1. לפניי תביעה כספית במסגרתה מבקשת התובעת – החברה סי. איי. איי. טי. קונסלטינג פור אינטרנשיונל אינבסטמנט אנד טריידינג (להלן: "החברה") כי הנתבע – בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), יפצה אותה בגין הפסדיה. לטענתה, אלה נוצרו לאחר שהבנק הפר את התחייבותו היסודית לנהל את כספי החברה באופן מהימן בנאמנות ובתום לב, פעל ברשלנות והפרת חובת הזהירות כלפיה, ביצע פעולות הטעייה והציג מצגים כוזבים לגבי מצב חשבון החברה. לאור האמור, עתר התובע למתן צו לביטול ערבותו האישית כלפי הבנק.

טענות התובעים בכתב התביעה

1. על פי כתב התביעה מדובר בחברה פרטית מוגבלת העוסקת בטכנולוגיית אינטרנט, רשתות חברתיות ואספקת מחשבים ומרכזיות טלפוניות. התובע הינו בעל 75% ממניות החברה, כאשר יתרת המניות בשיעור 25% מוחזקות על ידי אביו. התובע משמש גם כדירקטור ומייסד החברה. החברה שהוקמה בשנת 2002 ניהלה חשבון בסניף כיכר ציון של הבנק החל משנת 2003, כאשר התובע חתם על כתב ערבות לטובת הבנק. התובע נהג למשוך את שכרו כשכיר מקופת החברה לצרכי קיום.
2. התובע, שסבר כי חשבון החברה מתנהל על מי מנוחות ומוחזק בידיים נאמנות, נסע ללימודי דוקטורט בגרמניה. באמצע 2013 התקשרו מהבנק והודיעו לתובע כי חשבון החברה עובר להתנהל בסניף קינג' גורג' לאור סגירתו של סניף כיכר ציון. התובע פנה אל עובד הבנק שטיפל בחשבונו בבקשה לקבל פירוט של פקדונות וחסכונות של החברה משנת 2010 ועד לסוף שנת 2014. זאת, לצורך הכנת מאזן של החברה. לדבריו, באופן תמוה עובד הבנק סירב להמציא מסמכים אלה בתואנה שהוא זקוק לתעודת הזיהוי של מנהל החשבונות. מאחר שהתובע היה צריך לחזור לגרמניה לצורך לימודיו, הוא מסר ייפוי כוח לרואה חשבון מטעמו. למרות שזה פנה אל הבנק בבקשה לקבל מסמכים, הודיע עובד הבנק כי הוא מסרב למסור אותם כך שהחברה נאלצה לערוך מאזן לשנת 2014 מבלי לפרט את הפיקדונות והחסכונות שהיו לה בבנק. לאחר הגשת המאזן, גילה התובע כי חשבון החברה מצוי בחריגה וכי הבנק הגדיל את מסגרת האשראי מסך של 10,000 ₪ ל-20,000 ₪ ללא אישור. כמו כן, גילה כי החברה מצויה בפיגורים בתשלום חיוביה בחשבון וכי החשבון מצוי בחריגה. זאת, למרות שבחשבון החברה היה פיקדון בסכום ניכר שהצטבר במשך השנים הרבות בהן התנהל. לאחר שהתעקש כי קיימים כספים לזכות החברה, גילתה מנהלת הסניף לאחר בדיקה נוספת שביצעה כספי פיקדון בסך של כ-200,000 ₪ וכספי חיסכון בסך של כ- 38,000 ₪. התובעים טענו כי התובע היה עד לכך שמנהלת הסניף נזפה בעובד הבנק על כך שלא פעל לכיסוי החריגה שנוצרה בחשבון באמצעות הפיקדון והחיסכון. למרות זאת, הדבר לא בוצע. מאז אותו מועד, ביצע עובד הבנק פעולות חריגות הגובלות באי שפיות בנקאית, כך במקור. התובע טען כי גילה בבדיקה מקרית כי הכנסות החברה נזקפו משום מה וללא הרשאה לחשבון הפיקדון כך שחשבון העו"ש נקלע לחריגה וליתרת חובה. לאחר שנזף בעובד הבנק כי ניהול החשבון הכושל יגרום לקריסת החברה וכי זו אף תגיש תביעה נגד הבנק, הציע העובד כי החברה תיטול הלוואה בסך של 260,000 ₪. זאת, במקום להשתמש בכספי הפיקדון ובחיסכון. העובד הסביר כי ההלוואה תסדיר את החשבון ותאפשר פעילות שוטפת ונוחה בחברה. התובע שאינו בקי בשפה העברית ודובר ערבית ואנגלית, נתן אמון בדבריו.
3. ביום 30.6.2016 העמיד הבנק בחשבון החברה הלוואה בסך של 260,000 ₪ לכיסוי 9 הלוואות שנותרו בחשבון בסך כולל של 180,000 ₪. אף שפעולה זו נראתה כחבל הצלה לחברה, התברר כי נועדה להסתיר מחדלים רבים בניהול כושל של חשבון הבנק. הלוואה זו, לה החברה לא הייתה זקוקה, הרעה את מצבה, שכן היא ניתנה בריבית גבוהה בשיעור של 11.5% במקום ריבית מופחתת ומועדפת בשיעור של 4% בהן חויבו הלוואות קודמות. פער ריבית זה היה הרסני.
