רקע

1. בפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד שנת 1944, כתוצאה מתאונה שאירעה ביום 27.6.2010 במסגרת עבודתו כנהג טרקטור לעבודות חקלאיות (להלן: "התאונה"). התביעה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
2. בין הצדדים התגלעו מספר מחלוקות בנושא חבותה של הנתבעת, כפי שיפורט להלן.
3. נערכו שני קדמי משפט (27.6.2019, 14.5.2020) וביום 17.2.2021 התקיים דיון הוכחות, במהלכו נחקרו התובע על תצהירו ולאחר מכן הצדדים הגישו סיכומיהם.

גרסת התובע לתאונה

1. בתצהירו מפרט התובע את אופן קרות התאונה כך (סע' 2) לתצהיר:

"ביום 27.6.2010 בעודי נוהג בטרקטור שמספרו 9856957 (להלן: "הטרקטור"), במושב אמץ, ירדתי מהטרקטור לצורך חיבור עגלה לטרקטור המחלקת אוכל לפרות, (להלן: "התאונה"). לפתע הדרדר הטרקטור, פגע בי וגרם לי לחבלות כמפורט להלן.

1. מיד לאחר האירוע פונה התובע לבית החולים הלל יפה שם אובחן עם שבר פילון מרוסק בטיביה בימין, שבר בפיבולה מסוג מידשפט ושבר ליספרנק. ב – CT הודגמו שבר אינטר-ארטיקולרי מרוסק של הטיביה הדיסטלית עם תזוזה של פרגמנטים גרמיים, שבר באספקט הקדמי של עצם העקב ושברים בעצמות הטרזוס. בהמשך עבר התובע ניתוח שחזור סגור וקיבוע מיקום השבר על ידי מקבע חיצוני. ביום 5.8.2010 עבר למחלקת שיקום אקוטי במרכז הרפואי שהם עד שחרור לביתו ביום 5.10.2010 (ראו סיכום מחלה מוסד שיקומי שהם, נספח 4 לראיות התובע).

קביעת המוסד לביטוח לאומי

1. התאונה הוכרה כתאונת עבודה במוסד לביטוח לאומי ולתובע נקבעו נכויות בהתאם למפורט להלן: תקופת אי-כושר מלא: מיום התאונה ועד 27.9.2010;

נכות זמנית בשיעור של 100% מיום 27.9.2010 ועד ליום 30.6.2011;

נכות זמנית בשיעור של 70% מיום 1.7.2011 ועד ליום 31.8.2011;

נכות זמנית בשיעור של 50% מיום 1.9.2011 ועד ליום 28.2.2012;

נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20% לצמיתות לפי סע' 49(2)(ו) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל") וכן 20% לצמיתות לפי סע' 48(3)(ב) לתוספת תקנות המל"ל, סה"כ נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 36%.

1. הצדדים לא ביקשו לסתור את קביעת המל"ל בעניינו של התובע ולפיכך הנכות הרפואית שנקבעה לו (36%) היא קביעה על פי דין בהתאם לסע' 6ב לחוק הפיצויים. כן קבעה הוועדה הרפואית של המל"ל כי יש מקום להחיל את תקנה 15 לתקנות המל"ל בשיעור של שליש, נוכח ירידה בשכרו של התובע כתוצאה מפציעתו בתאונה – דהיינו תוספת של 12%. בסה"כ במל"ל נקבעה לתובע נכות יציבה כוללת בשיעור של 48% החל מיום 29.2.2012.

