דחיית תביעה בטענה לרשלנות רפואית בטיפול בתובעת במהלך אשפוזה אצל הנתבע.

על פי הנטען, אי מתן טיפול מונע קרישה במהלך אשפוזה הוביל להתפתחות קריש דם ריאתי שהותיר נזקים וקוצר נשימה.

הרקע העובדתי ותמצית המחלוקת

1. התובעת, ילידת 1969, אושפזה ביום 22.3.2014 במחלקה הכירורגית בבית החולים פוריה עם ממצא של אבן בכיס המרה ו'עקב פניות חוזרות למיון באבחנה של דלקת כיס המרה' (סיכום הביקור בחדר המיון מאותו יום).
2. התובעת טופלה מספר ימים באופן שמרני ובשל המשך כאבים נותחה ביום 27.3.2014 ניתוח לפרוסקופי לכריתת כיס המרה. מהלך הניתוח היה תקין אך לאחריו נמצא דימום בנקזים עם ירידת המוגלובין והתובעת קיבלה מנות דם ופלסמה וזאת גם למחרת היום ב-28.3.2014 בצהריים אז קיבלה שתי מנות דם.
3. באותו לילה (28-29.3.2014) התלוננה התובעת על קוצר נשימה חד ובבדיקה נמצא תסחיף ריאתי. התובעת הועברה ליחידה לטיפול נמרץ ולאחר טיפול והטבה חזרה ביום 3.4.2014 להמשך אשפוז במחלקה הכירורגית. התובעת שוחררה לביתה ביום 8.4.2014.
4. התובעת טוענת שנותרה עם קוצר נשימה ולטענתה הוא נגרם עקב רשלנות הצוות הרפואי של הנתבע שלא דאג לטיפול מונע לתסחיף הריאתי בעת אשפוזה ואף לא שקל זאת. לטענת התובעת לא נבחנה מידת ניידותה כגורם סיכון להתפתחות פקקת ותסחיף כפי שאירע.
5. הנתבע טוען שבמצבה של התובעת לא היה כל צורך לשקול מתן מדללי דם כנטען שכן הייתה ניידת במידה מספקת, וממילא אם היה נשקל הדבר – הוא היה נדחה שכן לא היה מקום לתת טיפול כאמור.

היינו, אף אם היה נקבע שהיה עליו לשקול מתן מדללי דם ובכך כשל – הרי שלא מתקיים כל קשר סיבתי בין כשל-נטען זה ובין מצבה של התובעת שכן עריכת שיקול כאמור הייתה מובילה באופן לגיטימי וסביר להחלטה שלא לתת מדללי דם. לדידו הדבר מקבל משנה תוקף בדיעבד, כאשר עולה שמתן מדללי דם היה מסכן את התובעת בדימום מוגבר לאחר הניתוח.

1. שיעור הנזק שנותר לתובעת אף הוא במחלוקת.

מומחה התובעת, ד"ר אורן פרוכטר, העמידו על 40% ולמעט הפחתה של 10% נכות עקב הפסקת נטילת תרופות ע"י התובעת עמד על כך שהשיעור משקף את מצבה הקליני אף שאינו תואם את הקריטריונים שנקבעו בתקנות.

מומחה הנתבע, פרופ' שלמה ברלינר, קבע שלא הוצג בפניו כל נזק שאריתי שנותר לתובעת עקב התסחיף ושמדדי הבדיקות העדכניות מעידים שהוא אכן חלף.

1. לאור האמור נבחן את טענות הרשלנות באי מניעת התסחיף הריאתי.

בשלב הראשון נבחן את תקופת האשפוז לפני הניתוח - מה הייתה מידת ניידותה של התובעת ומה משמעות התיעוד הרפואי בתיקה; מהם גורמי הסיכון האפשריים, הן בעת האשפוז והן בהינתן החלטה על ניתוח לפרוסקופי; ולאור כל אלו - האם היה צורך לשקול ואף לתת לתובעת טיפול מונע כנטען.

בשלב השני נבחן את מצבה של התובעת לאחר הניתוח ועד לגילוי התסחיף, מצבה בעת אשפוזה במחלקה והאינדיקציות שנמצאו לאי-מתן מדללי דם.

1. בחינת השלבים השונים מלמדת שלא נמצאה רשלנות בטיפול בתובעת. כמו כן לא נמצא שהייתה פגיעה באוטונומיה או שהצוות לא שיתף את התובעת בשיקולים רפואיים רלוונטיים.
2. לאור התייחסות הצדדים, תיבחן המחלוקת אודות נכות התובעת והטענה להפסדי השתכרות.

טענת הרשלנות באי מניעת התסחיף הריאתי

1. לטענת התובעת התרשל הצוות הרפואי כאשר לא נתן לה טיפול מונע במדללי דם במהלך אשפוזה במחלקה וזאת על מנת למנוע התפתחות תסחיף ריאתי. התובעת מוסיפה וטוענת כי רשלנות הצוות באה לידי ביטוי גם בכך שהעניין כלל לא נשקל מלכתחילה.
2. המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת למידת ניידותה של התובעת במהלך ימי אשפוזה, שהיא אינדיקציה לשיקול בדבר נקיטת אמצעי מניעה.
3. עיון ברשומות הרפואיות שהגיש הנתבע מעלה שמידת ניידותה של התובעת במהלך אשפוזה תועדה באופן חלקי, כפי שיבואר להלן, אך הצדדים חלוקים לגבי משמעות הדברים.

שלב ראשון – תקופת האשפוז לפני הניתוח

אשפוז התובעת במחלקה ומידת ניידותה

1. ביום 22.3.14 נקלטה התובעת בחדר המיון והוגדרה כעצמאית (עמ' 70 בקובץ ראיות הנתבע, להלן: "הקובץ").

בבדיקת אולטרסאונד עלה חשד לאבן בכיס המרה והתובעת אושפזה במחלקה הכירורגית לצורך טיפול שמרני, תחת הנחה של דלקת בכיס המרה, אף כי דלקת כאמור לא נמצאה בבדיקות המקדימות, ואף לא בבדיקת CT מיום 25.3.14 בה נרשם במפורש: "כיס מרה: מכיל אבנים ללא סימני דלקת" (עמ' 22 בקובץ). עם זאת, הנחת הטיפול הייתה כאמור דלקת והתובעת גם טופלה באנטיביוטיקה על מנת לכסות אפשרות זו כמקור לכאביה.

1. עם העברתה למחלקה מולא טופס המעקב של האחיות במחלקה (עמ' 159 בקובץ). בטופס זה מופיעים בצד ימין נושאי הבדיקה על פיהם יש למלא את הדרוש (מצב הכרה, מצב נשימתי, מצב רגשי, ניידות, עור, כלכלה, הפרשות וכיוב') ובצד שמאל יש מקום לטקסט חופשי.

בשורה שעניינה 'ניידות' קיימות האפשרויות 'עצמאי/ עזרה קלה/ מלאה/ הורדה ממיטה/ מקל/ הליכון/ כסא גלגלים/ מרותק למיטה/ שינוי תנוחה/ סכנת נפילה___', ובסופן נרשמה הדרגה '45'. בטקסט צוין שהתובעת ישנה טוב.

