רקע – והבקשה שלפניי

1. הליך זה עסק בעתירה לפינוי הנתבע מדירה שמשכירה התובעת, דירה מספר 29 בבניין 5, קומה שניה בשטח 102 מ"ר, באזור כיסאן (להלן "הדירה").
2. בעיצומה של ישיבת ההוכחות בהליך זה הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של פסק דין וזו לשונה:

"הצדדים הסכימו שהנתבע ישלם 25,000 ₪ לתובעת בשני תשלומים בימים 1.7.19 ו-1.8.19. הסכם השכירות יוותר בתוקף, כאשר דמי השכירות יעמדו על 1,000 ₪ בחודש החל מ- 1.9.19, באותם תנאים אך החוזה יעבור על שמו של הבן מוחמד. החל מיום 1.9.2024 דמי השכירות יעמדו על 1,500 ₪. אם הנתבע לא ישלם את הסכום של 25,000 עד 1.8.19 יינתן נגדו צו פינוי מהדירה במסגרת הליך זה, אלא אם תוגש בקשה להארכת מועד בהסכמת התובעת. לגבי 4,500 ₪ הוצאות שבית המשפט פסק לתובעת, הן תבוטלנה".

1. ביום 3.12.19 הוגשה הבקשה מושא החלטה זו, בה טענה התובעת כי הנתבע שילם רק את התשלום הראשון בגין חוב העבר (מחצית הסכום של 25,000 ₪) ולא שילם את התשלום השני, ואף אינו משלם את דמי השכירות.
2. ביום 5.1.20 הגיש הנתבע תגובה, בה טען שההליך הסתיים ולא ניתן להורות במסגרתו על פינויו, כי התובעת לא מילאה אחר התחייבותה להעביר את חוזה השכירות על שמו של הבן מוחמד, כי שילם את התשלום הראשון וכי המחצית השניה של חוב העבר לא שולמה במועד "בהסכמת הנתבעת והתשלום נדחה עד לעריכת ההסכם עם הבן מחמד" (סעיף 6 לתגובה, צ"ל "בהסכמת התובעת"). נטען שהתובעת מתחמקת מעריכת ההסכם עם הבן ומקבלת המחצית השניה של חוב העבר, אשר "מוכנה לתשלום" זה חודשים רבים, וכן מסרבת לקבל את המחצית השניה ללא דמי השכירות החודשיים.
3. באותו יום הגיבה התובעת, חזרה על טענותיה והכחישה שסוכם ש"כתנאי לתשלום המחצית השניה חייבת התובעת לשנות את הסכם השכירות על שם בנו של הנתבע".
4. באותו יום הוריתי לנתבע להפקיד את המחצית השנייה במזכירות בית המשפט עד 12.1.20, וקבעתי שאם הסכום יופקד במועד תודיע התובעת האם היא עומדת על בקשתה. למחרת המועד האמור פנתה התובעת בבקשה נוספת לפינוי הנתבע, בטענה שלא הפקיד את הסכום. באותו היום ביקש ב"כ הנתבע, מסיבות אישיות, לאשר הפקדה בתוך יומיים. ביום 19.1.20 הודיע כי הסכום הופקד. בהמשך אושר הדבר בידי המזכירות (החלטה מיום 23.1.20).
5. ביום 20.1.20 טענה התובעת כי הסכום טרם הופקד וגם דמי השכירות לא שולמו. ביום 28.1.20 הגיב הנתבע וטען כי קיים את המוטל עליו לפי פסק הדין, כי התובעת טרם ערכה הסכם עם הבן מוחמד, וכי דמי השכירות לא נקבעו בפסק הדין כתנאי המוביל לפינוי. עוד מסר שאין לו התנגדות להעביר את דמי השכירות לתובעת בתוך 10 ימים אך התובעת מסרבת לכך. לתובעת ניתנה (בהחלטה מיום 20.1.20) הזדמנות להגיב עד 29.1.20, אך עד למועד מתן החלטה זו לא התקבלה תגובה מטעמה.

דיון והכרעה

1. מהות הבקשה היא בעתירה של התובעת לאכוף את פסק הדין. היות שמדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכמה בין הצדדים, הרי שפתוחים בפניה שני מסלולים: הגשת תביעה לאכיפת ההסכם בעילה של הפרתו, או אכיפה ישירה (בהוצאה לפועל או בהליך ביזיון בית המשפט, כשבענייננו נוספה אפשרות שנקבעה בפסק הדין – בעתירה לפינוי בהליך זה).

לפי ההלכה הפסוקה, האכיפה הישירה פתוחה בפני התובעת היות שבפסק הדין נקבעו הוראות ברורות לעניין נפקות אי-תשלום חוב העבר במועד (לדיון במסלולים האמורים ראו רע"א 1837/19 בוכריס נ' המשבב ואח' (29.8.19), רע"א 5112/07 סיבוני נ' יזרעאלי (28.1.08)).