4. בראשית 2017, לאחר שפניותיו של התובע לקבל את פירוט הפקדונות וההלוואות בחשבון החברה לא צלחו ולאחר שפנה למחלקת פניות הציבור של הבנק, ניתנה לתובע הרשאה לעיין במסמכי החשבון הנדרשים והרלוונטיים לפיקדון האבוד. או אז גילה התובע ההמום כי בין השנים 2015-2016 סכומי עתק בסך של 3,073,373 ₪ עברו בשיטת "הזיגזג" מחשבון החברה לחשבון הפיקדון ומהפיקדון לחשבון העו"ש וחוזר חלילה. מדובר בפעולות אותן החברה מעולם לא אישרה ולא ידעה על קיומן והן אלה שהרסו בפועל את חשבון החברה שנקלע לחריגות וליתרת חובה. זו הייתה הפעם הראשונה בה גילה התובע שנעשות בחשבון פעולות עצומות בהיקף ניכר ביותר. התובע פנה לאביו ששימש בעברו כחוקר חשבונות וזה הכין חוות דעת. על פי חוות דעתו שאינה ערוכה כדין, כך במקור, ניתן לראות את ההתנהלות הכושלת החשודה. מדובר בהיקף פעולות שערורייתי בסך של כ-3 מיליון ₪. התובעים טענו כי אף אם יתברר שלא מדובר בפעולות מלאכותיות או פיקטיביות שבוצעו כמעילה או כמרמה וזיוף, הרי שלכל הפחות מדובר בהתנהלות בנקאית כושלת ובלתי שפויה בעליל, כך במקור. התנהלות זו גרמה להרס חשבון החברה, לפגיעה אנושה בשמו הטוב של התובע, לפיגורים ולחריגות, לחילול שיקים, אי תשלום לספקים ולעובדים, אי תשלום לרשויות לרבות לביטוח לאומי ומע"מ.
5. התובעים טענו כי גילו שהולכו שולל וכי קיימים בחשבון ליקויים היסטוריים לכל הפחות משנת 2004 במועד בו עובד הבנק החל לטפל בחשבון החברה באופן שוטף. התובעים גילו כי בין השנים 2003-2013 נמשך מחשבון החברה לחשבון החיסכון-פיקדון סכום מצטבר של 557,403 ₪. בנוסף, נמצא שמחודש ינואר 2014 ועד דצמבר 2016 נמשכו מחשבון החברה לחשבון החיסכון והפיקדון סכום מצטבר של 136,951 ₪. מכאן, שמחשבון החברה עבר לפיקדון או חיסכון בין השנים 2003-2016 סך של 694,354 ₪ שגורלו אינו ידוע. התובעים טענו כי לא ידוע להם מדוע הבנק לא ראה לנכון להשתמש בכספים אלו לצורך כיסוי חובות בחשבון החברה. למרות שהתובעים הוכיחו לעובד הבנק כי לחברה היו כספי פיקדון במאות אלפי ₪ ושהחברה לא חבה כספים לבנק, עמד חשבון החברה באוקטובר 2016 ביתרת חובה של 260,000 ₪ המהווה את ההלוואה שהעמיד הבנק לחברה. התובעים הפנו למסמכי הבנק, אשר לשיטתם מלמדים על יתרת זכות זו. לפיכך, טענו כי הבנק חייב לחברה סך של 694,354 ₪.
6. עוד טענו התובעים כי הבנק נהג ב"שיטת הלולאה" בכך שנהג להעמיד בחשבון החברה הלוואות מלאכותיות רבות באופן חד צדדי ללא אישורם, לאחר מכן נהג להזרים הלוואות אלה לזכות חשבון הבנק הפרטי של התובע באותו סניף שגם בו היו הלוואות ומהחשבון הפרטי של התובע לחשבון החברה ומשם לפיקדון לחברה. כך יצר הבנק חבות לכאורה בשני החשבונות, קרי של החברה ושל התובע והפך חוב פיגורים להלוואה וחוזר חלילה כבלולאה, כל זאת מבלי שהתובעים יאשרו להוציא כספים מחשבון החברה לחשבון הפרטי. כפי שצוין לעיל, ביום 30.10.2016 סגר עובד הבנק את כל ההלוואות העומדות בחשבון החברה חרף תחינות התובע שלא יעשה כן. פעולה זו נעשתה ללא התראה או הודעה ובניגוד להוראות הלקוח בתואנה כי אין עוד בחשבון החברה די מזומן לסילוק החבות הקיימת. לאחר שבחשבון הפרטי של התובע נוצר פיגור, הורה עובד הבנק ביום 30.10.2016 להעביר סך של 113,000 ₪ מכספי ההלוואה בסך של 260,000 ₪ מחשבון החברה והחוצה. העובד שהיה אחראי גם לניהול החשבון הפרטי של התובע דאג לסגור במעמד צד אחד את החשבון הפרטי והשתמש בכספי החברה ללא אישור החברה. לאור זאת, טענו התובעים כי לא בכדי הבנק סירב למסור לידיהם דוחות בחשבון העסקי והפרטי. זאת, על מנת להסתיר ראיות מפלילות חותכות בעניין ניהול כושל בעליל ו/או ניהול הלוקה במרמה. לפיכך, תבעה החברה השבת הכספים שהוצאו מחשבונה ללא הרשאתה בסך של 113,000 ₪ כשהגישה של התובע לחשבונו הפרטי מסורבת על ידי עובד הבנק.
7. התובעים טענו בנוסף כי כתוצאה מהרס חשבון החברה שמה הטוב בבנק נפגע אנושות באופן בלתי הפיך. לטענתם, החברה לא הייתה נקלעת למצבה, שכן לא היה צורך בלקיחת הלוואות ולא היו נוצרים חריגות ופיגורים. לאור כל זאת, טענו כי דין ערבותו האישית של התובע להתבטל. התובעים הגישו תלונות למחלקת פניות הציבור של הבנק ולבנק ישראל אך לא נענו. בכתב התביעה דרשו התובעים כי הבנק ישלם לחברה את הפסד כספי הפיקדון/חיסכון בסך של 694,354 ₪, השבת כספי החברה בסך של 113,000 ₪, פיצוי בגין פגיעה במוניטין החברה בסך של 3,750,000 ₪, כאשר לצרכי אגרה העמידו פיצוי זה על סך של 127,000 ₪. כן דרשו שהבנק ישלם לחברה פיצוי בגין לשון הרע בגין שיקים שחוללו בסך של 25,000 ₪. סכום התביעה הכולל עמד על סך של 959,000 ₪. עוד ביקשו התובעים כי יינתן צו המורה לנתבע להמציא להם את דפי בנק של חשבון החברה, פירוט פקדונות והלוואות משנת 2002 ועד לשנת 2017 נוכח סירוב הבנק למוסרם.