1. בתצהירה העידה התובעת שבימים לפני ניתוחה היא סבלה מכאבים עזים ולא הרבתה לקום מהמיטה עקב מכאוב וחולשה, וזכור לה שאף הרחצה נעשתה עם עזרה. עדות זו נתמכת בחלקה במסמכים הרפואיים, כמפורט להלן.
2. ביום 23.3.14 קיבלה התובעת הדרכה תזונתית (עמ' 64-66 לקובץ). סיכום הניקוד שתוקנן לתובעת לצורך הערכת סיכון תזונתי מעלה ש'חומרת המחלה' נוקדה ב-1, כשפירוט הניקוד מגדיר 'חולה חלש אך קם מהמיטה בקביעות'.

בטופס המעקב של האחיות במחלקה מאותו יום (עמ' 158 בקובץ) לא סומנה שורת הניידות, ברישום הראשון צוין שהיא 'מרגישה טוב ללא תלונות נבדקה ע"י הרופאים' וכן שדווחה על הטבה לגבי הכאבים. ברישום אחר-כך צוין שאחרי ארוחת הערב הכאבים גברו, התובעת קיבלה משככי כאבים וברישום הבא צוין שישנה טוב ללא תלונות ושהכאב 0.

1. ביום 24.3.14 צוינה דרגה 20 בשורת הניידות בטופס המעקב של האחיות (עמ' 157 בקובץ). בטקסט משמאל צוין באמצע הדף שמרגישה טוב ואח"כ בתחתית הדף נרשם שישנה טוב.
2. ביום 25.3.14 צוינה דרגה 45 בשורת הניידות בטופס המעקב של האחיות (עמ' 156 בקובץ), בטקסט משמאל צוין שהתובעת כאובה ובחלק התחתון של הדף נרשם שהיא ישנה לסירוגין ושנתנה שתן בשירותים.
3. ביום 26.3.14 צוינה שוב דרגה 45 בשורת הניידות בטופס (עמ' 155 בקובץ), ובטקסט משמאל צוין שהתובעת כאובה. במועד זה התקבלה ההחלטה על ניתוח התובעת, שהתקיים יום למחרת.

משמעות התיעוד הרפואי בתיקה של התובעת ומידת הפירוט הנדרשת

1. התובעת טוענת שרישומי הנתבע לקויים שכן בשורת הניידות בטופס המעקב לא סומנה מדי יום האפשרות המתארת את מצבה - 'עצמאי/ עזרה קלה/ מלאה/ הורדה ממיטה ..' וכיוב'. לדידה יש להסיק מהעדר הרישום שהיא הייתה מרותקת למיטתה.
2. אכן רישום לקוי מעביר את נטל ההוכחה לנתבע להוכיח מצב עובדתי שונה מזה שטוענת לו התובעת, אלא שבענייננו ספק אם מדובר ברישום לקוי ומכל מקום הן עדות התובעת והן החומר הרפואי נותנים מענה למבוקש ומלמדים שהתובעת לא הייתה 'מרותקת למיטתה'.
3. התובעת בעדותה לא טענה לריתוק מוחלט למיטה אלא הצהירה ש'לא הרבתה לקום' ושהתקלחה עם עזרה. על עדות זו יש להוסיף את דרגת הניידות של סיכון לנפילה שדורגה מדי יום, גם אם לא נערך סימון מלא של המלל המבוקש, וכן צוין כיצד היא מרגישה.

כך, לדוגמא, ביום 25.3.14 נמצא רישום שהתובעת נתנה שתן בשירותים, אך גם התובעת לא טוענת שמשמעות הדבר היא שבכל הימים האחרים לא נתנה שתן, שהרי לא הייתה מחוברת לקטטר בימים אלו.

1. בהתאם לדרגות בטופס 'אומדן לזיהוי סיכון לנפילה וביצוע התערבות' (עמ' 170-171 בקובץ) דרגה של 0-20 משמעה שאין סיכון, 25-45 היא דרגת סיכון נמוכה עד בינונית, ו- 46 ומעלה היא רמת סיכון גבוהה.

בחינת רישומי הנתבע בחמשת ימי האשפוז שקדמו לניתוח מלמדת שביום הראשון, הרביעי והחמישי (ערב הניתוח) הוערכה התובעת בדרגה 45 – היינו סיכון נמוך עד בינוני לנפילה; ביום השני דורגה בהערכה התזונתית כ'חולה חלש אך קם מהמיטה בקביעות'; וביום השלישי היא דורגה 20 היינו ללא סיכון.

מכאן יש לקבוע שלאורך כל ימי האשפוז לא הייתה התובעת ב"ריתוק חריף למיטה" אלא קמה ממנה והסתובבה וזאת אף ברמה שהעלתה דרגת סיכון נמוכה עד בינונית לנפילה.

1. על פי עדות ד"ר קרואני, רופא בכיר במחלקה הכירורגית בה אושפזה התובעת, תיאור זה תואם את התמונה הקלינית באותה עת.

לתובעת הייתה תמונה קלינית קלה, חוץ מכאבים, ודלקת כיס המרה לא נתנה את אותותיה על הגוף, לא היה חום, לא היה זיהום כללי ולמעשה לא היה דבר שיכול היה לגרום לה להיות מרותקת למיטה או לגרום לה להיות לא ניידת חוץ מכאבים (עמ' 116 בפרוטוקול, ש 14-24).

ד"ר קרואני אף הוסיף שאינו יכול לאשר או לשלול מה שלא כתוב, אך שמניסיונו האישי ומהספרות אנשים שסובלים מכאבים של כיס המרה לא שוכבים במיטה אלא 'מחפשים כל דרך להיחלץ מהמיטה כדי להסתובב כדי להקל עליהם' (עמ' 117 ש 1-7).

1. התובעת מלינה על הפער ברישומים לפני הניתוח ואחריו, ועוד יותר מכך לאחר התסחיף הריאתי, כאשר הרישום מפורט יותר ויותר בכל שלב. פער זה הוסבר ע"י מומחה הנתבע בהבדל שבעטיו נערכו הרישומים והדברים מקובלים עליי (עמ' 87 ש 1-13, עמ' 102 ש 13-15):

חולה המאושפזת לטיפול שמרני ולא ניכר אצלה כל גורם סיכון מיוחד, בוודאי לא ריתוק למיטה, אינה מצריכה רישום יומיומי מדוקדק אודות כל תנועה וירידה מהמיטה ודי בתיאור כללי של מצבה בעניינים הנוגעים לטיפול כגון הרגשתה, כאביה וכיוב'. מעקב הצוות בתחום הניידות אודות סיכון הנפילה נותן אינדיקציה מספקת בשלב זה למעקב אחר מצב ניידותה.

המצב משתנה כאשר היא חוזרת מניתוח ואז עוקב הצוות הרפואי גם אחר החלמתה הפיזית, ירידתה מהמיטה, הגעתה למתן שתן וכיוב'. הדבר גובר ביתר שאת לאחר חזרתה מטיפול נמרץ עקב תסחיף ריאתי, וכפי שהגדיר מומחה הנתבע – חלק מבדיקת ההתאוששות מהתסחיף היא העובדה שהיא עצמאית, הולכת ללא קוצר נשימה, יציבה וכיוב'.

