בקשת רשות לערער על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' נחלון) מיום 29.5.17 בת"א 20465-04-14, בה נדחתה בקשה לביטול פסק דין שניתן ביום 12.2.17 כנגד המבקשים, במסגרת דיון אליו לא התייצבו המבקשים.

ביום 10.4.14 הגיש המשיב (להלן - רמ"י) תובענה לסילוק ידם של המבקשים ממקרקעין בגוש 31128 חלקות 2-18 (להלן – המקרקעין). ביום 2.12.15 ניתן פסק דין בתובענה, ובית משפט קמא קיבל את תביעת המשיבה לסילוק ידם של המבקשים וזאת לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים, אך בלא שהוגשו ראיות מטעם המבקשים. כך עשה בית משפט קמא בהסתמך על דברים שנפסקו במסגרת דנ"א 1099/13 מדינת ישראל נ' אבו פריח (פורסם במאגרים 12.4.15), באשר לתקיפה עקיפה של חוקיות הפקעה. בית משפט קמא סבר שטיעוני ההגנה של המבקשים בהליך נסובים אך על טענות באשר לחוקיות ההפקעה ותוקפה, טענות שמקומן הטבעי הוא בתקיפה ישירה בפני הערכאה המוסמכת, ולא בבית משפט השלום במסגרת תביעה לסילוק יד.

כנגד פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 32808-01-16), וביום 29.9.16 בוטל פסק הדין תוך שנקבע כי ראשית יש לאפשר לצדדים להגיש ראיות.

בהתאם בהחלטה מיום 5.10.16 הורה בית משפט קמא על מועדים להגשת ראיות וקבע מועד לדיון בו על המבקשים להתייצב אישית.

ביום 7.11.16 הודיע עוה"ד ד"ר דורע'אם סייף, שייצג את המבקש מס' 6 בבית משפט קמא עובר למתן פסק הדין הראשון, כי הוא איננו מייצג עוד את מרשו. בית משפט קמא הורה לרמ"י לבצע מסירה אישית וכן לעו"ד סייף ליידע את מרשו על ההחלטה מיום 5.10.16, בה נקבעו מועדים להגשת הראיות והדיון בו היה על המבקשים להתייצב אישית.

ביום 24.11.16 פנתה רמ"י לבית משפט קמא בבקשה לאשר להמציא את ההחלטה מיום 5.10.16 למבקשים על דרך ההדבקה במקרקעין. על פי האמור בבקשה, במענה לפניית ב"ר רמי אל עו"ד סייף בבקשה לקבלת פרטי הקשר עם המבקשים,מסר עו"ד סייף שידוע לו שהמבקשים מתגוררים בא-טור וכן נמסר מספר טלפון של איש קשר לקבלת פרטי ההתקשרות עימם. אלא שאיש הקשר הפנה את ב"כ רמ"י, לדבריהם, בחזרה אל עו"ד סייף, שכאמור, הפנה אל איש הקשר. עוד צוין בבקשה כי נעשתה פניה למשרד ב"כ הנתבעים 1-4, עו"ד דחלה, ואלו לא הגיבו להודעה שהושארה.

בית משפט קמא נעתר לבקשה תוך שהורה לרמ"י לפעול במקביל להמצאה של תצהירי רמ"י וההחלטה לעורכי הדין סייף ודחלה, לנציג ששמו נמסר בידי עו"ד סייף וכן לברר את כתובות של הנתבעים.

ביום 7.2.17, לאחר שהמועד להגשת ראיות מטעם המבקשים חלף, פנתה רמ"י לבית המשפט ועדכנה כי הדבקה את ההחלטה מיום 5.10.16 במקרקעין, ואף יידעה את עורכי הדין.

ביום 8.2.17 הודיע עו"ד דחלה, אשר ייצג את המבקשים 1-4 בבית משפט קמא, כי לאחר שניתן פסק הדין הראשון הודיעו לו מרשיו כי הם מעוניינים להעביר את הייצוג לעו"ד אחר ולמיטב הידיעה הועבר הייצוג אל עו"ד סייף. בתגובה להודעה זו קבע בית משפט קמא כי בכפוף למסירת הודעה למבקשים 1-4 אודות מועד הדיון ומסירת פרטי התקשרות עמהם לבית המשפט, תתקבל הבקשה. למחרת היום התקבלה הודעתו של עו"ד דחלה כי הודיע למבקשים 3 ו-4 על מועד הדיון ואילו עם האחרים לא נוצר קשר.