המחלוקת בין הצדדים לעניין החבות

1. הנתבעת כופרת בחבותה מכמה טעמים.
2. טענתה העיקרית של הנתבעת הינה כי בעת התאונה לא אחז התובע ברישיון נהיגה תקף. תוקפו של רישיון הנהיגה שהיה ברשותו פג ביום 16.12.2008, כשנה וחצי לפני מועד התאונה, ורק ביום 7.7.10 פעל התובע לחדשו וקיבל רישיון זמני למשך חצי שנה.
3. לטענת הנתבעת, די בעובדה שרישיונו של התובע לא היה בתוקף במועד התאונה ואף כשנה וחצי קודם לכן כדי לדחות את התביעה, כיוון שנהיגה ללא רישיון בנסיבות אלה אינה מכוסה בפוליסת הביטוח. לדבריה, בפוליסת הביטוח צוין במפורש כי תעודת הביטוח היא בתוקף בתנאי שהנוהג החזיק ברישיון נהיגה במשך 12 החודשים אשר קדמו לנהיגה ברכב, ומכיוון שרישיונו פקע כשנה וחצי קודם לכן, הרי שאינו עומד בתנאי הפוליסה, ואין לו כיסוי ביטוחי.
4. הנתבעת מוסיפה כי למעלה מן הצורך, גם אלמלא היו חולפים למעלה מ – 12 חודשים ממועד פקיעת רישיונו של התובע, לא ניתן היה לראות בפוליסה כחלה על האירוע מאחר שמפאת גילו של התובע, חידוש רישיונו היה מותנה בעריכת בדיקה רפואית המהווה תנאי מהותי ביחס לכושר הנהיגה שלו.
5. בנוסף טוענת הנתבעת, כי התובע לא הוכיח כי התאונה אירעה באופן שתואר על ידו ונמנע מהבאת עדים רלוונטיים שיכלו לשפוך אור על נסיבות התאונה. לכך מצטרפת העובדה כי התובע את תביעתו בסמוך להתיישנותה וגרם לנתבעת נזק ראייתי.
6. התובע אינו מכחיש כי רישיון הנהיגה שלו פקע כשנה וחצי עובר למועד התאונה. עם זאת, התובע טוען כי מדובר בפגם טכני בלבד שאינו משליך על הכיסוי הביטוחי ועל זכאותו לפיצוי. על פי התובע, הסיבה לפקיעתו נעוצה בכך ששכח לחדשו, ולפיכך מיד לאחר התאונה פעל לחדשו. על פי התובע, אמנם לאור גילו היה מחויב בעריכת בדיקות רפואיות, אולם הלכה למעשה מיד עם תשלום האגרה קיבל התובע רישיון זמני לששה חודשים עד להשלמת הבדיקות הרפואיות. נוכח כל אלה טוען התובע כי מדובר בפרטים טכניים ולא מהותיים אשר אינם מונעים ממנו כיסוי ביטוחי, וזאת על בסיס סע' 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975, לפיו רישיון שפקע מחמת אי-תשלום אגרה אינו שולל זכאות לפיצוי, ובהתבסס על ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' נאה פ"ד נג(2) 193 (להלן: "פס"ד צור שמיר").
7. התובע מציין כי הנתבעת לא הגישה את תעודת הביטוח והפוליסה כדין במסגרת ראיותיה, ועל כן לא הרימה את נטל השכנוע בדבר הגבלה של 12 חודשים הקיימת לכאורה בפוליסה.
8. התובע טוען כי אין באפשרותה של הנתבעת לכפור בכיסוי הביטוחי, שעה שהוראות חוק הפיצויים קובעות מפורשות כי העדר רישיון נהיגה בשל אי תשלום אגרה מהווה פגם טכני, וכי קבלת טענה שכזו מצד הנתבעת תהווה עקיפה של הוראות החוק על בסיס הוראות הפוליסה. בנוסף מפנה התובע לת"א (שלום ב"ש) 46941-12-11 עיזבון המנוח סלטניקוב גנדי נ' לב (נבו 19.05.2016), שם נקבע כי קיומו של רישיון תקף אינו מהווה תנאי לתחולת הפוליסה.
9. טענה נוספת המועלית על ידי התובע הינה כי נוכח נסיבות האירוע אין הוא נדרש כלל להציג רישיון נהיגה תקף. לטענתו מדובר בתאונה המהווה שימוש ברכב שלא למטרות תחבורה באופן המטיל אחריות ביטוחית על הנתבעת, וזאת מאחר שהתאונה לא נגרמה עקב שימוש למטרות תחבורה אלא עקב הפעלת הכוח המכני של כלי הרכב בלבד.

דיון והכרעה

1. לאחר ששמעתי את העדות ועיינתי בכתבי הטענות וסיכומי הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחייתה של התביעה.

לעניין הטענה לנזק ראייתי

1. הנתבעת כאמור טוענת כי נסיבות הפציעה אינן ברורות, וכי לא ניתן לאמת את טענות התובע. כן טוענת הנתבעת כי התובע לא עמד בנטל הראייתי הדרוש עת נמנע מהבאה לעדות של הנוכחים במקום האירוע.
2. אכן, עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין. עם זאת, עדותו של התובע גובתה במסמכים רפואיים אשר העידו שפנה לטיפול רפואי סמוך לאחר התאונה (נספח 4 לראיות התובע כאמור) והדברים מתועדים בהם היטב ותואמים את אופי הפגיעה (ראו ע"א 8388/99 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי [פורסם בנבו] (4/6/2002)). כמו כן לא קיימות ראיות סותרות אשר יכולות להעיד על גורם אחר אשר הביא לפגיעתו. לתובע קבועה נכות רפואית במל"ל בגין תאונה זו, כל אלה יחדיו מחזקים את גרסתו. לא התרשמתי שמדובר באדם שהמציא תאונת דרכים, אלא כי גרסתו לאירועים היא אותנטית ומהימנה (ראו ת"א (שלום ת"א) 46103-09-14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (נבו 19.09.2021). בנסיבות אלו אינני רואה טעם של ממש לדחות את גרסתו של התובע לאופן קרות התאונה, ואני מקבלת אותה.
3. חרף האמור, ועל אף שהשתכנעתי כי התאונה אירעה בהתאם לתיאורו של התובע, מצאתי כי לאור העובדה כי במועד התאונה לא היה לתובע רישיון נהיגה תקף, דינה של תביעתו להידחות. אסביר -
4. מבחינה עובדתית, אין מחלוקת בין הצדדים על כי במועד התאונה וכשנה וחצי קודם לא היה רישיונו של התובע בתוקף, וכי רישיונו חודש רק לאחר התאונה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים, מתייחסת, כאמור, לשאלת השלכות העדרו של רישיון בתוקף על כיסויו הביטוחי של התובע. שני הצדדים אוחזים בפסיקה שונה ממנה הם מבקשים ללמוד על צדקת עמדתם.
5. להעדרו של רישיון נהיגה תקף משמעות לעניין זכאותו של התובע לפיצוי בשני מישורים- האחד במישור החוזי- הסכמי נוכח הוראות הפוליסה הקובעות כי רק מי שאוחז ברישיון תקף במהלך 12 החודשים שלפני התאונה, רשאי לנהוג ברכב. השני במישור החוקי לאור הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, השולל את זכאותו של מי שנהג ללא רישיון נהיגה לקבל פיצוי.

הוראות הדין באשר לנהיגה ללא רישיון נהיגה

1. נקודת המוצא לבחינת שאלת השלכות העדרו של רישיון על זכאותו של התובע לפיצויים הינה בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים, שזוהי לשונו:

7. "נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:

[...]