טענות הבנק בכתב ההגנה

1. בכתב ההגנה טען הבנק כי מדובר בתביעה חסרת כל בסיס הן עובדתית והן משפטית. כתב התביעה נשען על חוות דעת שנערכה על בסיס עובדות שגויות וחוסר הבנה בדיני בנקאות. התובעים יודעים היטב כי לא הפקידו מיליוני שקלים לפקדונות. לטענת הבנק, מדובר בתביעה הזויה שראוי שלא הייתה מוגשת כלל. כתב התביעה הוגש אך כמשקל נגד תביעת הבנק בגין יתרות חובה בחשבון העסקי. התנהלות הבנק הייתה ללא דופי ובהתאם לדין. לטענת הבנק, ביום 31.10.2016 חתמה החברה על מסמכי מימוש הפקדונות להקטנת החוב בחשבון וכן על מסמכי הלוואה על סך של 260,000 ₪ להסדרת החוב בחשבון העסקי. בנוסף, החברה חתמה על העברת סך של 113,000 ₪ מהחשבון העסקי לכיסוי החוב בחשבון הפרטי של התובע. כל זאת נעשה לבקשת התובע מרצונו החופשי תוך הבנת הדברים. הניסיון להתנער מאחריות ולהטיל אשמה על הבנק הוא ניסיון נפסד ולא ראוי. מעולם לא היו בחשבון העסקי או בפרטי פקדונות ותוכניות חיסכון בהיקף של מיליוני ₪ ולא בכדי כתב התביעה נעדר מסמכים בסיסיים להוכחת האמור והם נסמכים על חוות דעת של בעל עניין, אביו של התובע, המחזיק ב-25% ממניות התובעת. חוות הדעת אינה ערוכה כנדרש ונוסחה באופן בלתי מקצועי באופן שלא ניתן להבינה. מדובר במסמך שאינו ערוך לפי פקודת הראית, הכתוב שלא בשפה העברית. נראה שמדובר בסקירה של החשבון ללא כל הסבר לקשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבנק. עוד טען הבנק כי מהתובעת לא הוסתרו דפי בנק. נהפוך הוא, הבנק נענה לבקשת התובעים להמצאת המסמכים הבנקאיים בזמן אמת. למעשה, התובעים לא פנו בטענות נגד הבנק עד להגשת כתב התביעה. אשר לטענות בדבר החזרת השיקים, טען הבנק כי מעבר לכך שהטענות לא היו מפורטות, השיקים סורבו מחמת כך שלא היה כיסוי מספיק. בנוסף, טען הבנק כי ככל שבית המשפט ימצא לנכון לקבל מי מטענות התובעים, עומדת לו זכות קיזוז כנגד חוב התובעים כלפי הבנק שעמד נכון ליום 14.8.2017 על סך של 259,212 ₪.
2. הצדדים הגישו תצהירים. מטעם התובעים הוגש תצהירו של התובע ומטעם הבנק הוגש תצהירו של עובד הבנק שטיפל בחשבונות התובעים.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים החלטתי לדחות את התביעה.
2. על אתר אציין כי כתב התביעה ייחס לבנק ובמיוחד לעובד שטיפל בחשבונות החברה והתובע מעשים חמורים הגובלים במרמה ובהונאה. מדובר בטענות חמורות שהרף להוכחתן הינו גבוה. כפי שיפורט בהמשך, התובע לא הציג תשתית עובדתית וראיות מתאימות לצורך הוכחת טענותיו ואלה הוכחו כחסרות אחיזה במציאות.
3. אשר לטענת ההתישנות לא מצאתי לקבלה. זאת, לאחר שבכתב התביעה טענו התובעים כי רק בשנת 2017 נודעו להן העובדות בגינן הגישו את התביעה.