1. ד"ר קרואני התייחס אף הוא בעדותו לסוגיית הרישום, ואף שציפה לראות רישום יומי של "מרגישה טוב מתהלכת במחלקה" - הבהיר שאי-רישום לא מלמד את ההיפך. כדבריו יש להניח שהיא הסתובבה במחלקה ולא היה צריך לכתוב את הדברים, כפי שלא נכתב על מי שאוכל שהוא אכל כל יום, וכפי שלא נרשם שהוא נושם (עמ' 123 ש 5-24). מה שטבעי למצבו של החולה לא מצריך התייחסות מיוחדת או תיעוד מדוקדק.
2. ד"ר גירון, מנהל המחלקה בה אושפזה התובעת, הבהיר אף הוא שכאשר חולה מאושפז במחלקה בשל דלקת בכיס המרה - המהלך הטבעי הוא שהחולה נייד, ויציינו במיוחד אם מסיבה כלשהי הוא לא נייד. הרופא אף הבהיר ש'לאחר הניתוח זה משהו אחר' שכן זה כבר חלק מתיעוד ההחלמה מהניתוח ולכן הרישום יהיה מפורט יותר (עמ' 134 ש 16-24).

גורמי סיכון אפשריים, סוגיית הניידות ושאלת הצורך בטיפול מונע

1. התובעת מבקשת להיתלות באמירה הכללית ש'באופן כללי השאיפה, הרצון והתקווה לשיפור איכות טיפול בבתי חולים היא שכל מאושפז יעבור הערכת סיכון לפיתוח פקקת במהלך אשפוזו' (עמ' 131 ש. 13-17), אלא שאין להתעלם מכל ההבהרות והדיוקים סביב אמירה כללית זו.

הערכת סיכון כאמור כוללת בין היתר את בחינת מידת ניידותו של המאושפז, מחלות רקע/גורמי סיכון אפשריים ובחינת קיומה של התווית-נגד.

1. מבחינת גורמי רקע אין חולק שטרם אשפוזה סבלה התובעת מעודף משקל, יתר לחץ דם ועברה ניתוח תוספתן.
2. לטענת המומחה מטעם התובעת, מומחה למחלות ריאה ולרפואה פנימית, ריתוק חולה למיטה בשל מחלה חריפה וטראומה ניתוחית נמצא כגורם סיכון להתפתחות פקקת ותסחיף ריאתי, ולכן 'מקובל לנקוט אמצעים בקבוצות חולים מסוימות' למניעת אירועים אלו וזאת ע"י ניוד מוקדם ככל האפשר, בחלק מהמקרים גרביים מיוחדות ובחלק ניכר מהחולים ע"י טיפול תרופתי נוגד קרישה.
3. לטענתו לא נשקל בעניינה של התובעת הסיכון המוגבר לפתח תסחיף ריאתי וזאת אף שהתקיימו שניים ויותר מגורמי הסיכון שצוינו בקווים המנחים של האיגוד האמריקאי לניתוחים לפרוסקופיים, ובכלל זה הגיל מעל 40 שנה, השמנת יתר, חוסר ניידות וזיהום חמור.
4. בחקירתו צמצם מומחה התובעת קביעה גורפת זו ואישר שלא כל אדם עם השמנת יתר מעל גיל 40 צריך לקבל מדללי דם, אלא בהצטרף גורם סיכון שלישי (עמ' 61 ש 20 – עמ' 62 ש 6).
5. לדידו של המומחה יש לראות בתובעת כמי שסבלה מזיהום חריף שכן זו הסיבה לאשפוזה, אך בקביעה זו מתעלם המומחה מתוצאות הבדיקות שנעשו באותם ימים ושללו הימצאותה של דלקת. אמנם נכון הוא שהנחת העבודה של הצוות המטפל הייתה להתייחס לאפשרות של דלקת וליתן טיפול מונע באנטיביוטיקה, אך מכאן אין להסיק שההנחה באותה עת הייתה שהתובעת סובלת מ'זיהום חמור' או שהיה על הצוות להתייחס לגורם סיכון של 'זיהום חמור' כאשר אפילו קיומה של דלקת לא היה וודאי.
6. בחקירתו העלה מומחה התובעת טענה חדשה שהיה צריך לתת לתובעת מדללי דם מיד עם כניסתה לאשפוז, ביום 22.3.2014. מדובר בטענה לא סבירה שיש בה בעיקר חוכמה בדיעבד, ואכן בהמשך חקירתו שקל המומחה לצמצם טענה גורפת זו תוך מתן דגש על הצורך בביצוע הערכת סיכון ולאו דווקא על הצורך במתן מדללי דם בפועל (עמ' 58 ש 14 – עמ' 60 ש 7).
7. אין בידי לקבל גם את טענותיו החדשות של מומחה התובעת.

ביום 22.3.2014 נכנסה התובעת לאשפוז תחת 'הנחת עבודה' לקיומה של דלקת, אף שזו לא נמצאה בבדיקות, וניתן לה טיפול שמרני לאותה דלקת וכאבים מהם סבלה. בשלב זה אין כל טענה שהתובעת הייתה צפויה לשהות שבוע ימים במחלקה, ובוודאי שלא הייתה במצב של "ריתוק חריף למיטה" אף לגרסתה.

מכאן שאין כל יסוד למתן מדללי דם לחולה חדשה שהוגדרה כ'עצמאית' ביום קבלתה.

1. באשר לניידות אישר מומחה התובעת שלא מדובר במקרה שלה בחוסר ניידות מוחלט אלא ב'ירידה בניידות' ביחס למצבה הבסיסי (עמ' 57 ש 4 – עמ' 58 ש 6). עם זאת, לא נמצא כל תימוכין ש"ירידה בניידות" בדרגה לא ידועה היא גורם סיכון רלוונטי לפקקת, להבדיל מריתוק מוחלט למיטה.
2. מומחה הנתבע, מומחה למחלות פנימיות וקרישת דם, שולל את גישת התביעה, לרבות הטענה שהיה צריך למלא לתובעת דף הערכת סיכון לפקקת, ולדידו מדובר בנסיבות העניין בטענה מלאכותית המייצרת 'המצאת נושאים לדיון'.

לדידו, כל חולה וכל ניתוח הם מצב שעומד בפני הצוות הרפואי. בחולה נייד, הנושא של מתן טיפול מונע לפקקת כלל אינו עומד על הפרק או לדיון. המומחה הבהיר שנושאים עולים לדיון בהתאם לצרכי המטופל ולא נעשית בדיקה מלאכותית של ספרי הרפואה מא' ועד ת'.

לפיכך, כאשר חולה הוא נייד, כלל לא עולה על הפרק ולא רלוונטי קיום דיון במתן טיפול נוגד-קרישה, שכן חולה נייד לא נמצא בסיכון לפתח פקקת (עמ' 79 ש 1-24, וכן עמ' 105 ש 3-8, 19-21). לפיכך, שב מומחה הנתבע על עמדתו שבימי האשפוז, בוודאי טרם ההחלטה על הניתוח, התובעת לא הייתה צריכה שום טיפול מונע (עמ' 109 ש 12-18).