(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;

1. תכליתו של הסעיף הנ"ל נדונה רבות בפסיקה, אשר יצקה בו פרשנות כסעיף שנועד לאזן בין תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים לבין התכלית ההרתעתית שבו. ראו ברע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, נו(6) 926 (2002)‏‏, בפס' 9 לפסק הדין:

[...] סעיף 7(3) מגלם תפיסה בסיסית, ולפיה אין זה מוצדק להקנות למי שיוצר סיכונים מיוחדים בדרכים את האפשרות לחסות תחת כנפי החוק והסדרי החבות והפיצוי המיוחדים שהוא יצר. ודוק, לא בכל מקרה שנפגע בו נהג ללא רישיון תישלל זכאותו. הכוונה היא למקרים שהיעדר הרישיון בהם הוא פועל יוצא של עניין מהותי, להבדיל מפגם טכני או פרוצדורלי. כך, סעיף 7(3) עצמו לחוק קובע כי אין לראות בהיעדר רישיון בשל פקיעתו בגין אי-תשלום אגרה משום נהיגה ללא רישיון. על רקע זה נקבע גם כי אי-חידוש רישיון נהיגה בשל אי-תשלום קנסות אף הוא פגם טכני ולא פגם שעניינו כושרו של הנהג לנהוג, המצדיק שלילת הפיצויים מהנוהג ללא רישיון (ראו פרשת צור שמיר [6], בעמ' 202-201, אך ראו פרשת לביא [9]). (ההדגשה אינה במקור- ע.ק)

1. ב"כ התובע אוחז בקביעות פסק הדין שצוטט לעיל כמו דגם בפס"ד צור שמיר שאוזכר בו. אכן, פס"ד צור שמיר עוסק במשמעות העדר תוקף רישיון הנהיגה במועד התאונה, וקובע כי אי-תשלום קנסות, כמו גם אי-תשלום אגרה הם מטבעם עניין טכני פרוצדורלי אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, ועל כן אינו מצדיק תוצאה מרחיקת לכת של שלילת הזכאות לפיצויים.
2. לכאורה, עניינו של התובע נופל בחריג המפורט בסיפא לסעיף 7(3) לחוק הפיצויים, שהרי לגרסתו של התובע, אשר לא נסתרה, רישיונו פקע אך בשל העובדה כי שכח לשלם את אגרת הרישיון.
3. חרף האמור לעיל, אני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן לא יכול התובע להסתמך על הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, ולא ניתן לראות בהימנעותו מתשלום האגרה משום טעות טכנית שאין בה כדי להשליך על זכאותו לפיצויים.
4. בראש ובראשונה יובהר כי חרף הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, נקבע לא אחת בפסיקה כי גם אי תשלום אגרה עלול להוביל בסופו של יום לשלילת זכאותו של נפגע לקבל פיצוי. ההלכה המכוננת לעניין זה נקבעה ברע"א 4874/04 יצחק רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (נבו 08.02.2007)‏‏ (להלן: פרשת רביבו), ובה נקבע כי הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים אינן רלוונטיות שעה שמשך הזמן בו היה הנהג מחוסר רישיון עולה על תקופה מסוימת, ובלשונו:

"מקובלת עלי העמדה שהביע בית המשפט המחוזי בפסק-הדין נשוא הערעור, לפיה "הסיפא בסעיף 7(3) אינה עומדת לנצח". לדעתי, חלוף הזמן עשוי להפוך מחדל פורמאלי של אי-תשלום אגרה למחדל מהותי העולה כדי התעלמות מעצם הדרישה לנהוג עם רישיון נהיגה תקף. אכן, אינני סבור שניתן לראות ברישיון שלא חודש משך קרוב לעשרים שנה כ"רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". אינני מוצא כי ניתן לראות באי-קיום רישיון נהיגה במקרה כזה כעניין טכני ותוּ לא. יותר קרוב הדבר, בעיני, לאי-קיום רישיון נהיגה מדעיקרא.".

1. בפרשת רביבו ובפסקי דין שונים שניתנו אחריה נקבע כי משך זמן העולה על שנה הופך את העדר הרישיון לפגם מהותי החורג מהוראות סעיף 7(3) שלעיל. הנחה זו התבססה על הוראת תקנה 172א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, אשר קבעה כי "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן". בהתאם נקבע בפרשת רביבו:

"לאמור, הסעיף מניח כי בחלוף תקופה מסוימת, חידוש רישיון כמוהו כבקשה לרישיון נהיגה, והנחה זו הגיונה בצדה. רישיון נהיגה ניתן על בסיס נתונים מסוימים ואלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. נתונים אלה עשויים להתייחס לעצם כשירותו לנהוג של מבקש הרישיון. רוצה לומר: בחלוף תקופה מסוימת שבה לא החזיק אדם ברישיון, הוא נתפס כמי שמרחף סימן שאלה על עצם כשרותו לנהוג ומיומנותו. הרישיון "ההיסטורי" מאבד מכוחו כסימן להתאמה לנהיגה. לכן, חידוש הרישיון אינו כרוך אך ורק בתשלום אגרה אלא מחייב עמידה במבחנים ובבדיקות, או לחלופין, קבלת פטור לפי שיקול דעתה של רשות הרישוי הבוחנת את ענייננו (להקלות שעשויות להינתן לבעל רישיון נהיגה זר – על-פי תנאים שונים ולפי שיקול-דעתה של רשות הרישוי – ראו תקנה 216 לתקנות התעבורה).