התובע קיבל את מלוא המסמכים שביקש

1. כאמור בכתב התביעה, התובעים טענו כי לא קיבלו מסמכים שביקשו מהבנק. אני דוחה טענה זו. לא זו בלבד שהתרשמתי מעדותו של עובד הבנק כי לא היה כל ניסיון למנוע מהתובעים מסמכים שביקשו, אלא שבמהלך ניהול ההליכים הועברו אליהם מסמכים רבים נוספים.
2. עובד הבנק העיד בתצהירו, כי מעולם לא סירב להמציא לתובעים מסמכים בנקאיים. לדבריו, כאשר ביקש התובע דפי חשבון אלה הונפקו לו, שכן אין כל מניעה לעשות כן. הוא תמה על כך שרק בשנת 2017, לאחר שהתובע הבין שהבנק דורש ממנו לשלם את החוב, נזכר התובע להעלות טענות בדבר אי המצאת מסמכים, כאשר פנה ללשכה לפניות הציבור של הבנק. העובד אף הפנה לתשובת הלשכה מיום 27.2.2017 (נספח נ/9) בה ציינה כי הבנק לא סירב לאיחזור דפי חשבונות ו/או פקדונות, כי מסניף הבנק הזמינו עבורו את דפי הבנק שביקש וכי חלקם כבר נמסרו במועד מכתב התשובה. הוא אף העיד כי שוחח רבות עם התובע, בעיקר בשפה האנגלית וכי התובע ידע והבין היטב את עניין פירעון הפקדונות והעמדת ההלוואה בהתאם למסמכים עליהם חתם. לדבריו, הטענה כי הסתיר מהתובע דפי חשבון ותנועות הינה טענה חסרת תום לב (ראו סעיפים 28-38). בחקירתו הנגדית עובד הבנק לא נשאל בעניינים אלו ועדותו לא נסתרה.
3. זאת ועוד, במהלך ניהול ההליכים הבנק לא הביע כל התנגדות להמצאת מסמכים. עוד בדיון שהתקיים ביום 3.6.2018 ביקש בא כוח התובעים כי הבנק ימציא את דפי תנועות הפיקדון בחשבון העסקי מ-2010 ואילך. בתגובה לכך הודיע בא כוח הבנק, כי אף שהוא סבור כי המסמכים המבוקשים מיותרים, כיוון שניתן ללמוד על הדברים מדפי החשבון, הוא יבדוק האם ישנם דפים כאלה ואם כן ימציא אותם תוך 14 יום. בהחלטתי קבעתי כי עד ליום 17.6.2018 ימציא הבנק את המסמכים המבוקשים וכי לאחר המצאתם יודיעו התובעים האם הם עומדים על המשך ההליכים.
4. בהודעה מיום 18.7.2018 הודיעו התובעים כי לאחר שבדקו את דפי תנועות הפיקדון, נמצאו ליקויים רבים שלטענתם מוכיחים את נכונות תביעתם. עוד הודיעו כי בכוונתם להמציא בשלב הראיות חוות דעת מסודרת שתוכיח את האמור. מהודעה זו עלה כי המסמכים המבוקשים הומצאו לתובעים. מכל מקום, התובעים לא הגישו בקשה נוספת לקבלת מסמכים, כך שנושא זה של קבלת מסמכים חסרים כנטען, מוצה.
5. גם מתצהיר התובע עולה כי מסמכים שביקש נמסרו לו, אם כי לדבריו מדובר בדוחות מזויפים ושקריים (ראו סעיפים 24 -32).
6. מעבר לנדרש, אציין, כי התובעים לא זימנו לעדות את עובד משרד רואה החשבון אשר לטענתם מונה על ידם לפנות אל הבנק בבקשה לקבל מסמכים ואשר בקשותיו לקבלת מסמכים נדחו.
7. לאור כל האמור, אני קובע כי הבנק לא הסתיר מסמכים מהתובעים וכי אלה קיבלו את כל המסמכים שביקשו.