1. באשר ל'דרגת הניידות' הבהיר מומחה הנתבע ש'מספיק שהחולה תרד לשירותים' והיא כבר לא צריכה לקבל טיפול מונע ונחשבת ניידת (עמ' 95 שורות 18-20, עמ' 99 שורות ש 4).
2. במהלך חקירת מומחה הנתבע ציין הלה כי בתרשומת שערך בעת בדיקת התובעת היא השיבה לשאלותיו אודות ניידותה וציינה שירדה לשירותים, למקלחת, הסתובבה עם בן זוגה וכיוב'. התובעת מתנגדת לעדות זו שלדידה אינה ראיה בתיק. לאור המפורט לעיל לעניין העולה מתצהיר התובעת ומהרישום הרפואי מתייתר הדיון בתרשומת זו, בקבילותה ובמשקלה.
3. עמדת מומחה הנתבע נתמכת בעדותו של ד"ר קרואני. ד"ר קרואני העיד כי הוא עצמו הכניס את הקווים המנחים לקביעת ניקוד לצורך החלטה על מתן טיפול בנוגדי קרישה ומניעת תסחיף, אלא שחולה שנמצא במחלקה עם טיפול אנטיביוטי, לפי המדדים יש לו מחלה קלה והוא מתהלך – לא זקוק לטיפול בנוגדי קרישה. לא מדובר במצב כזה בחולה המרותק למיטה - גם אם אשפוזו נמשך שלושה, ארבעה וחמישה ימים. חולה שכזה מלכתחילה לא עונה לקטגוריה הרלוונטית לבחינת נוגדי קרישה (עמ' 120 ש 16 – עמ' 121 ש 21).
4. כאשר נשאל ד"ר קרואני על תכנית מדדים של משרד הבריאות (מסמך שלא הוגש ולא הוכחו תוכנו או קבילותו) הבהיר כי תכנית זו ממילא מיועדת למחלקות פנימיות ולא למחלקות כירורגיות. ד"ר קרואני אף שב והדגיש כי אין ללמוד גזירה שווה מחולה במחלקה פנימית לחולה במחלקה כירורגית, בוודאי כאשר יש לו כאבי בטן והרופא לא יודע 'לאן זה הולך'.

במצב כזה, הובהר, בשום פנים ואופן לא יינתן טיפול מונע קרישה אשר עשוי להחריף את מצבו, להעלות סיכון לדימום בניתוח או אחריו וכיוב' (עמ' 125 ש' 16 – עמ' 127 ש' 18).

1. ד"ר גירון אישר אף הוא שחוסר ניידות מהווה גורם סיכון אך הבהיר שחוסר ניידות זה דבר מוחלט שמתייחס לחולה שמרותק למיטתו. אם החולה יורד מהמיטה והולך לשירותים או לכל דבר אחר - הוא נייד (עמ' 132 ש 20 – עמ' 133 ש 8).
2. באשר לשאלה אם לתת או לא לתת טיפול מונע הבהיר ד"ר גירון שצריכה להיות התוויה לתת, ולא רק התווית נגד של 'לא לתת' (עמ' 136 ש 3). היינו צריכה להיות סיבה מלכתחילה מדוע כן לתת טיפול נוגד קרישה, סיבה שכאמור לא התקיימה בענייננו, ואין די בכך שרק לא נמצאת התוויית-נגד.

גורמי סיכון בהינתן החלטה על ניתוח לפרוסקופי

1. בחקירתו אישר מומחה התובעת שעם קבלת ההחלטה על ניתוח יש לערוך איזון בין סיכון לתועלת בעת שקילת הצורך במתן מדללי דם, וזאת לאור הסיכון לדימום בניתוח שיוגבר עקב מדללי הדם. במהלך חקירתו הרחיב המומחה וטען לראשונה שאת מדללי הדם יש לתת שש שעות לפני הניתוח ואז ינוטרל הסיכון לדימום מוגבר בניתוח (עמ' 61 ש 6-18). מדובר בטענה חדשה, אך כמתואר לעיל ולהלן אף בה אין כדי להועיל.
2. המומחה טען שמתן נוגדי קרישה טרם-ניתוח הוא מקובל, אך הודה על דרך-השלילה שבאנשים שלא אמורים לעבור ניתוח הסיכון לדימום כתוצאה מנוגדי קרישה הוא נמוך יותר (עמ' 60 ש 18-21) – היינו, עם ההחלטה על ניתוח עולה הסיכון לדימום.
3. המומחה מטעם הנתבע חולק בחוות דעתו על טענת מומחה התובעת ביחס להערכת הסיכון בניתוח לפרוסקופי, היינו בניתוח שבו לא מבוצע חתך לפתיחת הבטן.
4. בהפנותו לקווים המנחים אליהם התייחס מומחה התובעת, כפי שפורסמו בשנת 2007, מצטט מומחה הנתבע את משפט הפתיחה הקובע שישנה מחלוקת באשר לגישה המיטבית למניעת פקקת ותסחיף ריאתי בחולים העוברים ניתוח לפרוסקופי.
5. כמו כן מפנה מומחה הנתבע בחוות דעתו לקביעות המאמר העדכני בו פורטו הקווים המנחים, שם צוין שדרגת ההמלצה לנקיטת אמצעי מניעה כאמור במקרה של ניתוח לפרוסקופי בכיס המרה היא הנמוכה ביותר מתוך 3 דרגות, ודרגת העדות המדעית להנחיות היא 2-3 מתוך 3 (1 היא הגבוהה ביותר).

בהתאם לתרגומו של המומחה את הדרגות מדובר ב"המלצה בדרגה הנמוכה ביותר, שלמעשה אינה מבוססת על שום נתון מדעי איכותי וגובלת בנתונים לא עקביים וויכוח בין המומחים השונים לגבי תקפות ההמלצות".

1. בחקירתו אישר גם מומחה התובעת את האמור במאמר הקווים-המנחים לעיל, שאכן ניתוח לפרוסקופי הוא אחד הניתוחים הפחות מסוכנים לפיתוח תסחיף ריאתי, אך יש לדידו לשקול את נסיבות המטופל הספציפי (עמ' 72 ש 18 – עמ' 73 ש7). כמו כן אישר שהמאמר אליו הפנה הוא-עצמו בחוות דעתו הוא כללי יותר ואינו מתייחס לניתוח לפרוסקופי כבמקרה דנן (עמ' 73 ש 22 – עמ' 74 ש 13).
2. בעדותו הוסיף מומחה הנתבע והבהיר שאין צורך לתת טיפול מונע לחולה שעובר ניתוח לפרוסקופי לכריתת כיס מרה ואין שגרת-טיפול שכזו שכן מדובר בניתוח קצר והחולים משתחררים ממנו תוך זמן קצר (עמ' 77 ש 1-4).
3. יתרה מזאת, ניתוח לפרוסקופי דווקא מעלה את הסיכון הנובע מדימום שאין אליו גישה ישירה, ואף בשל כך יש להימנע ממתן מדללי דם עובר לניתוח כאמור. לעניין זה הפנה מומחה הנתבע בחקירתו למאמר שפורסם שנה לפני ניתוחה של התובעת ע"י מובילי הדעה בתחום פקקת הוורידים, הקובעים את הפרקטיקה בתחום קרישת הדם.