1. קביעות דומות נקבעו גם במסגרת פסק הדין בע"א (י-ם) 2612/08 כהן נ' מנורה חברה לביטוח (17.3.09), שם הייתה הנהגת מחוסרת רישיון במשך שנה ושבעה חודשים עובר לתאונה. הגם שמדובר בפרק זמן קצר באופן משמעותי מזה שנדון בפרשת רביבו, קבע בית המשפט (כב' השופט זילברטל), כי יש בתקופה זו כדי להוות "פגיעה בערך התעבורתי" המצדיקה את שלילת הפיצוי.
2. אמור מעתה כי הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים מעניקות תקופת חסד מסוימת שיש בה כדי להחריג את הנהג חסר הרישיון מהוראת סעיף 7 השוללת את הפיצוי, אלא שתקופת חסד זו אינה תקופת זמן בלתי מוגבלת. בחלוף הזמן הופך אותו פגם פורמלי שמקורו באי תשלום אגרת הרישיון לפגם מהותי היורד לשורש כשירותו של הנהג מחוסר הרישיון ואזי חדלה ההגנה המפורטת בהוראות סעיף 7(3) לעמוד לנהג.
3. ודוקו - אחד מהנימוקים עליהם מבוססת הפסיקה המפורטת לעיל הייתה קיומה של תקנה 172 לתקנות התעבורה אשר קבעה: "לא יחודש רישיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות...". בהתאם לכך נקבע באותה פסיקה כי מן הרגע שבו חידשו רישיון הנהיגה מותנה בבדיקות ובבחינות, הרי שלא ניתן לומר כי היעדרו הינו פגם פורמלי בלבד.

דא עקא, בשנת 2017 בוטלה תקנה 172 לתקנות התעבורה, ובעקבות ביטולה קבעו בתי המשפט בפסקי דין שונים, כי קיים קושי של ממש להמשיך ולהעמיד את "קו פרשת המים" בו הופך הפגם הטכני של העדר הרישיון לפגם מהותי, על שנה בלבד. בעקבות ביטול התקנה ניתנו פסקי דין המחילים את הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים גם על מקרים בהם לא היה רישיון נהיגה בתוקף במשך תקופה העולה על שנה (ראו למשל ת"א 31807-02-16 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בוכהיים ואח' (29.8.17), -תא"מ 23749-03-17 אגבריה ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם 30.8.18), ת"א 31227-12-15 פלוני נ' הפניקס, 19.11.18).

1. חרף האמור לעיל, אני סבורה, כי בנסיבות המקרה דנן, הגם שרישיונו של התובע לא היה בתוקף אך מחמת אי תשלום אגרה, לא ניתן לראות בהעדר הרישיון פגם טכני בלבד.
2. התובע הינו יליד שנת 1944 ומכאן שבמועד התאונה היה בן 66. תוקפו של הרישיון שהיה בידיו עובר לתאונה פקע ביום 15.1.2008, כאשר היה בן 64. על פי לשון תקנה 196 לתקנות התעבורה:

"בעל רישיון נהיגה לפי תקנות 182 עד 185 וכן בעל היתר לפי תקנות 84(ה) ו- 190 ומורה מוסמך, חיבב לעבור בדיקות רפואיות בהתאם לסימן זה אחת לחמש שנים החל בשנה שבו מלאו לו 60 שנה ועד לשנה שבה מלאו לו 70 שנה...".

1. הנה כי כן, במועד פקיעת הביטוח עבר התובע את גיל 60 ותנאי לחידוש רישיונו על פי הוראות התקנות היה עריכתן של בדיקות רפואיות. בהתאם לכך הוצגה תעודת עובד ציבור של ראש ענף נהיגה במשרד הרישוי, הגב' גלבהואר יהודית, ממנה עלה כי ביום 24.4.09 נשלחו לנהג טופס לביצוע בדיקות רפואיות בדואר (סעיף 7 לתע"צ), וכן צוין כי על התובע לעבור בדיקות רפואיות מפאת גילו ובהתאם לתקנות התעבורה (סעיף 9 לתע"צ) (מצורף כעמוד 10-11 לסיכומי התובע). תעודת עובד הציבור לא נסתרה.
2. מכאן שקיים קושי של ממש לקבל את הנחת התובע כי חידוש רישיונו הינו בבחינת עניין טכני פורמלי בלבד. מהגיעו של התובע לגיל 60, מחייבת אותו רשות הרישוי לערוך בדיקות רפואיות לצורך בחינת כשירותו לנהוג. עצם חיובו של התובע לעבור בדיקות רפואיות מלמדנו על כי זכאותו של התובע לחידוש רישיון אינה ברורה מאליה ואינה ניתנת ללא הפעלת שיקול דעת. מן הרגע בו הגיע התובע לגיל 60 נלקח בחשבון על ידי רשות הרישוי מצבו הרפואי של התובע והצורך לבחנו לצורך הערכת כשירותו לנהוג. ואכן, פסיקת בית המשפט קבעה בהתאם כי שעה שלאי-תשלום אגרת הרישיון מתווספת החובה לערוך בדיקות רפואיות, לא ניתן יותר לראות בהעדרו של רישיון תקף משום פגם טכני בלבד. ראו למשל ע"א (מחוזי ת"א) 2589/08 אבו ענאם עאדל נ' קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (נבו 20.02.2011)‏‏; ת"א (שלום הרצ') 30275-03-10 אברהם הרמבם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (נבו 28.02.2013)‏‏.
3. התובע מקשה וטוען כי הלכה למעשה כאשר ביקש לחדש את רישיון הנהיגה לאחר התאונה, הונפק לו רישיון נהיגה זמני לחצי שנה ללא כל צורך במבדק רפואי וללא כל תנאי אחר. על פי עמדת התובע יש בכך כדי ללמד על כי בסופו של יום במילא לא נדרש לערוך בדיקות רפואיות כתנאי לחידוש רישיונו ולפיכך יש לראות בהעדר הרישיון במועד התאונה כפגם טכני ותו לא.
4. אינני מקבלת את הטענה. אכן, במבחן המעשה, לאחר התאונה רשות הרישוי העניקה לתובע רישיון זמני מיד כששילם את האגרה, תוך שהיא מחייבת אותו לערוך בדיקות רפואיות כתנאי לקבלת הרישיון הקבוע. אלא שאין בכך כדי להעיד על כי היעדרו של הרישיון היווה פגם טכני בלבד במועד התאונה. עצם העובדה כי על פי מתקין התקנות חידושו של הרישיון במועד בו אירעה התאונה הצדיק עריכתן של בדיקות רפואיות מלמדנו על כי חידושו של הרישיון בנקודת זמן זו לא הייתה עניין טכני – אוטומטי, אל עניין שבשיקול הדעת. יפים לכך הדברים שנכתבו בע"א (י-ם) 2612/08 כהן נ' מנורה חברה לביטוח ((17.3.09):

