מסמך הנחזה להיות הוראת תשלום בגין הסכום האמור.
3. במהלך חקירתו של השמאי ששי התברר כי חוות הדעת שהוגשה לבית המשפט אינה זהה לזו שהחזיק בה בזמן עדותו. כך, בחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט חסר עמוד שבו, על פי הנטען, נרשמה קביעתו לענין "אובדן להלכה" (עמ' 23 ש' 34-35; עמ' 24 ש' 4-15). למרות טענותיו של בכ' הנתבעים בעניין זה, אינני סבורה שבכך נפל בחוות הדעת פגם שיש בו כדי להביא לפסילתה. בכ' הנתבעים לא הצביע על כל ליקוי או תקלה ברשימת החלקים והעבודות שפירט השמאי בחוות דעתו, ואשר על פיה עלות התיקון היא , כאמור, 49,827 ₪.
4. לצורך הוכחה כי זהו שוויו של הנזק, אין חובה לתקן את הרכב בפועל, ומקובלת עלי עדות השמאי, שקבע כי הרכב לא תוקן.
5. לאור טענת הפניקס, לפיה בפועל היא שילמה למבוטח סכום שהוא נמוך מעלותו הצפויה של התיקון, לא נגרם לנתבעים כל נזק מכך שהיא החליטה לפצות את המבוטח כאילו היה אבדן גמור. נהפוך הוא. בכך הקטינה הפניקס את הנזק.
6. אני ערה לכך שהוראת התשלום אמנם צורפה לכתב התביעה, אך היא לא הוגשה פורמלית כראיה, משום שלא הוגשה באמצעות עד מחברת הביטוח. יחד עם זאת, לאחר ששקלתי, לא מצאתי שמדובר בפגם שיורד לשורש התביעה ומחייב את דחייתה רק מהטעם הזה. זאת, משום שהתרשמתי כי עצם העובדה שחברת הביטוח שילמה את הסכום הזה למבוטחה לא באמת הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים. למעשה, היא אפילו לא נטענה בפה מלא בסיכומי בכ' הנתבעים 1,3.
7. לאור כל האמור, אני מחליטה לקבל את התביעה כנגד הנתבעים 1,3 ומחייבת אותם יחד ולחוד לשלם לתובעת את סכום התביעה, 47,161 ₪. בנוסף ישלמו הנתבעים 1,3 יחד ולחוד את הוצאות התביעה (אגרות ומסירות ושכר עדים ומומחים). בנוסף, ולנוכח כל האמור לעיל, בין היתר בסעיפים 30,33 לעיל, אני מעמידה את סכום שכ"ט עוה"ד שעל נתבעים אלה לשלם לתובעת, על סך של 3500 ₪ בלבד.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' שבט תשפ"א, 19 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.