על פי אלו הושם דגש על כך שניתוח לפרוסקופי הוא ייחודי בכך שבמקרה דמם אין לכירורג גישה ישירה ומיידית לעצור דימום - שלא כמו בניתוח אחר, בו יכול הכירורג לגשת מיידית לנקודת הדימום וללחוץ עליה או לעשות כל פעולה כירורגית אחרת לעצירת הדימום.

לפיכך טוען מומחה הנתבע שמלכתחילה הגישה היא להימנע מאפשרות שתסבך את החולים, וזאת בפרט כאשר יש נתונים על אחוזי דמם לא מבוטלים בניתוחים לפרוסקופיים.

לאור האמור טען מומחה הנתבע שיש לדבוק במשפט המקובל ברפואה – "קודם כל אל תעשה נזק" – ובהתאם לו לא לתת טיפול נוגד קרישה בניתוח לפרוסקופי כיוון שיש לו פוטנציאל נזק (עמ' 81 ש' 3 – עמ' 82 ש' 16, עמ' 107 ש1-3, עמ' 108 ש 5-20).

1. ודוק, בניתוח לפרוסקופי להוצאת כיס מרה קיים סיכון של 10% לדימומים, ולדברי מומחה הנתבע מדובר בשיעור סיכון משמעותי (עמ' 106 ש 12-19).
2. קביעות אלו של המומחה נתמכות גם בעדות ד"ר קרואני שהעיד על הפרקטיקה וציין גם הוא שבניתוח כיס מרה לא ניתן טיפול נוגד קרישה שכן מדובר בניתוח קצר שאמורים להשתחרר ממנו למחרת היום אם אין סיבוכים.
3. ד"ר קרואני הבהיר שזה לא מקובל בפרקטיקה הן במחלקה שלו והן במחלקות אחרות ואף לא בספרות הניתוחית ליתן טיפול מונע קרישה למקרה של אבנים בכיס מרה. הרופא אף הדגיש שישנה מודעות רבה לצורך בטיפול נוגד קרישה כטיפול מונע אך זאת לדוגמא למי שבאים לניתוחים לטיפול בהשמנת יתר, באשפוז ממושך שבו הם מרותקים למיטה (עמ' 118 ש 7-15 – בפרוטוקול חלה טעות בין סימון שאלה לתשובה - האמור לעיל זו תשובת הרופא).
4. ד"ר גירון הבהיר אף הוא בעדותו שניתוח כיס מרה לפרוסקופי הוא גורם סיכון נמוך לפיתוח פקקת (עמ' 138 ש 4-6).
5. עדויות אלו תומכות במסקנה שגם כאשר הוחלט על ניתוח לפרוסקופי בוודאי לא היה מקום לשקול מלאכותית טיפול במדללי דם על מנת לשלול אפשרות זו ובוודאי לא היה מקום לתת בפועל מדללי דם כנטען.

סיכום - העדר הצורך בשקילה ובטיפול מונע לתובעת לפני הניתוח

1. כמתואר לעיל, מידת ניידותה של התובעת לפני הניתוח לא תועדה בפרוטרוט מדי יום. עם זאת, טענות הנתבע לעניין מידת התיעוד הנדרשת מקובלות עליי, שכן ניכר שהתובעת הייתה במעקב אחיות יומיומי, נבחנה מדי יום מידת הסיכון לנפילות שמלמדת כשלעצמה על ניידות, ולא התקיים כל סמן קליני המצריך תיעוד מפורט יותר דווקא בתחום הניידות, להבדיל מכל תחום אחר ביחס למצבה הקליני באותה עת.
2. יתר על כן, ככל שיש מחלוקת בעניין מידת ניידותה של התובעת במהלך אשפוזה לפני הניתוח הרי שטענה לחסר ברישום פועלת לחובת הנתבע, אלא שבחינת הראיות מלמדת שהתובעת לא הייתה מרותקת למיטתה וניכר שירדה ממנה לעיתים, אף לפי עדותה, ובכך עמדה במידת הניידות המייתרת שקילה או מתן טיפול מונע קרישה במהלך אשפוזה לצורך טיפול שמרני.
3. מדובר בכחמישה ימים בהם נבחן מצבה של התובעת מיום ליום ובמהלכם התובעת ממעטת לרדת ממיטתה אך מבחינת ההערכה הרפואית היא אינה במצב של 'דלקת חריפה' ולא של 'ריתוק חריף' למיטה.
4. ניסיון לחוכמה בדיעבד לפיה מיד עם אשפוזה היה על הצוות לתת לתובעת מדללי דם אינו יכול להתקבל, לא רפואית ולא משפטית, ולא בכדי לא העלה מומחה התובעת טענה זו מלכתחילה בחוות דעתו ואף לא עלה בידו לבסס במאמרים את טענתו שמדובר ב'פרקטיקה מקובלת שכל בוגר בית ספר לרפואה בעולם המערבי יודע אותה'.
5. קביעתי זו נתמכת בעדותו של ד"ר קרואני אשר העיד כי גם היום אם הייתה התובעת מתאשפזת במחלקה באותה תמונה קלינית – היא לא הייתה מקבלת טיפול נוגד קרישה לפני הניתוח.

הרופא הבהיר שחולה נייד שמגיע למחלקה עם דלקת קלה בכיס המרה מטופל שמרנית, אי אפשר לדעת אם הטיפול יועיל, אם יחולו שיפור או החמרה ואולי הוא יזדקק לניתוח – ועל כן לא יינתן לו טיפול נוגד קרישה.

הרופא אף התייחס למצבה של התובעת על פי תיקה הרפואי והבהיר שלפי המצב הקליני היא לא הייתה בסיכון מוגבר לאירועים של תסחיף ופקקת (עמ' 117 ש 17 – עמ' 118 ש 5).

1. בנסיבות אלו אני דוחה את הטענה שהיה על הצוות הרפואי של הנתבע לתת לתובעת טיפול מונע קרישה במהלך ימי אשפוזה ועד לניתוח.

מקובלת עלי גם עדות הרופאים ועמדת מומחה הנתבע שכאשר התובעת לא מרותקת למיטתה אין צורך בביצוע 'הערכה מלאכותית' של מתן נוגדי קרישה שכן הסיכון לא עולה על הפרק, ומשעה שהוחלט על ניתוח לפרוסקופי בכיס המרה – בוודאי שאין מקום לייצר סיכון לדימום מוגבר בניתוח או אחריו ועל כן בשלב זה וודאי שאין מקום לשקול או לתת מדללי דם.