התובעים לא תמכו את תביעתם בחוות דעת

1. חרף ההודעה מיום 18.7.2018 התובעים לא הגישו חוות דעת. הם תמכו את תביעתם אך בתצהיר התובע, אשר כלל טבלאות ובהן נתונים שונים שהקשר ביניהן לבין כתב התביעה היה בלתי ברור. בדיון שהתקיים ביום 4.6.2019 לאחר שהצדדים הגישו את ראיותיהם, עומת בא כוח התובעים עם הקשיים שמעוררת התביעה. בין היתר נשאל לגבי הפערים בין התצהיר שהוגש לבין כתב התביעה. במהלך דבריו הסביר כי תצהיר התובע לא נוסח בצורה מסודרת. לדבריו, חוות דעת שהוא שוקל להגיש, תעשה סדר בבלגאן, כך בלשונו, ותראה לבית המשפט איפה נכנס הכסף ואיפה יצא. כשבית המשפט שאל איך למדים מהחומר שהוגש על ידי התובעים, כי נגנבו מהם כספים כנטען על ידם, השיב כי השוואה בין דפי החשבון שהעביר לו בא כוח הבנק בדיון קודם לדפי הבנק שהיו בידי התובעים, מגלה פערים. כשנשאל מה למדים מהטבלה שנכללה בתצהיר התובע, השיב כדלקמן: "גם לי קשה להבין את הטבלה ולכן, אני מציע להביא מומחה רואה חשבון. למרות שתם שלב הראיות, יש חומר רב. אני חושב שנכון להגיש חוות דעת של רו"ח מטעם התובע שתעבד את החומר הקיים" (עמוד 5 ו-6 לפרוטוקול).
2. בסוף הדיון לאחר שנותרו סימני שאלה רבים בדבר הצורך בהמשך ההליכים בתיק, ביקש בא כוח התובעים ארכה בת 14 יום על מנת לשקול את צעדיו ולהודיע לבית המשפט את עמדת מרשיו. בהחלטתי שניתנה בסוף הדיון קבעתי את התיק לתזכורת פנימית כאשר הוריתי לבא כוח התובעים להודיע מה בכווונתו לעשות והאם ברצונו להגיש בקשה כלשהי.
3. ביום 20.6.2019 הודיע בא כוח התובעים כי בעקבות הדיון פנה למר אמנון שוורץ מחברת שגיא חישובי ריבית. הוא הסביר כי מר שוורץ צריך לבדוק את כל המסמכים והנתונים הנוגעים לתיק ולכן ביקש ארכה בת 30 יום לצורך בחינת כמות החומר הרבה. לדבריו, על סמך המלצת חברת שגיא יודיעו התובעים אם בכוונתם למצות את ההליך וככל שכן תוגש בקשה מתאימה להארכת מועד להגשת חוות דעת מומחה מקצועית. בהחלטתי ניתנה לתובעים ארכה כמבוקש.
4. לאחר בקשת ארכה נוספת לה נעתרתי, הודיע בא כוח התובעים ביום 4.8.2019 כי לאחר שקיים פגישות עם התובע ולאחר בדיקות רבות שערכו התובעים באמצעות משרד שגיא ורואת חשבון רות סגל, ברצונם למצות את ההליך ולקדמו עד תום. בהודעתו ציין: "מבדיקות אלה התאושש חשש התובעים שהבנק לא גילה מסמכים בכוונת מכוון להכשיל את התובעים ולהסתיר גזל כספי הפיקדון (ולראיה לכך היא העובדה שבשנת 2010 נרשם בחשבון הפיקדון של החברה "אפס" ומסמכי האסמכתאות /פעולות אינם תואמים למספרים שבידי התובעים)". בעקבות הודעה זו, נקבע התיק להוכחות.
5. התובעים, אשר כאמור התרשמתי כי קיבלו את כל המסמכים שביקשו, לא עתרו לבקש מסמכים נוספים שהיו דרושים לטענתם לצורך חוות הדעת. לתובעים ניתנה הזדמנות במסגרת ראיותיהם להגיש חוות דעת מקצועית. זו לא הוגשה חרף האורכות שניתנו להם.
6. מהמסמך שכונה "חוות דעת" שהוכן על ידי אביו של התובע, לא ניתן היה ללמוד על נכונות טענותיהם של התובעים ודרישתם לקבל את הסכומים הנתבעים. אני מסכים עם טענת הבנק כי מדובר במסמך שלא ניתן היה להבינו. מכל מקום, מדובר במסמך שלא ערוך כחוות דעת. יש לציין כי התובעים עצמם הודו בכתב התביעה כי אין המדובר בחוות דעת ערוכה כדין. מכל מקום התובעים זנחו את אותה חוות דעת והיא לא מהווה חלק מראיותיהם.
7. לאור כל האמור, תביעת התובעים נסמכה אך ורק על תצהירו של התובע, אשר כפי שיפורט להלן לא היה בו כדי להוכיח את התביעה.