1. ועם זאת, עצם קיום האפשרות לעתור לאכיפה ישירה אין משמעה שלילת שיקול הדעת של בית המשפט, האם להיעתר לבקשה. בנסיבות שלפניי, אין מקום לעשות כן.
2. בפתח ההנמקה יש להזכיר את אופיו הייחודי של פסק דין הנותן תוקף להסכמה שבין צדדים. כידוע, "פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק דין... פסק דין הנותן תוקף להסכם שהושג בין בעלי הדין מחייב ככל פסק דין אחר. עם זאת, לעובדה שמדובר בפסק דין שניתן בהסכמה עשויה להיות השלכה במישורים שונים" (עניין סיבוני הנ"ל).
3. לענייננו, אופיו ההסכמי של המתווה מעלה שני אלמנטים שאינם מאפשרים לקבל בהליך זה את בקשת התובעת:

ראשית, קיימת מחלוקת האם ההסכם שונה בדיעבד. נקבע בו שאי-תשלום חוב העבר עד 1.8.19 יוביל למתן צו פינוי בהליך זה, אלא אם תוגש בקשה להארכת מועד בהסכמת התובעת. מטיעוני הצדדים עולה כי המחצית השנייה של החוב לא שולמה במועד, ולא הוגשה לבית המשפט בקשה בהסכמה להארכת מועד. על פני הדברים מדובר אפוא בהפרה. אלא, שבין הצדדים נטושה מחלוקת עובדתית בשאלה האם התובעת הסכימה לדחות את תשלום המחצית השניה של חוב העבר עד לעריכת ההסכם עם הבן מוחמד, כך לטענת הנתבע, או שמא לא הסכימה לכך. אם נכונה הטענה להסכמה כאמור, הרי שהצדדים שינו את תנאי ההסכם ואין מקום לאכיפתו בדרך של הוראת פינוי, משטרם נערך הסכם עם מוחמד כך שטרם הגיע המועד לתשלום.

בירורה של מחלוקת שכזו אינו מתאים לאכיפה ישירה, בהליך שהסתיים. הוא ידרוש הליך נפרד, במסגרת המתאימה. זהו טעם ראשון, מדוע איני מוצא להורות על פינוי בדרך של אכיפה ישירה.

1. טעם נוסף עניינו בטיב ההפרה הנטענת, אל מול הסעד המתבקש. יש לשקול במסגרת זה את נפקות פינויו של אדם מדירת מגוריו, ומולה את מידת הפגיעה באינטרס התובעת לקבל את תשלום חוב העבר. אם גרסתה של התובעת להעדר הסכמה לדחיית התשלום תתקבל, הרי שהמחצית הראשונה של החוב שולמה בידי הנתבע במועד, וחל איחור בתשלום המחצית השנייה אשר הצריך את התובעת לפנות לבית המשפט. אלא, שבנקודת הזמן הנוכחית הסכום הופקד בקופת בית המשפט ויועבר אליה. ניתן מענה, אפוא, לאינטרס הנדון לעיל של התובעת, ולכל היותר נגרם לה נזק מדוד בשל העיכוב בקבלת המחצית השנייה של הסכום.

מכאן השאלה, האם אכיפת ההסכם תוך פינוי הנתבעים מדירת מגוריו מוצדקת, הגם שהתשלום בוצע (גם אם באיחור). כזכור, לפי הוראות הדין מקום בו אכיפה היא סעד בלתי צודק בנסיבות העניין, אין התובע זכאי לו (סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). איני קובע מסמרות בעניין, שכן אפשר שהדבר יידון בתביעה נפרדת, אך במסגרת הבקשה שלפניי וכאשר טעם זה מצטבר לטעם הראשון שהובא לעיל, אין מקום להוראה על פינוי בדרך של אכיפה ישירה.

1. מטעמים אלה יש לדחות את הבקשה. להשלמת התמונה אתייחס לטענות התובעת לעניין אי-תשלום דמי השכירות. בטענות אלה אין כדי להקים עילה לאכיפה ישירה בדרך של פינוי בהליך זה, לפי לשון הסכם הפשרה ופסק הדין. מובן שאין בכך לגרוע מזכותה של התובעת לגבות את התשלום בערוץ המתאים. אפנה את תשומת לבה להצהרת ב"כ הנתבע כי הוא נכון לתשלום מלא בתוך 10 ימים, כך שאפשר כי תוכל לקבל את הסכום באופן פשוט, בדרך של דרישה בכתב מב"כ הנתבע.
2. סוף דבר, איני מקבל את בקשת התובעת להורות על פינוי הנתבע מהדירה בהליך זה, אך אין בכך לגרוע מזכויותיה לפעול על פי דין.
3. אם הדבר טרם נעשה, המזכירות תעביר את הסכום שהפקיד הנתבע לידי התובעת.
4. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ד' שבט תש"פ, 30 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.