שלב שני – אחרי הניתוח ועד לגילוי התסחיף

אשפוז התובעת במחלקה והאינדיקציות לאי-מתן מדללי דם

1. התובעת יצאה מחדר הניתוח למחלקה ביום 27.3.14 סביב השעה 15:00.
2. בעדותה אישרה שלאחר הניתוח, ואף שהייתה מטושטשת, היא קמה מהמיטה בסיוע של בן זוגה ומבקרים שהגיעו אליה. לדבריה עזרו לה לרדת לשירותים, קילחו אותה על כיסא ועזרו לה להסתובב (עמ' 20 שורות 6-22).
3. בהמשך הבהירה שאינה זוכרת אם הירידה מהמיטה אירעה יומיים, שלושה או חמישה ימים לאחר הניתוח וכאשר מוקדה ליממה וחצי בין סיום הניתוח לכניסה לטיפול נמרץ – העידה שלא ירדה לבד מהמיטה אלא עם עזרה של בן זוגה, של אחותו ושל קרובי משפחה, ואף בסיוע של אחות בית החולים, ואז הלכה על רגליה לאט (עמ' 21-22).
4. ברשומות הרפואיות מהמחלקה אכן תועדה ירידת התובעת מהמיטה לאחר הניתוח.
5. ביום 27.3.14 מולא טופס אומדן לזיהוי סיכון לנפילה (עמ' 170 בקובץ). בטופס סומן בין היתר שהתובעת הודרכה לקרוא לאחות לפני הירידה מהמיטה וכן לקום הדרגתית מהמיטה. עוד סומן שהודרכה לבקש סיוע בניעות ולשימוש בטוח בעזרי ניידות, וכן סומן "שימוש באלונקה או כסא גלגלים לניוד בטיחותי של המטופל ממקום למקום".

בטופס המעקב של האחיות שמולא באותו יום (עמ' 154 בקובץ) דורגה הניידות '65' ובאמצע העמוד מצד שמאל נרשם שירדה מהמיטה.

1. ביום 28.3.14 דורגה הניידות '45' ונרשם בין היתר 'יורדת לשירותים' (עמ' 153 בקובץ). ביום זה בצהריים קיבלה התובעת כאמור שתי(!) מנות דם בשל הדימום לאחר הניתוח.
2. ד"ר קרואני וד"ר גירון הבהירו שניהם בעדותם שדימום התובעת אחרי הניתוח היה הוריית-נגד למתן טיפול מונע קרישה (עמ' 128 ש 1-3, עמ' 135 ש 22-23).
3. בנסיבות אלו אין בידי לקבל את הטענה שהיה על הצוות הרפואי לתת לתובעת מדללי דם לאחר הניתוח ובטרם התגלה התסחיף הריאתי.
4. התובעת ירדה מהמיטה, הסתובבה במחלקה, סבלה מדימום וקיבלה מנות דם. כל אלו הן אינדיקציות-נגד למתן מדללי דם.
5. איזון השיקולים השתנה כמובן מרגע שהתגלה התסחיף הריאתי, שאז הסיכון ממנו גבר על הסיכון שבהגברת הדימום (עמ' 64 ש 1-18).

העדר קשר סיבתי

1. טענת התובעת שאי-מתן נוגדי קרישה הוביל למימוש הסיכון של פקקת וורידים ותסחיף ריאתי נדחית וזאת הן ביחס לתקופת אשפוזה לפני הניתוח והן לאחריו.
2. מעדויות המומחים שוכנעתי שלא התקיימו בעניינה של התובעת גורמי סיכון שהצדיקו מתן טיפול מונע כאמור ומצבה כחולה ניידת אף לא הצריך עריכת שיקול מלאכותי של מתן נוגדי קרישה.
3. יתר על כן, אף אם היה נשקל במפורש מתן מדללי דם לתובעת – שוכנעתי שהמסקנה שהייתה מתקבלת בימי האשפוז לפני ההחלטה על הניתוח היא שאין כל צורך במתן מדללים כאמור; בעת ההחלטה על הניתוח הלפרוסקופי וודאי שהיה נקבע שאין מקום למתן מדללים שיסכנו את מצבה בניתוח ולאחריו; ולאחר הניתוח עת הייתה ניידת, דיממה וקיבלה מנות דם - וודאי ווודאי שלא היה מקום ליתן מדללי דם.
4. מומחה התובעת בחוות דעתו מנה את הניתוח שעברה התובעת כגורם סיכון לפיתוח פקקת והתייחס לרשלנות באי נקיטת טיפול מונע טרם הניתוח (חווה"ד, עמ' 6 למעלה). מעדותו עלה שהוא סבור שהקריש נוצר בוורידי האגן העמוקים, ככל הנראה בימים לפני הניתוח, והגיע לריאות בעת גילוי התסחיף הריאתי. טענה ממוקדת זו לא נתמכה בהסבר רפואי ועלתה כאמור במהלך חקירתו כאשר עומת עם חוסר הסבירות לקשר סיבתי בין אי מתן מדללי דם בעת האשפוז לפני הניתוח לתסחיף שהתרחש למעלה משבוע ימים לאחר מכן.
5. מומחה הנתבע שולל מכל וכל תזה זו. מומחה הנתבע הפנה לכך שבבדיקת דופלר גפיים תחתונות שעברה התובעת לאחר הניתוח לא הייתה כל עדות לקריש, ואף לא ניתן לסבור שמדובר בקריש שנוצר בוורידי האגן שכן סתימת ווריד האגן הייתה גורמת לרגל נפוחה, כואבת, בצקתית, אדומה סגלגלה – ואין כל בדל עדות לכך.

יתר על כן המומחה הסביר שבמקרה כאמור מדובר במחלה סימפטומטית, לא בקטע מוגבל אלא לאורך כל הרגל, ואז כאמור הבעיה נראית ברגל והחולה מתלונן על כאבים בה (עמ' 110 ש 9 – עמ' 111 ש 15). דבר זה לא התקיים בענייננו.

1. ודוק, לאור תוצאות בדיקת דופלר גפיים תחתונות, שלא הראו שריד של קריש או של אירוע כזה בעבר, הבהיר המומחה בחוות דעתו המשלימה שתוצאות הבדיקה אינן תומכות ואינן שוללות קיום אירוע כזה בעבר, אלא שקרישים ריאתיים יכולים להיווצר בריאה עצמה מבלי שהיה תסחיף מהגפיים התחתונות ושזהו מצב שמופיע בעקבות ניתוחים.
2. לשאלה כמה זמן ייקח מרגע שקריש דם נוצר ועד השלב שהוא יכול להגיע לריאה השיב מומחה הנתבע שלדעתו כאמור הקריש כלל לא נוצר ברגל אלא בריאות ולדבריו קריש יכול להתפתח במהירות. לדעתו זה היה המצב של התובעת שכן בשלוש בבוקר היא התלוננה על קוצר נשימה וגו' – תלונות שהופיעו באותו רגע ולא היו קודם או נמשכו (עמ' 111 ש 16-24).
3. תיקה הרפואי של התובעת תומך בקביעות אלו של מומחה הנתבע, שכן לא נמצאו כל תלונות על בעיה ברגליים ומאידך התלונה על קוצר נשימה הייתה פתאומית ומיידית.
4. מכאן שסביר להניח שקריש הדם התפתח בריאה למעלה מיממה לאחר הניתוח, וגם במקרה זה אין קשר סיבתי בין התפתחותו הפתאומית לשאלה האם נדרשה התובעת למדללי דם בימים שקדמו לניתוח.
5. כזכור – מומחה התובעת עצמו אמר שהשפעת מדללי דם פגה תוך פחות משש שעות (בהקשר של הפסקתם לפני ניתוח, כטענתו) ועל כן – משעה שביום 28.3.14 בעוד התובעת מקבלת מנות דם אין כל יסוד ליתן לה מדללי דם, הרי שאין קשר סיבתי בין שאלת הטיפול במדללי דם קודם לכן ובין הקריש שנוצר בליל ה 28-29.3.14.