"אין בעובדה שבתוקף שיקול דעת הרשות (ככל שהוא קיים) היא ראתה לנכון ליתן למערערת רישיון (זמני) ללא צורך במבחן או מבדק, כדי לשלול את המסקנה שבנסיבות המקרה, חידוש הרישיון לא היה מותנה בתשלום גרידא. לעניין זה נאמר על ידי בית המשפט העליון בפרשת רביבו, כי: "העובדה שבדיעבד לא ראתה רשות הרישוי צורך לחייב את המבקש לעבור 'מבחן שליטה' כתנאי לחידוש רישיונו, אינה מכשירה את הפגם שבאי-חידוש הרישיון, ולמעשה באי-קבלת רישיון, במשך שנים כה רבות" (סעיף 6 לפסק הדין).

בית המשפט המחוזי באר זאת בפסק דינו בפרשת רביבו באומרו, כי שיקול הדעת המאוחר שהפעילה הרשות הוא שאפשר את קבלת רישיון הנהיגה, ובתשלום האגרות בלבד לא היה די. "

1. הנה כי כן, במועד התאונה רישיונו של התובע לא היה בתוקף במשך כשנה וחצי. על פי הוראות תקנות התעבורה, חידושו של רישיון בנקודת זמן זו ממילא הייתה מותנית וכרוכה בעריכת בדיקות רפואיות אשר יאשרו את כשירותו של התובע להמשיך ולנהוג. האמור לעיל מוביל למסקנה כי הוראת סעיף 7(3) עליה מבקש התובע להסתמך במילא אינה יכולה לעמוד לזכותו.
2. אך בשל סיבה זו ניתן לדחות את התביעה שהוגשה נגד הנתבעת. חרף האמור לעיל אעבור לדון גם בשאלת תחולת הוראות הפוליסה על התובע. כפי שאבהיר, אני סבורה כי גם נוכח הוראות הפוליסה שחלה במועד התאונה, לא יכול התובע לעתור לפיצוי.

אי עמידה בתנאי הפוליסה

1. בחלק א' לתעודת הביטוח שהוגשה על ידי הנתבעת ביום 11.1.21 מפורטים בני האדם הרשאים לנהוג ברכב על פי הפוליסה התקפה. סעיף 7 המפורט על גב תעודת הביטוח שהוגשה קובע:

"בתנאי שהאדם הנוהג [...] הינו בעל רישיון בר תוקף בישראל לנהיגה כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה או שהיה בעל רשיון כזה בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או מלהחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק דין, החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחרת".

