לפני בקשה לצו יציאה על פי חוק לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים) תשי"ב,-1952.

רקע:

המשיב בן 75, התקבל ביום 23.12.2016 אצל המבקש לאחר דימום מוחי. מאז ועד להגשת הבקשה טופל בבית החולים, חלה הטבה במצבו וממצב של קומה התקדם עד למצב המתואר בדו"ח המבקש ושעל בסיסו הוגשה הבקשה .

לטענת המבקש יש לצוות על המשיב לצאת מידית מבית החולים, הואיל והצוות במחלקה בה הוא מאושפז קבע כי הטיפול של נציגי המבקש בו הסתיים.

אין חולק כי עוד ביום 01.06.2017 נמסרה הודעה בדבר סיום הטיפול במשיב לאפוטרופסו של האחרון וקרובי המשפחה קיבלו לידם אישור להשגת עובד זר למשיב, ולבקשתם נדחתה יציאתו של המשיב והוארכה בהסכמת נציגי המבקש עד ליום 22.06.2017. משהגיע המועד הנ"ל סרבו בני משפחת המשיב להוציאו ולכן הוגשה הבקשה שלפני.

במסגרת הבקשה הוסיף המבקש טענות ,שנתמכו בתצהירה של ד"ר איידנוב ילנה, כי בית החולים על פי רישיונו, מיועד לשיקום ומאושפזים בו חולים הזקוקים לטיפול שיקומי, ואשפוזם נמשך כל עוד יש מקום לטיפול שיקומי – רפואי וכל עוד הם זקוקים לכך. לעומת זאת, כאשר מסתיים הניסיון הרפואי שיקומי והמטופל יכול לשוב לביתו, אין מקום להמשך החזקתו במוסד הנ"ל והשארתו מהווה לטענת המבקש משום הפרעה לניהולו השוטף והיעיל שכן המקום התפוס ע"י המשיב דרוש לשם אשפוזם של חולים הממתינים לתורם.

דיון:

סע' 8 לחוק ניהול מוסדות הנ"ל מסמיך בית משפט שלום לצוות על אדם לצאת את המוסד המשמש לאשפוז אם שוכנע "שהצו דרוש למען מנוע הפרעות בניהול היעיל של המוסד בהתאם למטרות שלהן נוסד".

שני הצדדים עמלו על מנת להציג בפני בית המשפט התקיימותם של התנאים למתן הצו.

ב"כ המבקש הסתמך על הדו"ח הרפואי שהוציאה תחת ידיה מנהלת המחלקה ד"ר איידנוב, ועל פי הפרמטרים המפורטים בו הגיעה למסקנה כי הגם שבמהלך האשפוז חלה דינמיקה איטית ומתמדת, הרי במצבו הנוכחי מתקשה המשיב להיתרם מטיפול בעיקר בשל מרכיבי הפגיעה הקוגנטיבית. עוד קבעה כי האחרון אינו נגיש לטיפול, זקוק להמשך טיפול סיעודי ולא שיקומי. העדה נחקרה בחקירה נגדית ונראה שחקירתה חשפה מסד עובדתי רחב יותר, שתחילתו באמירה נחרצת וסופו בהסתייגות.

העדה הודתה כי המשיב מצוי בהכרה, אך לדבריה משום מצבו הקוגנטיבי אינו מסוגל ללמוד מידע חדש, אינו תקשורתי, אינו יכול לבצע שום פקודה על פי בקשה, אפילו מאוד בסיסית, ועל כן אינו יכול לבצע טיפול שיקומי. העדה עומתה עם סרטונים המעידים לכאורה על מצב אחר של המשיב, ועמדה על טענתה כי במצבו אינו בר שיקום. היא הכחישה ( את טענות המשיב ) בדבר הבעת כוונה או הבטחה להעברתו למחלקת שיקום נוירולוגי אצל המבקש אולם בהמשך אישרה (עמ' 2 לפרוטוקול):

"היה דיבור להעברה למחלקה, לשיקום נוירולוגי, במידה והמשפחה תרצה לקחת את המטופל הביתה למרות שהוא לא שיקומי, אבל כדי לתת להם זמן להתארגנות בבית. זה דבר שנאמר למשפחה, זה נאמר בישיבת הצוות הרב מקצועי".

העדה חזרה וטענה כי המחלקה בה מצוי המשיב אינה מיועדת להמשך טיפול בו וכי הטיפול המתאים הוא טיפול סיעודי בלבד ולא טיפול שיקומי.

בעניין זה ביקש ב"כ המשיב להציג תמונה אחרת הסותרת את טענות המבקש.

מסרטונים שהציג ומחוות דעת מומחה (שהזדמנות להגשתה ניתנה לו בדיון הקודם), עולה לטענתו כי יש למשיב פוטנציאל שיקום ועל כן אין מקום למתן צו היציאה אלא להורות למבקש להעביר את המשיב למחלקה שיקומית.