הנכות הרפואית

קביעות המומחים הרפואיים

1. הצדדים חלוקים בקביעת שיעור נכותה של התובעת בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). מלכתחילה קבע מומחה התובעת את נכותה בשיעור 30% בגין מצב לאחר תסחיף ריאתי וקוצר נשימה במאמץ קל וכן בשיעור 20% בגין נטילת נוגדי קרישה לתקופה ממושכת, אך זאת על סמך תקנות שאינן בתוקף.
2. לאור אי התאמת הנכות לתקנות הקיימות הגיש המומחה תיקון של העמוד האחרון לחוות דעתו וקבע את נכותה של התובעת בשיעור 30% 'בגין מצב לאחר תסחיף ריאתי וקוצר נשימה במאמץ קל' אך הפנה לתקנה 8 (1-2), ובגין נטילת נוגדי קרישה בשיעור 10% בהתאם לתקנה 2 (19)ב.
3. תקנה 8 קובעת את שיעור נכותו של נפגע לפי מידת לחץ דם ריאתי, כאשר ס"ק (1) קובע שמעל 40 מ"מ כספית הנכות היא 20% וס"ק (2) קובע שמעל 50 מ"מ כספית הנכות היא 40%.

המומחה קבע כאמור את נכות התובעת בשיעור בין ס"ק (1) ל-(2), היינו בהתאמה ללחץ דם ריאתי העולה על 40 מ"מ כספית ועד ל- 50 מ"מ.

1. תקנה 2 שעניינה מחלות דם עוסקת בס"ק (19) בתרומבופיליה תורשתית או נרכשת, כאשר ס"ק (א) קובע שבלא טיפול בנוגדי קרישה שיעור הנכות הוא 0%, וס"ק (ב) קובע שעם טיפול בנוגדי קרישה שיעור הנכות הוא 10%.
2. בחקירתו הנגדית הוצגה למומחה התובעת בדיקת אקו לב עדכנית שערכה התובעת בחודש אוקטובר 2020 ובה נמדד לחץ דם ריאתי בשיעור 36 מ"מ, היינו אפילו לא בדרגה שנקבעה כרף תחתון לקביעת נכות.
3. כאשר עומת המומחה עם ממצא זה השיב שמצבה של התובעת אינו מתמצה בלחץ דם ריאתי ובחינת כלל הנזק לכלי הדם הקטנים אינה באה לידי ביטוי בתקנות האמורות, אך לא נימק מדוע לא מצא להסתמך על תקנות אחרות שהיו כן משקפות את מצבה הקליני כפי טענתו.

במצב זה, ועל אף השיפור בתוצאות הבדיקות, טען המומחה שלאור הקליניקה שמצא, הנסמכת גם על דברי התובעת בפניו, הוא עומד על דעתו שיש להעריך את נכותה של התובעת ב 40% (עמ' 52 ש 6 – עמ' 53 ש 9).

1. המומחה עמד על דעתו אף שאישר שבדיקת דופלר גפיים תחתונות שללה קיומה של פקקת ורידים עמוקה ובדיקת אקו לב מראה יתר לחץ דם ריאתי בדרגה קלה (עמ' 41 ש 20 – עמ' 41 ש 7).
2. המומחה התייחס לבדיקות נוספות שערכה התובעת וטען שמשמעותן היא ירידה קלה בשיעורי זרימה נשיפתיים וירידה בינונית עד קשה ברמת דיפוזיית חמצן (עמ' 43 שורות 1-2), אך לא הבהיר האם תוצאות אלו מגיעות לכדי נכות ולא נימק מדוע לא קבע נכות על פי תקנות המודדות תוצאות בדיקות אלו והאם בהן כן נקבעת נכות על פי התוצאות שנמצאו.
3. כאשר הובהר למומחה שלאור מצבה הרפואי של התובעת היא אף הפסיקה ליטול נוגדי קרישה – אישר שאין עוד מקום למתן נכות לפי תקנה 2(19) לעיל (עמ' 54 ש 7-24).
4. היינו, גם לגרסת מומחה התובעת קביעת נכות בשיעור 40% אינה יכולה עוד לעמוד ויתרת 30% אינה תואמת, בלשון המעטה, את הוראות התקנות.
5. מומחה הנתבע מצידו לא התייחס בחוות דעתו לשיעור נכותה של התובעת שכן קבע שאירוע התסחיף הריאתי למעשה חלף, והתובעת נמצאת בתהליך התאוששות והחלמה מתקדמים, וזאת כבר לפני למעלה משלוש שנים.

המומחה הבהיר שאירוע תסחיף משני לניתוח הוא אירוע שחולף לאחר תקופה לא ארוכה של טיפול בנוגדי קרישה ורוב רובם של המטופלים מבריאים ממנו לחלוטין. כן הובהר שהסיכוי להתפתחות יתר לחץ דם ריאתי טרומבואמפילי לאחר אירוע תסחיף משני לניתוח שטופל לפי ההמלצות המקובלות הוא זניח, בשיעור של פחות מ 2%.

המומחה הבהיר שלא הוצגו הוכחות לנזק שאריתי לתובעת בעקבות התסחיף הריאתי. בהעדר עדות לנזק כאמור ממילא אין קביעת נכות.

1. מומחה התובעת בחקירתו אישר אף הוא שרוב החולים אכן מבריאים מתסחיף לאחר טיפול בנוגדי קרישה, אלא שלטענתו לא זה המקרה של התובעת (עמ' 49 ש 22 – עמ' 50 ש 9).

אין בידי לקבל אמירה כללית זו לאור תוצאות הבדיקות העדכניות שהוצגו ולאור מצבה הקליני של התובעת כפי שעולה מבדיקות אלו. עדות התובעת אודות מצבה נותרה בגדר עדות יחידה של בעלת דין ולא נתמכה בעדויות אחרות או במסמכים רפואיים המתעדים את המגבלות השוטפות להן היא טוענת.

נתוני הבדיקות העדכניות שעשתה התובעת אינן תומכות בטענה זו, אלא מתאימות יותר למצב שאישרו שני המומחים ביחס לרוב החולים – שהם אכן מבריאים לאחר טיפול בנוגדי קרישה.

לאור האמור, עמידת מומחה התובעת על הנכות שקבע מלכתחילה, תוך התעלמות מהשיפור המהותי והעדכני במצבה של התובעת, אינה סבירה בעיני.

1. עם קבלת תוצאות הבדיקות, ובהינתן שתקנות הנכות אינן קובעות נכות יחסית ללחץ דם ריאתי בשיעור 40 מ"מ ומטה ושהתובעת אינה נוטלת עוד נוגדי קרישה – יש לקבוע שלא הוכח שנותרה לה נכות כתוצאה מהתסחיף הריאתי שאירע בחודש מרץ 2014.

בסיס השכר והטענה לפגיעה בו

1. לאור התייחסות הצדדים ושלמות התמונה אתייחס בקצרה לעניין בסיס הכנסתה של התובעת ולטענה לפגיעה בו.
2. התובעת הגישה לתיק הודעות שומה לשנים 2013-2015 בלבד.