1. מכאן, שעל פי הוראות הפוליסה, דהיינו חוזה הביטוח בין התובע לבין הנתבעת, תנאי לכיסוי ביטוחי הינו החזקתו של רישיון תקף במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב. למותר לציין, כי כאמור לעיל, בתנאי זה לא עמד התובע במועד התאונה.
2. שתי טענות עיקריות מעלה התובע לעניין זה- האחת כי הפוליסה שצורפה על ידי הנתבעת ביום 11.1.211 לא צורפה כראיה לתיק והנתבעת אינה רשאית להסתמך עליה. בנוסף לטענת ב"כ התובע, גב תעודת החובה אינו העותק המקורי של תעודת הביטוח של התובע. טענה שנייה מתייחסת למשמעות הוראת הפוליסה ועל פיה אי עמידה בתנאי זה אינו מהווה תנאי מקדים או מתלה לתחולת הפוליסה אלא לכל היותר אמצעי להקלת הסיכון. לפיכך אין בו כדי לשלול את זכאותו של התובע לפיצויים.
3. אינני סבורה כי יש בטענות אלו כדי לסייע לתובע. הנתבעת הגישה את תעודת החובה משני צדיה ביום 11.1.21 וזאת לבקשת התובע. תעודת הביטוח הוגשה בהמשך לראיות הנתבעת ולתעודת עובד הציבור שהוגשו על ידה, ובהתאמה סווגה התעודה בנט המשפט בתיקיית "תצהירים". יתר על כן, כבר ביום 30.8.20 הגישה הנתבעת השלמת טיעון לעניין הכיסוי הביטוחי בו טענה להעדר תחולתה של הפוליסה לאור הוראות סעיף 7 שצוטט לעיל. התובע השיב ביום 11.10.20, ולא העלה כל טענה המתייחסת לתנאי הפוליסה שחלה בעת התאונה, ולמותר לציין כי לא העלה בתגובתו כל טענה המתייחסת לקבילות תעודת הביטוח שהוגשה ולאותנטיות שלה. בחירתו של התובע לא לטעון נגד תנאי הפוליסה הנטענים ונגד תעודת הביטוח שהוגשה מלמדת על כי התובעת עצמו אינו חולק על תנאי הפוליסה ועל הסעיפים הרלוונטיים. הטענה כי תעודת הביטוח אינה אותנטית לא הועלתה בשום שלב עד לסיכומי התשובה, ואף מסיכומי התובע נפקד זכרה. לכך נוסיף את האבסורד לפיו התובע לא התייחס לעובדה שאם כל המסמך כולו אינו קביל כראיה – הרי שבמצב כזה הכיסוי הביטוחי כולו עומד בסימן שאלה. במצב דברים זה, נראה כי התובע מבקש להתעלם רק מן העמוד השני בו מפורט התנאי עם מגבלת 12 החודשים, וטענה זו לא ניתן לקבל.
4. טענתו השנייה של התובע נטענה על דרך ההפניה לתא 46941-12-11 סלטניקוב נ' לב שניתן על ידי כב' השופטת טיקטין עדולם מבית משפט השלום בבאר שבע. בפסק דין זה נקבע, כי לא ניתן לראות בחיוב החוזי המתייחס לתוקף הרישיון תנאי מתלה או תנאי מוקדם, כי אם תנאי המהווה אמצעי להקלת הסיכון. בנסיבות אלו, ומשלא הוכיחה הנתבעת כי להעדרו של הרישיון בנסיבות אותו מקרה הייתה השפעה על הסיכון הכרוך בנהיגת התובע, אין מקום לשלול את הכיסוי הביטוחי (ראו בעניין זה גם את פסק ת"א 31807-02-16 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בוכהיים ואח').
5. אלא שהסתמכותו של התובע על פסקי הדין הללו מתעלמת מפסק דינו של בית המשפט העליון בהלכת פיקאלי ((דנ"א 5325/19 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פיקאלי (7.7.2021)). באותה הלכה נקבע כי מגבלת גיל הכלולה בתנאי הפוליסה כתנאי לתחולתה, אינה מהווה תנאי להקלת הסיכון אלא תנאי מקדים, וכי הפרתו של תנאי זה מביאה לשלילת הכיסוי הביטוחי. הלכה זו שינתה את ההלכה שקדמה לה (רע"א 9849/17 פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (4.6.2019), בה נקבע בעיקרו של דבר, כי אי-עמידתו של מבוטח במגבלת הגיל אינה שוללת בהכרח את הכיסוי הביטוחי כולו.
6. מהנימוקים המפורטים בהלכת פיקאלי, אינני סבורה כי ניתן להמשיך לראות בתנאי המחיל את הפוליסה על נהג בעל רישיון תקף כתנאי שעניינו בהקטנת הסיכון, אלא כתנאי שהפרתו מובילה להסרת הכיסוי הביטוחי.
7. מכאן שגם טענתו של התובע לעניין זה דינה להידחות.
8. לבסוף טוען התובע כי הוראות הפוליסה אינן יכולות לשנות מהוראות הדין. על פי טענה זו, מן הרגע בו קבע סעיף 7(7) לחוק הפיצויים, כי אין לשלול פיצוי מנהג שנסע ללא רישיון נהיגה תקף אך בשל אי תשלום אגרה, לא יכולה הפוליסה לקבוע תנאים אחרים שיש בהם כדי לצמצם את הוראות הדין.
9. גם דינה של טענה זו להידחות. בראש ובראשונה וכאמור לעיל, הפסיקה צמצמה את תחולת החריג המנוי בסעיף 3(7) לחוק הפיצויים וקבעה כי קיימות נסיבות בהן העדרו של רישיון תקף לא תיחשב כפגם טכני בלבד. חלוף הזמן הינו אחד הפרמטרים הרלוונטיים, ולפיכך קביעת מסגרת זמן בה חדלה הפוליסה ליתן כיסוי ביטוחי לנהג חסר רישיון אינה סותרת באופן חזיתי את הוראות חוק הפיצויים.
10. יתר על כן, אינני סבורה כלל ועיקר כי הוראות הפוליסה אינן יכולות לגבור על הוראת סעיף 7(3) ולהציב תנאים נוספים, מוסכמים בין המבוטח לבין המבטחת שעניינם שתוקף רישיון הנהיגה. בסופו של יום, יש בכוחה של פוליסת הביטוח, המהווה חוזה, כדי להציב ולדרוש תנאים נוספים ממבוטחיה כתנאי לכיסוי ביטוחי, מעבר לתנאים הבסיסיים הקבועים בחוק לתשלום פיצוי. יפים לעניין זה הדברים האמורים בע"א (ת"א) 4592/98 הללי משה נ' מגדל, חבות לפיצוי נפגעי ת"ד– תוספת 41 צלטנר, בעמ' 8252) (ראו ת"א (שלום תל אביב-יפו) 22277/03 שמיר רעיה נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (נבו 06.03.2005) וההפניות שם):

"לבסוף "ס' 7(3) לחוק הפלת"ד, אמנם אינו שולל את זכאותו של מי שרשיונו פקע מחמת אי תשלום אגרה, אולם אין בכך כדי לבסס את הזכאות בכל מקרה וענין. ללמדך, כי הזכאות אינה נגזרת מכוחו של הסעיף מאחר וסעיף זה אינו קוגנטיבי במהותו, הרי שניתן להתנות עליו ובוודאי שניתן לצמצמו במסגרת החוזית. יש גם להדגיש, כי בסעיף עונשי אמורים הדברים, ולא בסעיף הבא, להעניק זכויות".