תצהיר התובע אינו תומך בטענותיו

1. חזרתי ועיינתי בתצהיר התובע ובטבלאות השונות הכלולות בו ולא מצאתי כי ניתן ללמוד ממנו כי הבנק או עובד הבנק, אשר עליו הלינו התובעים בכתב תביעתם, מעל בכספי התובעים או ביצע פעולות בלתי חוקיות או התרשל בניהול החשבון. מעבר לאמירות המייחסות לבנק ועובדו התנהלות בלתי תקינה, לא הוכח כזה דבר. התובע לא הוכיח את טענותיו בדבר "שיטת הזיגזג" ו "שיטת הלולאה" בהן נקט לטענתו הבנק וממילא לא הוכיח כי שיטות נטענות אלה מלמדות על מעילה או על התנהלות פסולה של הבנק. לא הוכחו גם סכומי הפקדונות בהיקף של מיליוני ₪ להם טענו התובעים. התובע צירף טבלאות שונות שלדבריו מלמדים על היעלמות כספים שלא הוכחה. לאור דלות הראיות שהציגו התובעים יש לדחות את התביעה.

עדותו של עובד הבנק תומכת בטענות הבנק

1. אם ביקשו התובעים להיבנות מחקירתו הנגדית של עובד הבנק על מנת להוכיח את תביעתם, הרי שזו דווקא הוכיחה מעבר לכל ספק כי לא היה מקום לטענות שהעלו התובעים כלפיהם.
2. עובד הבנק, אשר עדותו הייתה מהימנה עלי, העיד כי מאחר שהחברה לא עמדה בהתחייבויותיה, חרגה ממסגרת האשראי המאושרת בחשבון ולא עמדה בהחזרי הלוואות לבנק, הייתה לבנק זכות להעמיד את האשראי לפירעון ולנקוט הליכים משפטיים נגד התובעים. זאת, עוד בחודש אוקטובר 2016. לדבריו, לבקשת התובעים העמיד הבנק בחשבון, הלוואה על מנת להסדיר את החוב בחשבון העסקי ולהמנע מהליכים משפטיים נגד התובעים. ביום 30.10.2016 חתמה החברה על מסמכי מימוש הפקדונות להקטנת החוב בחשבון העסקי (סעיף 13 ונספח נ/4) . בנוסף, חתמה החברה על מסמכי הלוואה על סך של 260,000 ₪ (סעיף 14 ונספח נ/5). יש לציין כי התובע אישר כי חתם על מסמכי הבנק בקשר עם קבלת ההלוואה בסך של 260,000 ₪ ופירעונות ההלוואות, אלא שטען כי מדובר במסמך לא חוקי, מבלי שהוכיח טענה זו (עמוד 15 שורות 16-18). הריבית שבה חויב התובע נקבעה בהסכם ההלוואה אותה אישר התובע בחתימתו. יש לציין שעובד הבנק לא נשאל בחקירתו בעניין זה.