בדוח לשנת 2013 דיווחה התובעת על הכנסה שנתית בסך 32,864 ₪

בשומה לשנת 2014 נקבעה הכנסה שנתית בסך 34,895 ₪

בשומה לשנת 2015 נקבעה הכנסה שנתית בסך 33,546 ₪.

האירוע מושא התביעה אירע בחודש מרץ 2014. היינו, לא נמצאה כל ירידה בהכנסה השנתית של התובעת מאז הניתוח ואף בהשוואה להכנסה בשנה שקדמה לו.

1. התובעת ביקשה לטעון שההכנסה המוצגת לשנת 2014 משקפת את הכנסתה רק בשלושת החודשים לפני הניתוח שכן מחודש אפריל לא עבדה כלל.

בהתאם לכך טענה שיש לקבוע את בסיס הכנסתה החודשית על סך 8,000 ₪, ולקבוע שאירעה ירידה מהותית בהכנסותיה שכן לכאורה מה שהרוויחה בשלושת החודשים לפני הניתוח דומה למה שהרוויחה בשנת 2015 כולה.

1. לטענה זו אין כל בדל תמיכה בראיות. נהפוך הוא. בחקירתה הודתה לפתע התובעת שבחודש יוני או יולי 2014 'היתה תקופה של עבודה' והיא חזרה לעבודה ואף הביאה עובדת שתעזור לה (עמ' 13 שורות 1-15).
2. כאשר עומתה התובעת עם הנתונים לפיהם גם בשנה לפני האירוע, גם בשנה בו אירע וגם בשנה לאחריו היו הכנסותיה בסדר גודל זהה הייתה תשובתה "אולי אם אתה רוצה לקחת בחשבון שיש כול כך הרבה חתונות, כול כך הרבה חגים, כול כך הרבה זה, אז אם אתה רוצה לבוא לחלק את זה ל 12 חודש אז זה יוצא לך אותו דבר אפילו פחות" (עמ' 14 שורות 1-6).

בהמשך טענה בעלמא שלפני הניתוח אף הרוויחה יותר מבן זוגה (שהכנסתו השנתית המדווחת הייתה כ- 200,000 ₪) אלא שכאמור טענה זו הועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית, נשארה כטענה בעלמא, לא תואמת את דיווח הכנסותיה לשנת 2013 וממילא לא נתמכת בדבר (עמ' 15 שורות 10-11).

1. בחירת התובעת שלא להציג נתוני השתכרות לשנים נוספות, בין לפני האירוע ובין לאחריו, ובחירתה שלא להביא לעדות אף אדם נוסף ואף לא את העובדת שלטענתה עבדה איתה במספרה – אומרות דרשני ופועלות לחובתה.
2. לאור האמור יש לקבוע שהתובעת לא הוכיחה כל פגיעה בהכנסותיה.

פגיעה באוטונומיה

1. התובעת טוענת לחילופין שיש לפסוק לה פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה ומבקשת להסתמך על הקביעה בע"א 9936/07 בן דוד נ' ענטבי (22.2.2011) שזכותו של המטופל לקבל תמונה מלאה על מצבו הרפואי וחובתו של הגורם המטפל לשתף את המטופל ב"כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע".
2. לטענת התובעת העדר גילוי ואי-שיתופה, העדר הערכת סיכונה, ניהול רשומה רפואית חסרה ולקויה ועוד, מצדיקים פסיקת פיצוי בראש נזק זה.
3. לא מצאתי שלתובעת הוצג 'מידע חסר' אשר פגם ביכולתה לקבל החלטה על טיפול שניתן לה.

התובעת טענה בתביעתה לשיקולים והערכות סיכון רפואיות שלטענתה היו צריכות להינקט בעניינה ולא ננקטו, אלא שכאמור נקבע שלא היה על הנתבע לבצע הערכות סיכון מלאכותיות או לשקול דברים שאין כל יסוד רפואי לשקול אותם במצבה של התובעת.

1. התובעת הייתה ניידת וירדה ממיטתה. מצב נתון זה 'מכתיב' אילו דברים צריכים להישקל ואילו דברים כלל לא עולים לדיון. במצבה של התובעת לאורך כל אשפוזה לא היה כל מידע רפואי חסר שהיה על הרופאים להביא בפניה ולא הובא, לא היה טיפול רפואי שהיה צריך להישקל ולא נשקל ולא מצאתי שהתובעת הייתה בחסר-מידע כדי לדעת על האפשרות לו.
2. כמפורט בסוגיית האחריות לעיל – מתן מדללי דם לא היה טיפול רפואי סביר במצבה ולא היה צריך להביאו בפני התובעת ולשקול איתה את אי-נחיצותו.

סוף דבר

1. ענייננו בתביעת רשלנות רפואית בטענה שהיה על בית החולים הנתבע לשקול מתן מדללי דם לתובעת במהלך אשפוזה בין בעת שקיבלה טיפול שמרני בהנחה לקיומה של דלקת, בין בעת ההחלטה על ניתוח לפרוסקופי לכריתת כיס המרה ובין לאחר הניתוח.
2. לטענת התובעת אי מתן מדללי דם גרם לפקקת ותסחיף ריאתי שהותיר אותה עם נכות נשימתית וגרם לה לנזקים.
3. לאחר שמיעת הראיות נקבע שלא הוכחתה התרשלות מצד בית החולים.

שלבי האשפוז של התובעת נבחנו על פי המידע שהיה בידי הרופאים באותה עת ולאור מצבה של התובעת במהלכם, עת לא הייתה מרותקת למיטתה אלא ירדה ממנה. נתונים אלו הביאו למסקנה שלא היה מקום לשקול באופן סביר מתן מדללי דם לתובעת שכן ניידותה שללה את הסיכון להתפתחות תסחיף ריאתי.

1. יתר על כן, לא נמצא קשר סיבתי בין אי-מתן מדללי דם עד לניתוח ובין התסחיף שהתפתח לאחר מכן. לאחר הניתוח, ובעת שהתובעת דיממה וקיבלה מנות דם, בוודאי שלא היה מקום לשקול מתן מדללי דם ומה גם שהתובעת ירדה ממיטתה גם בשלב זה.
2. טענת התובעת לניהול רשומה לקויה נדחתה אף היא. הרישומים שהוצגו תאמו את מצבה הרלוונטי של התובעת ואין בידי לקבל דרישה לרישומים מלאכותיים שאינם רלוונטיים למצבה.

כפי שלא תועד מצב העור או הנשימה בעת האשפוז, הרי שמשעה שנבחנה מידת ניידותה של התובעת בהערכת הסיכון לנפילות – לא היה צורך ענייני לתעד במפורש שאינה נזקקת להליכון, כסא גלגלים וכיוב'.

1. טענת התובעת לפגיעה באוטונומיה נדחתה אף היא משנקבע שלא נמנעה מהתובעת כל אינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע.

אי מתן אינפורמציה לא רלוונטית אינה פגיעה באוטונומיה.

1. לאור האמור אני מורה על דחיית התביעה.
2. התובעת תישא בהוצאות הנתבע. בשים לב לאירוע הטראומתי שעברה התובעת במהלך אשפוזה ולנסיבות חייה תישא התובעת בשכר טרחה בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, י' אדר ב' תשפ"ב, 13 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.