...תנאי השולל כיסוי ביטוחי ממי שנוהג ללא רשיון נהיגה תקף במשך שנה ויותר – תנאי תקף הוא והפרתו עשויה לשלול את הכיסוי הביטוחי. נראה כי התניה בה אנו עוסקים רחוקה מלהיות מקפחת".

(ראו גם את האמור בע"פ 651/88 דניאל שדה נ' מדינת ישראל פ"ד מג(1) 49, 53-55).ב

1. סיכומו של דבר - לאור העובדה כי במועד התאונה לא אחז התובע ברישיון נהיגה תקף, אין הוא זכאי לתשלום פיצויין בגין פציעתו- הן לאור הוראות סעיף 7(3) לחוק הפיצויים והפסיקה שצוטטה לעיל, והן לאור הוראות פוליסת הביטוח.

הטענה לפיה התובע אינו נדרש לרישיון תקף שכן לא נהג ברכב בזמן התאונה

1. טענה נוספת המועלית על יד התובע הינה כי בעת התאונה הוא לא נהג ברכב אלא עמד מחוצה לו, ולפיכך במילא לא ניתן לראות בו כנהג הרכב, אלא כמי שנפגע כתוצאה מ"ניצול הכוח המכני של הרכב".
2. ככל שטענת התובע תתקבל, הרי שגם הסייג הקבוע בסעיף 7(3) לחוק הפיצויים וגם הוראות הפוליסה הרלוונטיות לא ימנעו מהתובע קבלת תגמולים, שכן הן לשונה של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים והן לשונו של סעיף 7 לתעודת החובה שהוצגה מתייחסות למי שנהג ברכב בזמן התאונה. ככל שמוכיח התובע כי לא נהג ברכב, הרי שלכאורה אין הוא מחויב ברישיון תקף, למצער לא על מנת לזכות בפיצוי על פי חוק הפיצויים ובתגמולי הביטוח מכוח הפוליסה.
3. אכן, רישיון נהיגה אינו תמיד תנאי לכיסוי ביטוחי. כך למשל במקרים מסוימים, יוכר כיסוי ביטוחי גם בהעדר רישיון נהיגה בתוקף (ראו רע"א 5946/10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' בקר (נבו 02.01.2011), כן ראו הדיון בת"א (מחוזי י-ם) 35308-07-14 מדינת ישראל נ' אל נשאש (נבו 07.11.2018) בעניין סוג שימוש שנעשה ברכב והאם מצריך רישיון נהיגה בתוקף; ת"א (שלום ק"ג) 53757-07-14 פלוני נ' אורי צרפתי (נבו 08.03.2020)).
4. אלא שלאחר שבחנתי את תיאור התאונה ואת השימוש שעשה התובע בטרקטור, על פי תיאורו שלו, מצאתי כי גם דינה של טענה זו להידחות.
5. התובע תיאר את השימוש שעשה ברכב באופן הבא בתצהירו: "בעודי נוהג בטרקטור [...] ירדתי מהטרקטור לצורך חיבור עגלה לטרקטור המחלקת אוכל לפרות, לפתע הידרדר הטרקטור, פגע בי וגרם לי לחבלות כמפורט להלן" (סעיף 2 לתצהיר התובע).
6. במהלך הדוין פירט התובע והבהיר את נקודת הזמן בו אירעה התאונה באופן הבא (עמוד 12 שורה 20- עמוד 13 שורה 2):

"באתי לטרקטור. רציתי לעלות על הטרקטור ירדתי ממנו, היה מונע, אני הנעתי אותו כשאני עבדתי. הוא היה מונע. רציתי לחבר עגלה, נכון, היא היתה מאחורה. באתי אחורה לעגלה להיכנס, באתי מהרפת... הנעתי אותו, באתי לטרקטור לחבר אותו לעגלה, העגלה עמדה פה, אחרי הטרקטור, הטרקטור זה קדימה? רציתי לחבר אותו לעגלה. זה לא התאים לי. שמתי את הטרקטור בהנדברקס, ירדתי,רציתי להוציא אותו מההילוך ולשים אותו בניוטרל, כנראה בטעות שמתי אותו ברברס. כשאני שמתי אותו בניוטרל עמדתי מהצד שלו, באתי לטרקטור לעצור אותו שלא יתדרדר, רציתי להוציא אותו מההילוך האחורי, לא עליתי על הטרקטור בכלל, הייתי למעלה, לא הייתי צריך לעלות. רציתי רק להכניס את היד שלי פנימה, כדי לשנות את ההילוך ואז הוא עלה לי על הרגל כי הוא נסע אחורה".

1. מתצהירו של התובע ומהאמור בעדותו אן ניתן להבין כי התאונה אירעה בנקודת זמן המצויה במסגרת נסיעתו של התובע בטרקטור. התובע התניע את הטרקטור, נהג בטרקטור עד לעגלה, ירד מהטרקטור ונפגע שעה שהוא מנסה להחליף את ידית ההילוכים כשהוא עומד מחוץ לטרקטור. יש לראות בנסיבות אלו בפעולתו של התובע בעת התאונה כהשלמה לפעולת הנסיעה בטרקטור שקדמה לה, הגם ששהה מחוץ לרכב בעת התאונה. הלכה למעשה, בעת התאונה עצמה ביקש התובע לעשות פעולה המהווה חלק מליבת הנהיגה- החלפת הילוך מהילוך אחורי להילוך נייטרלי. הגם שפעולה זו נעשתה מחוץ לרכב, הרי שיש לראות בה כחלק ממסכת הפעולות שנעשו על ידי התובע במסגרת נהיגתו ברכב.
2. ודוקו, בסופו של יום נפגע התובע מהדרדרות הטרקטור בעקבות נהיגתו שלו. התובע הוא שהתניע את הרכב, הוא שהחליף את ההילוך בתיבת ההילוכים וכתוצאה מכך התדרדר הטרקטור ופגע ברגלו.