העברת סך של 113,000 ₪ לחשבונו של התובע

1. עובד הבנק העיד כי התובעת הורתה על העברת סך של 113,000 ₪ מחשבונה לכיסוי החוב הפרטי של התובע (סעיף 15). בחקירתו הנגדית הסביר העובד, כי כל הפעולות שנעשו בחשבונות הבנק היו בידיעתו ובשיתוף פעולה עם התובע במטרה שהחשבונות לא יהיו בחריגה וכי התובע חתם על זה כפי שחתם על כל שאר המסמכים בחשבון (ראו עמוד 17 שורות 23-27 וכן עמוד 18).

1. עיון בדפי חשבון הבנק מלמד כי בחשבון החברה נרשם כי בוצעה העברה/הפקדה מהחשבון בסך של 113,000 ₪ ביום 30.10.2016. בחשבונו של התובע נרשם באותו תאריך בדיוק זיכוי של אותו סכום (ראו נספח נ/6 לתצהיר עובד הבנק).
2. בחקירתו הנגדית נשאל התובע על העברת הסכום. תשובתו הייתה כי מדובר בתרמית של הבנק וכי הוא לא יודע כיצד נכנס הכסף לחשבון האישי. בעדותו העלה טענה מפתיעה כי אין הוא מכיר בכך שמדובר בחשבון אישי שלו. הוא טען כי העברת הכסף מחשבון החברה אל חשבונו הינה אסורה וכי אם הבנק רצה לקבל ממנו כספים היה עליו לתבוע אותו (עמוד 14 שורות 1-26). טענה זו של התובע הינה תמוהה. מדפי הבנק עולה כי מדובר בחשבונו האישי. אם התובע סבור כי אין מקום לכך שחשבונו יזוכה בסכום האמור וכי יש להשיב את הסכום לחברה שהוא בעליה ומנהלה, אזי יתכבד וישיב את הסכום. בנסיבות אלה העלאת הטענה במסגרת תביעה שהוגשה במשותף על ידי התובע והחברה הינה יותר מתמוהה.
3. לאור כל האמור אני דוחה את טענת התובעים כי על הבנק להשיב את הסכום האמור לחשבון הבנק של החברה.

טענה בדבר היעלמות כספים

1. התובעים לא הוכיחו כי נעלם מחשבונותיהם סכום כלשהו. כאמור, המסמך שצורף לכתב התביעה אותו כינו התובעים "חוות דעת" אינו חלק מחומר הראיות. התובעים לא צירפו חוות דעת אחרת מטעמם אף שהייתה להם הזדמנות לעשות כן. בתצהירו כלל התובע טבלאות, שתוכנם לא היה ברור ולא תאם את דפי חשבון הבנק.
2. כשהופנה התובע לטבלה שערך (עמוד 8 לתצהיר) ונשאל האם זו טבלה שעל פיה הוא טוען כי חסר כסף בחשבון הבנק, השיב: "זה מראה על העברות כספים מחוץ לבנק שאין לנו מידע עליהם" (הדגשת הח"מ- עמוד 15 שורה 26).
3. בהמשך, נבחנה טענתו של התובע כי מחשבונו נעלם הסך של 75,151.84 ₪ ביום 15.3.2013 מספר אסמכתא 368001 (שורה 11 לטבלה בעמוד 8).
4. מעיון בדפי הבנק שהתובע עצמו צרף לתצהירו עולה כי ביום 6.3.2013 הועמדה בחשבון הלוואה בסך של 250,000 ₪, כאשר בסמוך לכך נפרעו הלוואות שונות שהיו בחשבון החברה. בין היתר, נפרעה הלוואה מספר 368001 שעמדה באותה עת על יתרה בסך של 75,151.84 ₪.
5. בחקירתו הנגדית הסביר התובע כי הוא לא מאמין שמדובר בהלוואה. לדבריו, אם הייתה הלוואה היה צריך לראות בעבר זיכוי בחשבון באותו סכום. הוא הפנה לעמוד 22 לנספחי התצהיר, שם ניתן היה לראות מסמך עם מספר אסמכתא של ההלוואה בו נכתב הסכום של 17,000 ₪ ולכן טען כי לא התקבלה הלוואה בסך של 75,000 ₪. אינני מקבל טענותיו.
6. לעניין הטענה כי אינו מאמין שמדובר בהלוואה, ניתן לראות בדפי הבנק בחודשים שקדמו ביום ה-15 של כל חודש כי יש חיוב בסך של כ-530 ₪ המהווה פירעון חודשי של הלוואה שמספרה 3680001. מכאן שהייתה הלוואה.