בבא ביהמ"ש לדון בבקשה דנן עליו להשתכנע בדבר קיום תנאי החוק למתן צו היציאה .ההכרעה בשאלה הנ"ל טעונה במידת הוכחת התנאי בדבר ההפרעה לניהולו היעיל של המוסד בהתאם למטרותיו.

לא היה חולק כי אחת ממטרות המבקש היא שיקומו של המטופל ונראה כי לא עלה בידי המבקש לסתור את שהוצג על ידי המשיב באמצעות חוות דעת מומחה, כי מצבו של המשיב מקים יסוד להמשך טיפול שיקומי , גם אם הוא מצומצם מאד.

בחוות דעת של ד"ר סרחיו אייכנבוים מטעם המשיב ,תואר מצב שונה בחלקית מזה שתואר ע"י נציגת המבקש ולדעתו המשיב אינו נכה סיעודי למרות התמיכה שהוא נזקק לה. המומחה הנ"ל שבדק את המשיב הסכים אמנם שמחלקת טיפול נמרץ שיקומי אינה אופטימלית להמשך תהליך שיקומו, אך המליץ על ביצוע ניסיון שיקומי רב תחומי במחלקת שיקום נפגעי ראש או שיקום נוירולוגי אצל המבקש. בפועל המליץ על מספר מטרות שיקום ספציפיות שיהיה בהם לדעתו ,כדי לתת הזדמנות למשיב להגיע למצב אופטימלי ככל הניתן.

המומחה נחקר על חוות דעתו והציג תמונה עובדתית רפואית אחרת מזו שהוצגה על ידי עדת המבקש, אם כי בזהירות יתרה .הוא העיד על שיתוף פעולה פורה יותר של המשיב מזה שהציגו נציגי המבקש ועל פי אבחונו קיימת דינמיקה לשיפור המצב וניתן היה להתרשם כי יש אפשרות לשיקום, אם כי מצומצם. המומחה הודה בהגינותו כי אינו יכול להצביע על פוטנציאל שיקומי מאוד משמעותי, והגם שמצא אופק לשיקום מסוים של המשיב, ציין כי ייתן אמון רב בהערכת הצוות הרב מקצועי במחלקת שיקום אצל המבקש לאחר בדיקת אפשרויות השיקום לגופן.

למעשה ,גישתו ההגונה וההוגנת של מומחה המשיב לא נסתרה. אמנם ב"כ המבקש ביקש להסתייע בעדותה של המרפה בעיסוק (שהובאה לעדות רק לדיון השני ) שלדבריה למרות ניסיונות בעבר מצאה כי המשיב אינו בר שיקום בשל העדר יכולת למידה.

נראה היה כי גם ב"כ המבקש היה ער לעובדה כי לא די בעדות זו ועל כן ביקש לשכנע את ביהמ"ש בתוכן שיחה שערך בע"פ עם מנהלת המחלקה הנוירולוגית לשיקום אצל המבקש ,אולם ממצאיה לא הובאו בפני בית המשפט אלא לאוזניו בלבד.

לטעמי לא היה די בכל אלה כדי לסתור את קביעת מומחה המשיב ,בדבר צוהר שיקום שפתוח למשיב ואשר שומט את טענת המבקש כי הטיפול במשיב הסתיים וכי יש להורות על הוצאתו מביה"ח.

בנוסף לכל האמור לעיל, נטען על ידי ב"כ המשיב כי המבקש לא טרח להציג בפני בית המשפט ראיה מינימאלית לטענה כי המשיב מפריע בניהול היעיל של המוסד בהתאם למטרותיו ,וזאת משום שלא הציג רשימה של חולים הממתינים לאשפוז ולא שכנע כי לאלה לא ימצא מקום בבית החולים נכון למועד הגשת הבקשה.

עדת המבקש, ד"ר איידנוב, נחקרה גם בעניין זה, והצהירה כי המשך שהותו של המשיב במצבו , כפי שתואר על ידה, מהווה הפרעה לניהול השוטף של המחלקה שמצבה דינמי ומחייב התאמה לנפגעים הזקוקים לטיפול בה.

אני סבורה כי המבקש יצא ידי חובתו להוכיח באופן כללי את התנאי הקבוע בסעיף 8 לחוק בנוגע לצורך בפניוּת הנדרשת אצל המבקש לקלוט נפגעי אירוע מוחי או תאונות דרכים עד כדי הדרישה לשחרור מיטות תפוסות על ידי מטופלים חסרי אופק שיקומי ,וזאת גם אם העדה לא הצביעה על מספר המיטות הפנויות נכון להגשת הבקשה .יחד עם זאת וכאמור, בנוגע למשיב ,משהגעתי למסקנה כי הוכח קיומו של אופק שיקומי ,אם כי מוגבל, לא ניתן להשתכנע כי קיים היסוד למתן הצו בשלב זה.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ב תמוז תשע"ז, 06 יולי 2017, בהעדר הצדדים.