ביום 12.2.17 התקיים הדיון כפי שנקבע בהחלטה מיום 5.10.16. לדיון זה לא התייצב איש מהמבקשים או מי מטעמם. רמ"י עתרה למתן פסק דין בהעדר התייצבות ובית משפט קמא נעתר לכך ונתן פסק דין נגד המבקשים בהעדר התייצבות, תוך שציין כי ההחלטה מיום 5.10.16 הודעה לעורכי הדין שייצגו את הנתבעים; היא גם נמסרה לדברי רמ"י לאיש קשר שנמסר בידי עו"ד סייף; והיא גם הודבקה במקרקעין מכוח החלטה מיום 24.11.16.

ביום 6.4.17 הגיש עו"ד סייף לבית המשפט הודעה על ייצוגם של המבקשים 2 ו-4 תוך שציין כי הוא צפוי לייצג גם את מבקשים 1, 3, ו-6.

ביום 23.4.17 הגיש עו"ד סייף לבית משפט קמא בקשה בשמם של מבקשים 1-4 ו-6 לביטול פסק הדין. לבקשה צורפו תצהירים של מבקשים 1-4 כי לא זומנו לדיון שהיה קבוע ליום 12.2.17 ולא ידעו עליו. נטען כי לא היה מקום לאפשר תחליף המצאה על דרך הדבקת במקרקעין, משום שלא הוכח שלא ניתן היה להמציא למבקשים אישית בדרך אחרת (עתה פרטו המבקשים כתובות אישיות). עוד נטען כי מהדו"ח שצורף להודעת רמ"י שהוגשה לבית משפט קמא ביום 7.2.17 עולה כי מה שהודבק במקרקעין היה כתב הגנה, ולא ההחלטה מיום 5.10.16.

בית משפט קמא הורה איפוא על הגשת תגובה לבקשה ותשובה לתגובה. בתגובה שהוגשה מטעם רמ"י נטען כי אין מקום לבטל את פסק הדין הן על שום שלא הועלתה כל טענה באשר לסיכויי ההגנה של המבקשים; והן על שום שרמ"י פעלה על פי הנחיות בית המשפט בכל הנוגע לביצוע המצאה הן במסירה לעורכי הדין ולנציג והן בהדבקה במקרקעין. צוין כי הצהרתם של המבקשים 3 ו-4 כי לא ידעו על אודות הדיון סותרת את הודעתו של עו"ד דחלה מיום 9.2.17 כי הודיע למבקשים אלו אודות מועד הדיון. אשר לטענה כי המסמך שהודבק במקרקעין הוא "כתב הגנה" – צוין כי ההחלטה מיום 5.10.16 ניתנה על גב כתב ההגנה, ומה שהונח במקרקעין לא היה כתב ההגנה, אלא ההחלטה שניתנה על גב כתב ההגנה.

המבקשים לא הגיבו לטענות אלו ובית משפט קמא דחה את הבקשה לביטול פסק הדין בהחלטה קצרה על פיה משלא הגיבו המבקשים לתשובת רמ"י, מטעמי תשובתה של רמ"י נדחית הבקשה.

עתה פונים המבקשים בבקשת רשות ערעור במסגרתה מבקשים להשיג על החלטת בית משפט קמא. לטענתם, אי הגשת תשובה לתגובת רמ"י, איננה מצדיקה כשלעצמה דחיית הבקשה. הדין איננו מחייב להגיש תגובה ודחיית הבקשה מחמת אי הגשת תגובה עולה כדי חוסר סמכות וחוסר סבירות. עוד נטען כי מדובר בהפרה קיצונית של חובת ההנמקה ובפגיעה בזכויות חוקתיות. לטענת המבקשים יש לבטל את ההחלטה "מחובת הצדק", שכן כתובותיהם המדויקות מצויות ברישומי משרד הפנים, והם אנשים ידועים בשכונת מגוריהם, אשר ניתן היה לאתר אותם בנקל באמצעות שליח. נטען כי המצאה באמצעות הדבקה במקרקעין, איננה המצאה כדין משום שלא הוכח שלא ניתן היה להמציא ישירות למבקשים.