טענת התובע הייתה כי מהחשבון הועלם הסכום האמור. מדפי הבנק רואים בבירור כי מדובר בפירעון הסך של 75,151 ₪, כך שאין המדובר בסכום שיצא החוצה מהחשבון. בעניין זה אני מקבל את טענת בא כוח הבנק כי בכתב התביעה התובע לא טען שבמועד מתן ההלוואה החשבון זוכה בסכום נמוך יותר.

אשר למסמך אליו הפנה בתצהירו בו נכתב הסך של 17,000 ₪, הרי שלא ניתן הסבר לגבי מהות הסכום ומהות המסמך הכתוב באנגלית. לאור זאת מקובלים עלי דברי בא כוח הבנק כי ככל הנראה אין המדובר במסמך של הבנק וכי מסמך זה אינו משקף את יתרת ההלוואה (ראו לעניין זה עמוד 15 שורה 27 עד עמוד 17 שורה 8 וכן סעיפים 61-67 לסיכומי הבנק. כן ראו דוגמאות נוספות בסיכומי הבנק מהן ניתן ללמוד על קלישות טענות התובעים סעיפים 68-74).

1. לאור כל זאת, לא מצאתי כי יש ממש בטענת התובע להיעלמות כספים מחשבון הבנק של החברה.

החזרת שיקים

1. כאמור, התובע טען בכתב התביעה כי הוא מבקש פיצוי בסך של 25,000 ₪ בגין 5 שיקים שחוללו לחינם. כפי שטען הבנק מדובר בטענות שלא פורטו בכתב התביעה. מכל מקום על פי הבנק, השיקים סורבו מחמת כך, שלא היה כיסוי מספיק.
2. בסיכומיהם, התובעים לא דרשו פיצוי בגין החזרת השיקים (ראו ראשי הנזק בעמוד האחרון לסיכומים) ומכאן שזנחו תביעתם בגין כך.
3. בתצהירו, פירט התובע את 5 השיקים שלא כובדו. מתצהיר עובד הבנק עולה כי שני שיקים - שיק על סך של 1,534 ₪ מיום 22.5.2016 ושיק על סך של 408 ₪ מיום 22.7.2016- לא הוצגו לפירעון. השיק על סך 842 ₪ מיום 22.8.2016 כובד. השיק על סך 842 ₪ מיום 22.10.2016 הוצג לפירעון עת יתרת החשבון עמדה על סך של 50,297 ₪ וכאשר מסגרת האשראי עמדה על סך של 500 ₪. לגבי שיק על סך 842 ₪ מיום 22.12.2016 שהוצג לפירעון, יתרת החובה בחשבון עמדה על סך של 8,466 ₪ עת מסגרת האשראי בחשבון עמדה על סך של 5,000 ₪.
4. בסיכומיהם התייחסו התובעים לשיק מיום 21.7.2016 על סך של 842 ₪ שלא נכלל ברשימת השיקים שהופיעו בתצהיר התובע.
5. לאור כל האמור אני דוחה את טענות התובעים בעניין זה.

פגיעה במוניטין וביטול ערבותו האישית של התובע

1. נוכח דחיית טענות התובעים בדבר המעשים החמורים שייחסו לבנק ולעובד, הרי שאין עוד מקום לטענתם בדבר פגיעה במוניטין וביטול ערבותו האישית של התובע ולפיכך טענות אלה נדחות.

סוף דבר

1. סוף דבר, התביעה נדחית. מאחר שהליכים אלה נוהלו עד תומם ולאור הטענות הקשות שהטיחו התובעים בעובד הבנק שהתבררו כחסרות בסיס, אני מחייב את התובעים לשלם לבנק הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך של 60,000 ₪ .

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה טבת תשפ"ב, 29 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.