ההתדרדרות של הרכב הינה אם כן, חלק ברור ובלתי נפרד מהנסיעה והיא תוצאה של נהיגת התובע ברכבו. כל פרשנות אחרת המבקשת להבחין בין מועד נסיעתו של התובע ברכב לבין מועד התדרדרותו של הרכב על רגלו של התובע תהווה חלוקה מלאכותית ופיצול אבסורדי של כלל פעולותיו של התובע (ראו לעניין זה את האמור בת"א (מחוזי מרכז) 49999-03-12 עזבון המנוח ג. ב. ז"ל נ' א. ג (נבו 01.04.2015)‏.

1. סיכומו של דבר - יש לראות בתובע כמי שנהג בטרקטור בעת התאונה, ולפיכך נדרש היה לרישיון נהיגה בתוקף.
2. לאור הטעמים המצטברים שפורטו לעיל, מצאתי כי דינה של התביעה להידחות.
3. בנסיבות אלו אין צורך לדון בשאלת נזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה.
4. למען הזהירות בלבד, מצאתי לנכון לקבוע כי טענותיו של התובע באשר לשיעור נזקיו כתוצאה מהתאונה פורטו על דרך ההאדרה, ולאחר ששמעתי את עדות התובע ועיינתי במסמכים שצורפו הגעתי לכלל מסקנה, כי לו הייתה תביעתו של התובע מתקבלת היו עומדים נזקיו על פי המפורט להלן:
5. פרטים כלליים:

שנת לידת התובע: 1944

מועד התאונה: 27.6.2010

גיל בעת התאונה 66

גיל נכון להיום: 77

נכות רפואית שנקבעה על ידי המל"ל: 36%

1. בגין כאב וסבל ובהתחשב ב 101 ימי אשפוז- 88,092 ₪.
2. בגין הוצאות ועזרת צד ג' - בהתחשב בתקופת האשפוז הארוכה של התובע, ובטבע פגיעתו ושיעורה (פגיעה בכף הרגל) מחד, אל מול העובדה כי התובע נפגע בתאונת עבודה ולפיכך הוצאותיו אמורות להיות מכוסות למצער בחלקן על ידי המל"ל, אני מעמידה את גובה הפיצוי בראש נזק זה על 100,000 ₪ על דרך האומדנה.
3. בגין הפסדי השתכרות - התובע כיום בן 77. לא הוכח כי יש מקום לפסוק לו הפסדי השתכרות מעבר לגיל 70, הוא גיל הפרישה לעצמאיים על פי הפסיקה. מסמכי ההשתכרות הוצגו על ידי התובע לא הציגו תמונת מצב בהירה של השתכרותו. לכך יש להוסיף כי מסמכים אלו אינם תואמים את המסמכים שהוצגו על ידי הנתבעת מכרטסת הנהלת החשבונות של התובע באגודה השיתופית החקלאית של רפתני אמץ (הוגש ביום 30.8.20). חקירתו של התובע לא שפכה אור על הפערים בין המסמכים השונים, אולם עלה ממנה כי השתכרותו של התובע נכון למועד התאונה נמוכה באופן ניכר מבסיס השכר שעליו ביקש להעמיד את הפסדי השתכרותו. לאחר עיון בראיות שהוצגו, מצאתי לנכון להעמיד את הפסדי השתכרותו של התובע בתקופה שממועד התאונה ועד להגיעו של התובע לגיל 70 על 200,000 ₪. סכום זה מבוסס על בסיס שכר של 8,200 ₪ בדומה לבסיס השכר שהוצג בדוחות השומה עובר לתאונה ובהתאם לנכויות הזמניות שנקבעו לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי.
4. סך הכול עומד הפיצוי שהיה נפסק על ידי לתובע אלמלא נדחתה תביעתו על 388,092 ₪. מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך של 168,080 ₪. לא מצאתי לנכון להורות על ניכוי תגמולי הסיעוד להן טענה הנתבעת בחוות הדעת האקטוארית הרעיונית שהוגשה על ידה, משהפיצוי שנקבע על ידי בראש הנזק של עזרת צד שלישי הינו מעבר לזכויותיו של התובע במוסד לביטוח לאומי.

סוף דבר

1. לאור המפורט בפסק הדין, אני מקבלת את טענות הנתבעת ומורה על דחייתה של התביעה. אשר להוצאות - אכן הנתבעת נדרשה לנהל את הגנתה, להגיש ראיותיה ולהגיש סיכומים בתיק ובשל כך יש מקום לפסוק הוצאותיה בעקבות דחיית התביעה. מאידך גיסא מדובר במי שנפצע בתאונת דרכים. פציעתו אינה זניחה ויש להניח כי נגרמו לו נזקים של ממש בגין כך. טענותיו המשפטיות של התובע ראויות היו לליבון ולבחינה, משבסופו של יום עמדת הפסיקה בשאלות שבמחלוקת שונתה לאורך השנים וגם נכון להיום אין היא חד משמעית בכל היבטיה. בנסיבות אלו מצאתי לנכון לפסוק הוצאות על הצד הנמוך, ואני מחייבת את התובע בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 8,000 ₪ בלבד.

ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ב, 22 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.