דיון

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, כמו גם בתיק בית משפט קמא, סבורני כי אין הבקשה מצריכה תשובה ודינה להדחות.

אכן ההחלטה עליה נסובה הבקשה היא החלטה קצרה המפנה לנימוקי רמ"י, אך נימוקי רמ"י היו תמציתיים וברורים ובנוסף אין היא עומדת לבדה, שכן קדם לה פסק הדין מיום 29.9.16, בו נימק בית משפט קמא מדוע סבר הוא כי רשאי היה ליתן באותו מועד פסק דין, לאחר שבוצעה המצאה כדין. נימוקי בית משפט קמא ונימוקי רמ"י, אליהם הפנה בית משפט קמא בהחלטה נשוא הבקשה, מלמדים כי בדין ניתן פסק הדין מיום 12.2.17 ובדין לא בוטל.

כפי שציין בית משפט קמא בפסק הדין, וכעולה מהפירוט העובדתי לעיל, פסק הדין ניתן לאחר שהחלטה מיום 5.10.16 הומצאה כדין. ראשית הומצאה היא לעורכי הדין שייצגו את המבקשים, בטרם הודע לבית המשפט על הפסקת ייצוג, כך שבשלב שנמסרה ההחלטה מיום 5.10.16 לעורכי הדין, נחשבו הם לכל דבר ועניין כמיצגי המבקשים (ראו תקנה 473(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 377/10 אבני נ' עו"ד שילר, פורסם במאגרים, 11.7.10, והאסמכתאות המופיעות שם)).

למעשה די בנימוק זה כדי להוביל למסקנה כי אין מדובר בפסק דין שניתן בהעדר התייצבות בלא שבוצעה המצאה כדין. משמתקיימת המצאה כדין, ביטול פסק הדין שניתן בהיעדר המבקשים איננו נעשה מ"חובת הצדק" ויש צורך בהצגת נימוקי הגנה של ממש. המבקשים דנן לא טענו בבקשתם דבר באשר לסיכויי הגנתם, כך שבדין נמנע בית משפט קמא מלבטל את פסק דינו.

יצוין כי כאמור, לגבי שניים מן המבקשים הצהיר בזמנו עורך הדין דחלה כי הוא אף הודיע להם בפועל על מועד הדיון. מבקשים אלו הצהירו במסגרת בקשת הביטול כי לא ידעו אודות מועד הדיון, בלא התייחסות לדברים אלו. גם כהזכירה רמ"י בתשובתה את דבריו של עו"ד דחלה כי מסר לשניים מן המבקשים אודות מועד הדיון, לא הגיבו המבקשים לכך, אף שניתנה להם ההזדמנות ונקבע מועד להגשת תגובה. כלומר: הבקשה לביטול פסק דין לא נדחתה בשל פגם טכני של אי הגשת תגובה מצד המבקשים, אלא משום שתוכן תשובת רמ"י חייב תשובה ונימוק בין היתר לטענת אודות הידיעה בפועל אודות מועד הדיון. תשובה זו לא ניתנה, כך שהטיעון שמפי רמ"י נותר בעינו, בלא תשובה, ובדין אומץ כהנמקה למסקנה כי אין מקום לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר המבקשים.

יוער כי נראה שגם המסירה על דרך הדבקה במקרקעין נעשתה כדין, שכן נעשתה היא מכוח החלטה שיפוטית, שניתנה ביום 24.11.16 לאחר שב"כ רמ"י ציינו כי פנו אל עו"ד סייף עלמנת לנסות ולקבל את פרטי התקשרות עם המבקשים, וזה הפנה אותם אל איש קשר, מר אחמד נימר, שמצדו הפנה בחזרה אל עו"ד סייף. עוד ציינו באי כוח רמ"י כי פנו אל עו"ד דחלה אך לא ניתנה הודעה.

צדק אפוא בית משפט קמא במסקנתו כי לא היה מקום לבטל את פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות מצד המבקשים.

הבקשה נדחית אפוא.

הואיל ולא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

הפקדון יוחזר למפקידו.

ניתנה היום, א' כסלו תשע"ח, 19 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.