בהתאם להסכמת הצדדים אני מורה על מחיקת ההליך.

באשר לסוגיית ההוצאות בגינו, הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק בהתאם להוראת סעיף 79א' וזאת לאחר שהצדדים הגישו תצהירים משלימים וכן סיכומי טענותיהם.

ההליך הוגש במקורו כתובענה למתן סעד הצהרתי לפיו הליכי הגבייה שנקטו המשיבים כנגד המבקש בגין שומת תשומות, וזאת לאחר שהשגה שהוגשו מטעמו נדחתה בהחלטה מיום 19.6.16 (להלן: "ההחלטה בהשגה"). הליך ננקט לאחר שהוטל עיקול על חשבון הבנק של המבקש בחודש 6/17, לטענתו שלא כדין, ופנייתו למשיבים לבטל את העיקול לא נענתה.

לאחר הגשת ההליך, אשר כלל גם בקשה לסעד זמני, הודיעו הצדדים, ביום 4.7.17 על הסכמה לפי העיקול שהוטל בחודש 6/17 בוטל בהסכמת הצדדים ולא יינקטו הליכי גבייה כנגדו עד להכרעה בהליך העיקרי.

בהמשך ההליך, ולאחר שהוגשה תשובת המשיבים לתובענה, הוברר כי הליכי הגבייה עוכבו, ללא קשר להליך זה, זאת בעקבות ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי על ההחלטה בהשגה, ומשכך הפך הדיון בתובענה, לנוכח הסעדים שהתבקשו בה, לתיאורטי.

בין לבין, ביום 12.9.17, חרף הסכמת הצדדים, הוטל עיקול מחדש על חשבון הבנק של המבקש, ולפיכך הלה הגיש בקשה לביזיון בית המשפט, בקשה אשר נמחקה לאחר שהמשיבים הודיעו כי העיקול הוטל בשל טעות גרידא שהביאה לכך שעיכוב הליכי הגבייה עליו הוסכם לא הוזן למחשבי המשיבה, והוא בוטל מיד עם גילוי הטעות, עוד קודם להמצאת בקשת הבזיון לידיה.

כל אחד מהצדדים מבקש כי הצד שכנגד יחויב בהוצאותיו בגין ההליך:

לטענת המבקש יש לחייב את המשיבים בהוצאותיו, שכן העיקול הוטל שלא כדין מאחר וקודם להטלתו לא הומצאו לו ההחלטה בהשגה והתראה לפני נקיטת הליכי גבייה, ומשכך לא היה בסמכות המשיבים לנקוט בהליכי גבייה בהתאם לפקודת המסים (גביה). לטענת המבקש ההחלטה בהשגה נשלחה לכתובתו הישנה, אותה עזב בסוף שנת 2015, ובהתאמה עדכן את כתובתו במשרד הפנים. לטענתו, המשיבים, באמצעות נציגיהם, היו מודעים לכך ו/או צריכים היו לבדוק זאת קודם לנקיטת הליכי הגבייה.

יתירה מכך, לאחר הטלת העיקול הגיע המבקש למשרדי המשיבים וציין בפניהם כי לא קיבל את ההחלטה בהשגה בשל שינוי הכתובת, ולמרות זאת לא הסכימו המשיבים לבטל את העיקול והמשיב 2 אף השמיע כלפיו ביטויים בוטים ופוגעניים.

בשל כך נאלץ המבקש להגיש את ההליך כאן אשר רק הוא הביא לביטול העיקול (בהסכמה), אך חרף הסכמה זו חזרו המשיבים והטילו עיקול נוסף, דבר שהביא להגשת בקשה לבזיון בית המשפט.

בשל כל אלו, יש לטעמו לחייב את המשיבים בהוצאותיו חרף מחיקת ההליך, שכן מחיקת ההליך נעשתה מאחר ולאחר הגשתו התייתר המשך הדיון בו, שכן הליכי הגבייה מעוכבים מכוח הערעור שהגיש על ההחלטה בהשגה, אולם אין במחיקה משום גריעה מאיזה מטענות המבקש ביחס להתנהלות המשיבים כלפיו.

לטענת המשיבים יש לחייב את המבקש דווקא בהוצאותיהם, ראשית מאחר ולא היה מקום להגיש ולנהל את ההליך כנגד המשיב 2 באופן אישי, מקום שזה פעל מכוח סמכותו בשל המשיבה 1.

מעבר לכך, לטעמם של המשיבים אין כל בסיס לטענות המבקש כנגד חוקיות העיקול, שכן זה הוטל לאחר שההחלטה בהשגה נשלחה לכתובת הידועה למשיבים של המבקש, אותה הכתובת שהוא ציין בעת פתיחת תיק העוסק (ומעולם לא הודיע על שינוי בה) ואשר שימשה לקבלת הודעות שונות על ידו במהלך התקופה הסמוכה קודם למשלוח ההחלטה בהשגה לכתובת זו.

אמנם המשיבים הודו כי דבר הדואר חזר בסמוך לאחר משלוחו, אולם זאת בציון "לא נדרש ע"י הנמען" (ולא – "עזב" או "שינה כתובת") ומשכך רשאית היתה המשיבה לראות בכך מסירה כדין.

בנוסף טעונת המשיבים כי שינוי הכתובת במשרד הפנים אין די בה והיה על המבקש, אשר באותה תקופה ניהל הליך נוסף בעקבות שומה נוספת שהוצאה לו, לעדכן את שינוי הכתובת במשרדי המשיבה, דבר שלא נעשה על ידו. יתירה מכך, המבקש עצמו, במסגרת הליך ערעור קודם שהוא מנהל כנגד המשיבה (בגין אותה שומה נוספת) ציין בתגובה שהגיש לבית המשפט ביום 8.8.16, את אותה הכתובת הידועה למשיבים, ככתובתו.

מעבר לכך טוענים המשיבים כי המבקש ידע על כך שניתנה החלטה הדוחה את ההשגה, וזאת מתצהיר שהוגש בשם המשיבה בהליך ערעור קודם שניהל המבקש ואשר במסגרתו הוגש, ביום 5.10.16, תצהיר מר יואב אזולאי בו צויין מפורשות כי ההשגה נדחתה (מבלי שפורט באם הומצאה למבקש – פ.ל.).

מכל אלו מסיקים המשיבים כי המבקש הוא שחדל במעשיו ובשל כך הוטל העיקול מכוח סמכות הנתונה למשיבים בפקודה, ולאחר שהתמלאו התנאים להטלתו, ודין התובענה היה להדחות באם היתה מתבררת לגופה, בירור שהפך לתיאורטי עם עיכוב הליכי הגבייה מכוח הערעור שהגיש המבקש (אשר לטעמם של המשיבים יכול וצריך היה להגישו זמן רב לפני כן, דבר שהיה מונע את הטלת העיקול מלכתחילה).

לאחר בחינת מלוא טענות הצדדים, ולנוכח השתלשלות העניינים בהליך, אני מוצאת לחייב את המשיבים בהוצאות המבקש, אולם זאת בשיעור מתון ביותר. אני מקבלת את עמדת המבקש כי רק הגשת התובענה כאן הביאה לביטול העיקול (בהסכמה), דבר שככל הנראה ניתן וצריך היה לעשות קודם להגשת התובענה וזאת עד לבירור טענות המבקש באשר לאי המצאת ההחלטה בהשגה לידיו עד לאותו המועד. אין בכך משום קביעה כי העיקול הוטל שלא כדין (שאלה שאינני צריכה להדרש אליה כלל לאור מחיקת ההליך), אלא רק כי קודם להגשת התובענה נתקל המבקש בעמדה נוקשה של המשיבים, דבר שאילצו להגיש את התובענה על מנת שטענותיו ביחס להעדר ההמצאה ייבחנו לגופן. מעבר לכך, גם הטלת העיקול הנוסף, אפילו בהנחה שאכן נבע מטעות בתום לב כטענת המשיבים, גרם להגשת בקשה נוסף (לבזיון בית המשפט). יתכן שהמבקש הזדרז במעט בהגשת הבקשה, ולא מיצה אפשרות פנייה קודמת למשיבים, אולם בהתחשב בהתנהלות שהיתה מולו מצד המשיבים עד לאותו המועד, אינני סבורה כי יש לזקוף זאת, באופן מלא לחובתו.

משכך, לאור ההסדר הדיוני אני מחייבת את המשיבים בהוצאות המבקש בגין ההליך כאן בסך של 700 ₪ בצרוף שכ"ט עו"ד בשיעור 3,000 ₪.

מעבר לכך, כל צד נושא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ח, 08 יולי 2018, בהעדר הצדדים.